משהו: תופעה מעניינת, צריכת המזון יורדת בצורה ניכרת בפריפריה כל יום כיפור.

איה החצב?  
הרבה חצבים פרחו השנה ואולי, ייתכן ואפשרי, שהסתיו באמת יגיע.
כשאדם ממוצע מישראל, כמוני, אם כי יש שיגדירו אותי כפחות מהממוצע, כותב שהרבה חצבים פרחו, אין פירוש הדבר שהוא באמת ראה עמוד חצב פורח במציאות. פירוש הדבר הוא שהוא ראה הרבה צילומים של חצבים פורחים שאנשים ראו, צילמו, והעלו באינסטגרם או בפייסבוק.
הכל החל כאשר מרק צוקרברג המציא או גנב את הרעיון לעשות רשת אינטרנט באוניברסיטה שלו כדי להעלות תמונות של סטודנטיות ולדרג מי שווה יותר. רעיון די מכוער שהיום הוא היה נשפט עליו בו במקום על ידי הוועד הלוחם של הסטודנטיות הפמיניסטיות שאין להן חוש הומור. הפייסבוק וכל הרשתות החברתיות היו נגדעים בעודם באִבם, ואולי טוב, אם כי לא היינו רואים חצבים.

צוקרברג לא ממש הבין מה הוא עושה. המצאת הרשתות החברתיות הייתה בעצם המצאת השתלה של הארכה למוח של האדם. האדם הוא כבר אדם מסוג חדש, ומה שקורה לו קורה שם, בטלפון שלו, ברשתות החברתיות.

גם החצבים שם. החצבים פורחים פתאום בסטורי ובעוד סטורי באינסטגרם, וככה אדם יודע שהגיע מבשר הסתיו, או לפחות מבשר תקווה שיגיע הסתיו. עדיין לא ניתן להעביר ריח של גויאבה באינסטגרם או ברשתות החברתיות האינטרנטיות (אבקש את האופציות המגיעות לי על הרעיון הזה, שהוא הרעיון הלא נחוץ הגדול הבא שיעשה מיליארדים). מכיוון שאין ריחות, אנחנו לא זוכים לריח הסתיו הקרב, שהוא ריחה של הגויאבה. אבל ממילא אנשי העיר, שהם רוב מניינה ובניינה של האומה, רואים גויאבה רק בסופרמרקט, ובכל עונות השנה.

עשיית מצוות
זה הזמן בשנה שבו כל אחד ואחת שואלים את עצמם אילו מצוות הם עשו. כל אדם סוקר תרומות שהוא נתן, ביקורי חולים שהוא ביקר, חבילות מזון שהוא הביא בשעות ההתנדבות שהוא לקח על עצמו.

אז איך זה שאף אחד לא שואל את עצמו כמה לייקים ולבבות הוא נתן? במיוחד לאלה שהעלו תמונה לרשתות ולא קיבלו לייק או לב מאף אחד.
אני שקט לגבי פעילות הצדקה שלי. כשאני רואה באינסטגרם תמונה של מישהי שרוקדת בכבדות, לבושה לא מתאים לטיקטוק או לאינסטגרם (זאת אומרת: לבושה), לא עומדת בקני המידה היפים הנוכחיים, ולה רק ארבעה לבבות או אפילו אחד עצוב, או אפילו אפס נורא, אני מיד לוחץ על הלב שנמצא שם והופך אותו לאדום וכך מוסיף עוד מספר לאוסף הלייקים שלה.

עם כל חריצותי בעשיית טוב, אני לא יכול לעשות הכל בעצמי. רוב שעות היום אני לא מביט בתמונות באינסטגרם, וכך ילדים וילדות שכנראה גם לא נמנים עם המקובלים, ורואים עליהם ישר שהם לא יקבלו לייקים, רוקדים בסלון ונשארים עם אפס לייקים. הם ללא לב אדום אחד, והלב האמיתי שלהם נשבר. אני שואל את עצמי עכשיו: האם ייתכן שבשנת תשפ״ב הזו יקים מישהו גמ״ח או עמותה לתועלת הציבור שמטרתה לחלק לייקים למי שאין לו? לא רק לנערות שהצטלמו בריקוד גולמני, אלא גם למי שכתב בדיחות לא מצחיקות ואמרות חוכמה טיפשיות וקביעות צולעות. בקיצור: חלוקת לייקים לחסרי לייקים שלבם נחמץ.

קנה המידה לחלוקה שווה יותר של לייקים בחברה לא צריך להיות סתם סיוע לעידוד אמירות חכמות טיפשיות או ריקודים לא מצודדי לב. כאלה יש הרבה ברשתות החברתיות, והם דווקא מקבלים לייקים ולבבות בלי סוף. המטרה היא רק אחת: חיסול הפער ויצירת שוויון.
מי שאין לו - יקבל ממי שהוא בעל רגישות חברתית. אני בטוח שזה יירשם לצד הזכות בשמיים. גמר חתימה טובה.  

מדריך: איך לדבר עם נשיא שנרדם

נפתלי בנט, ראש ממשלתי האהוב על חלק מעמי, ישב ודיבר עם נשיא שנרדם.
מחמאותיי לבנט על הצורה שבה הוא שלט במצב. הוא לא איבד ריכוז, לא התבלבלו עשתונותיו, המשיך לדבר, ורק סובב טיפה את ראשו ודיבר אל חלל החדר כדי לא להביט בעיניים שאינן.

הוא נשא את דבריו ואפילו לא גמגם. כל הכבוד, בכל הרצינות. קל מאוד לאבד קשר במצב כזה. איזה מזל שלא ברחה לבנט איזו התנהגות אינסטינקטיבית של אדם שמולו נרדם מישהו. טוב שהוא לא הפסיק ואמר: “פססט. הלו? ביידן?" טוב שהוא לא כחכח בקול רם, טוב שהוא לא מחא כפיים, או הקיש באצבעות כדי להעיר את היושב מולו.

לאנשים יש הרבה מאוד התנהגויות בלתי נשלטות בעת שיחה, כאשר השיחה מגיעה למקומות לא רצויים. כמו, למשל, גלגול עיניים לא רצוני, שמקובל בעיקר בקרב בנות המין היפה כדי להביע את אי־שביעות רצונן. זה כל כך אינסטינקטיבי, שכבר שמעתי על חיילות שקיבלו מהמפקדת שלהן ריתוק שבת על גלגול עיניים. הכי נגעה ללבי חיילת אחת שאמרה: “קיבלתי עונש, והבעיה היא שאני לא שולטת בזה בכלל ולא יודעת שאני עושה זאת".

בנט שלט בעצמו. לא עצר. אמר את מה שהוא צריך למצלמות בצורה מכובדת.
עם זאת, שירות חוץ יעיל לא יכול להשאיר מצב כזה לאלתורים. זה מצב שייתכן שיימשך אפילו ארבע שנים, עד לחזרתו של טראמפ.
יש לכנס מיד את ראש הממשלה הנוכחי ואת ראש הממשלה עוד שנתיים לסדנת הדרכה: איך לדבר אל נשיא שנרדם.

צטטן

"מי שרואה אנשים רוקדים חושב שהם מטורפים אם הוא לא שומע את המוזיקה".  
(מתוך הסדרה “המובסים")

פינת השלולית

קורא שמזדהה בשם בוקי מאילת, שלח לנו סיפור שלולית כזה:
הייתי צפרדע שישב על הדשא בהופעה בבריכת הסולטן ירושלים. לא רחוק ממני ישבה נסיכה עלומה יפהפייה עם תיק קש גדול.
אני לוקח את כרטיס הביקור שלי, רושם מאחוריו: “מאוד מצאת חן בעיניי, אשמח לקשר משמעותי".

צפרדעים משוקולד (צילום: ללא קרדיט)צפרדעים משוקולד (צילום: ללא קרדיט)

כעבור כמה ימים מגיע גבר למשרד שבו עבדתי, על פי הכתובת בכרטיס הביקור. הוא מתחיל לצרוח ולהשתולל ושואל מדוע שמתי כרטיס ביקור לאשתו בהופעה.
למזלי, הייתי במילואים בעיצומה של פעילות מלחמתית בארץ אויב, וכך ניצלתי מלינץ' או ממשהו גרוע יותר.