משהו: תופעה מעניינת, צריכת המזון יורדת בצורה ניכרת בפריפריה כל יום כיפור.
צוקרברג לא ממש הבין מה הוא עושה. המצאת הרשתות החברתיות הייתה בעצם המצאת השתלה של הארכה למוח של האדם. האדם הוא כבר אדם מסוג חדש, ומה שקורה לו קורה שם, בטלפון שלו, ברשתות החברתיות.
גם החצבים שם. החצבים פורחים פתאום בסטורי ובעוד סטורי באינסטגרם, וככה אדם יודע שהגיע מבשר הסתיו, או לפחות מבשר תקווה שיגיע הסתיו. עדיין לא ניתן להעביר ריח של גויאבה באינסטגרם או ברשתות החברתיות האינטרנטיות (אבקש את האופציות המגיעות לי על הרעיון הזה, שהוא הרעיון הלא נחוץ הגדול הבא שיעשה מיליארדים). מכיוון שאין ריחות, אנחנו לא זוכים לריח הסתיו הקרב, שהוא ריחה של הגויאבה. אבל ממילא אנשי העיר, שהם רוב מניינה ובניינה של האומה, רואים גויאבה רק בסופרמרקט, ובכל עונות השנה.
עם כל חריצותי בעשיית טוב, אני לא יכול לעשות הכל בעצמי. רוב שעות היום אני לא מביט בתמונות באינסטגרם, וכך ילדים וילדות שכנראה גם לא נמנים עם המקובלים, ורואים עליהם ישר שהם לא יקבלו לייקים, רוקדים בסלון ונשארים עם אפס לייקים. הם ללא לב אדום אחד, והלב האמיתי שלהם נשבר. אני שואל את עצמי עכשיו: האם ייתכן שבשנת תשפ״ב הזו יקים מישהו גמ״ח או עמותה לתועלת הציבור שמטרתה לחלק לייקים למי שאין לו? לא רק לנערות שהצטלמו בריקוד גולמני, אלא גם למי שכתב בדיחות לא מצחיקות ואמרות חוכמה טיפשיות וקביעות צולעות. בקיצור: חלוקת לייקים לחסרי לייקים שלבם נחמץ.
הוא נשא את דבריו ואפילו לא גמגם. כל הכבוד, בכל הרצינות. קל מאוד לאבד קשר במצב כזה. איזה מזל שלא ברחה לבנט איזו התנהגות אינסטינקטיבית של אדם שמולו נרדם מישהו. טוב שהוא לא הפסיק ואמר: “פססט. הלו? ביידן?" טוב שהוא לא כחכח בקול רם, טוב שהוא לא מחא כפיים, או הקיש באצבעות כדי להעיר את היושב מולו.
לאנשים יש הרבה מאוד התנהגויות בלתי נשלטות בעת שיחה, כאשר השיחה מגיעה למקומות לא רצויים. כמו, למשל, גלגול עיניים לא רצוני, שמקובל בעיקר בקרב בנות המין היפה כדי להביע את אי־שביעות רצונן. זה כל כך אינסטינקטיבי, שכבר שמעתי על חיילות שקיבלו מהמפקדת שלהן ריתוק שבת על גלגול עיניים. הכי נגעה ללבי חיילת אחת שאמרה: “קיבלתי עונש, והבעיה היא שאני לא שולטת בזה בכלל ולא יודעת שאני עושה זאת".
התרעות פיקוד העורף