"פלרטטנית", אמרה אחת האמהות. "טוב, הדג מסריח מהראש", צחקתי. בינתיים, סיפרה לנו נטעלי על סדר היום במשפחתון, אמרה שהיא לא מקבלת יותר מחמישה ילדים, שהכל אינטימי וביתי, חילקה לנו את לוח החופשות ועוד רשימה שבה צוין מה צריך להביא ביום הראשון: סדינים למיטה, שמיכה, חיתולים, טיטולים, מגבונים ומטרנות.
כשיצאנו משם, נישקה נטעלי (המחוסנת) כל אחד מהתינוקות ונפרדה מהם לשלום עד ל־1.9 המיוחל. הפעם גפן ירדה קצת מקשיחותה וחייכה לנטעלי. "הנסיכה של הגן! תזכרי מה אני אומרת לך", אמרה לי נטעלי המתמוגגת.
נסעתי לירושלים, שם חיכה לי פרופסור מיוחד לכפות הרגליים - "פודיאטור": מאז הלידה הכאבים ברגליים שלי הלכו והתגברו עד כי אני מצליחה ללכת רק על עקביי. לא הצלחתי למצוא זמן לטפל בזה והדבר הלך והחמיר. כשהגעתי אליו, מותשת מהפקקים, מהעליות ומאוגוסט, הוא הביט ברגליי והכריז שהמצב די גרוע: "את מרגישה סכינים בתוך כף הרגל?", שאל. "כן", עניתי לו וכשלחץ על זה נשכתי את שפתיי כדי לא לצעוק. "נוציא לך את הכל בהרדמה מקומית ואחר כך תצטרכי לשכב כמה ימים, את רוצה שנעשה את זה עכשיו?", שאל.
לפני כמה ימים אמרתי למאור, עורך הטור שלי, שנראה לי שהכתיבה שלי הפכה להיות קצת עצובה, ושזו תקופה כזו והיא תעבור. הוא ניחם בדרכו המילולית והמיוחדת, וידעתי שאתם מבינים אותי. הרי עברתם איתי את הבוסריות, את הרווקות, את חיפוש האהבה, את מציאתה ולצערי גם את שברון החלום. אז אתם בטח יודעים מתי אני דוברת אמת ומתי עושה רומנטיזציה לכל מיני דברים. בטחו בי גם הפעם - אני לא עצובה, אני פשוט מנסה ללמוד חיים חדשים לי, לתינוקת היפה והבוגרת שכבר הולכת למשפחתון ולמנש הכלב הדביל והאהוב שלנו.
ביום הראשון למשפחתון הגענו ראשונות, נטעלי ביקשה שאחכה בחוץ שעה ואחזור לקחת את גפן. לא בכיתי, חייכתי אליה, נשקתי מאתיים פעם ללחייה ויצאתי החוצה. זו הייתה השעה הארוכה ביותר שעברה לי בחיי. ישבתי במכונית שלי, עם מזגן, שירים יפים וקפה קר שקניתי ממול ועצמתי עיניים.
התרעות פיקוד העורף