1

בריחת ששת המחבלים מכלא גלבוע היא הזדמנות להכיר את ארגון שירות בתי הסוהר מבחינה כלכלית. תקציבו של שירות בתי הסוהר, תחת המשרד לביטחון פנים, עומד על כ־3.5־4 מיליארד שקל בשנה. תנאי השכר והפנסיה התקציבית בארגון, שעובדים בו כ־8,600 (נכון לשנת 2019) איש ואישה, דומים לצבא ולמשטרה, אם כי הממוצעים נמוכים יותר.

נתחיל מראש הפירמידה (כל הנתונים לקוחים מדוח הממונה על השכר לשנת 2019): מ"מ הנציב הקודם הרוויח כ־100 אלף שקל ברוטו בחודש (הרמטכ"ל הרוויח כ־93 אלף שקל בחודש), גונדר מרוויח כ־57 אלף שקל בחודש (לעומת כ־67 אלף שקל לאלוף בצבא), תת־גונדר מרוויח 50 אלף שקל בחודש (לעומת כ־56 אלף שקל לתת־אלוף בצבא) וגונדר משנה כ־39 אלף שקל בחודש (לעומת כ־41 אלף שקל לאלוף משנה בצבא).

גיל הפרישה הממוצע בשירות בתי הסוהר עומד על 54.5 (הרשמי 67 לגברים ו־62 לנשים), ובצבא גיל הפרישה עומד על 47. קצבת הפנסיה התקציבית הממוצעת לקצינים בשב"ס עומדת על כ־16 אלף שקל בחודש, לעומת כ־20 אלף שקל בצבא; קצבת הפנסיה התקציבית הממוצעת לנגדים בשב"ס עומדת על כ־13 אלף שקל ברוטו בחודש, לעומת כ־14.5 אלף שקל בצבא.

בסך הכל חבילת הפנסיה התקציבית הממוצעת בשב"ס עומדת על 4.7 מיליון שקל, לעומת 7.7 מיליון שקל בצבא. השכר הממוצע בשב"ס עומד על כ־17 אלף שקל ברוטו בחודש, לעומת כ־22 אלף שקל בצבא (קבע מובהק).

הסיכום: בכירי השב"ס, שאחראים למחדל, מתוגמלים היטב, וכידוע אין סמכות בלי אחריות.

2

תנאי האסירים הביטחוניים הם נושא לדיון ציבורי נוקב, והתנאים כוללים כמובן הטבות כלכליות מגוונות בכסף או בשווה כסף. בשנת 2019 אימץ גלעד ארדן, אז השר לביטחון פנים, את המלצות הוועדה הציבורית לצמצום תנאי האסירים הביטחוניים והבטיח: "לא תהיה יותר חינגה".

מתברר שה"חינגה" לא ממש נפסקה, וכרגיל במקומותינו, רוב המלצות הוועדה התמסמסו. הנה ההטבות הכלכליות שלהן זכאים האסירים הביטחוניים (הכל לפי מידע על פי חוק חופש המידע, בעקבות בקשת ארגון אם תרצו):

הפקדות כספים - נעשות באמצעות בנק הדואר, ולכן פקיד הבנק מבצע הפקדה מכל מפקיד שמתייצב, ללא חובת זיהוי המפקיד. כמו כן מתבצעת הפקדה בבית הסוהר במהלך ביקורי משפחות באמצעות בן משפחה מקרבה ראשונה שמגיע לבקר אסיר ביטחוני כדי להפקיד עבורו כספים.

ואלו הסכומים המורשים להפקדה מדי חודש: אסירי חמאס תושבי השטחים – עד 800 שקל בפרטי, נוסף ל־400 שקל של הרשות הפלסטינית; אסירי חמאס שאינם תושבי השטחים – עד 1,200 שקל; אסירים מארגונים אחרים תושבי השטחים – עד 1,200 שקל, נוסף ל־400 שקל מהרשות הפלסטינית; אסירים מארגונים אחרים שאינם תושבי השטחים – עד 1,600 שקל בחודש.

על פי נתוני השב"ס, מתחילת 2015 ועד מאי 2020 הופקדו סכומי עתק של כ־166 מיליון שקל(!) לאסירים ביטחוניים. הוועדה לקיצוץ התנאים החליטה על קיצוץ ניכר בכספים המופקדים בבתי הכלא עבור מחבלים, על קיצוץ בכספים המופקדים בידי בני המשפחות למחבלים בבתי הכלא, שבאמצעותם הם רוכשים מוצרים בקנטינה, על הפסקת ההפקדות מטעם הרשות הפלסטינית, על הפקדת ההפקדות הקבוצתיות ומעבר להפקדה פרטנית לכל אסיר ועל הפסקת רכש החוץ לחלוטין. לפי נתוני השב"ס האחרונים, זה ממש לא נעשה. ההפקדות נותרו, פחות או יותר, על כנן.

פנאי: האסירים הביטחוניים נהנים ממכשירי ספורט מגוונים - תשעה מתקני אופניים, 28 מתקני חתירה, 51 מתקני מקבילים ו־32 ספות לשרירי הבטן, בסך הכל כ־120 מתקני כושר (נכון ל־2019). שירות בתי הסוהר גם רוכש ספרי קריאה באנגלית ובערבית לכלל האגפים בשב"ס, ובכלל זה גם לאגפים הביטחוניים. נוסף לכך, אסיר ביטחוני זכאי למנוי יומי לעיתון ולמנוי אחד לכתב עת.

מטבח: אותה ועדה שבה התפאר בזמנו השר ארדן המליצה על ביטול הבישול באגפים ועל מעבר לבישול מרכזי בבית הסוהר או באגף. המלצה זו טרם הובאה לדיון בקבינט הביטחוני־ מדיני וטרם התקבלה החלטה לאמץ אותה.

טיפולי שיניים (לפי מסמך של מרכז המידע והמחקר של הכנסת מ־2015): כל אסיר זכאי לטיפול שיניים, ובכלל זה: טיפול משמר – עזרה ראשונה, סתימות, טיפולי שורש וטיפול חניכיים; טיפול כירורגי – עקירות וניתוח פה ולסת, ללא הרדמה כללית; טיפול פרוטטי – הרכבת שיניים תותבות חלקיות או שלמות מאקריל. הטיפול אינו כולל התקנות כתרים. בעבור טיפול שיניים משמר וכירורגי האסיר לא יחויב בתשלום.

השתתפות האסיר בגשרים ושתלים: עלות הכנת שיניים תותבות במעבדה תיקבע על פי מצב החשבון שלו. שב"ס מאפשר לאסירים לקבל טיפול שיניים, כתרים, גשרים ושתלים על חשבונם בידי רופא מטעמם, לפי הכללים. מדובר בסבסוד טיפולים שיכולים להגיע לאלפי שקלים, אם לא יותר, לאסיר ביטחוני.

מובן שזכויות אסירים מעוגנות בחוק, אבל מלבד להן יש מה שנקרא "טובות הנאה", ואלו לא צומצמו עם השנים. הרי השר ארדן אמר, כשאימץ את המלצות הוועדה, שהחליט לצמצם את תנאי המחבלים בבתי הכלא עד שיגיעו למינימום המתחייב לפי הדין הבינלאומי. מה שתואר פה הוא בהחלט לא "המינימום המתחייב", אלא הרבה יותר מכך. זו אכן "חינגה", כלשונו של ארדן.

אמי פלמור (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)אמי פלמור (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

3

מפלגת יש עתיד החליטה לקדם את מינויה של אמי פלמור ליו"ר חברת החשמל. שרת האנרגיה קארין אלהרר ושר האוצר הודיעו בחודש שעבר כי פלמור תקודם ליו"ר חברת החשמל, בד בבד עם קידום מינויו של יצחק אהרנוביץ' לתפקיד יו"ר חברת מקורות. בהודעה לעיתונות נכתב: "שרת האנרגיה ושר האוצר קיימו התייעצויות בנושא, כמתחייב בחוק, ומינוייהם של פלמור ואהרנוביץ' תלויים באישורה של ועדת המינויים".

על פלמור הורעפו שבחים: "פלמור (55) היא אם לשני ילדים. עורכת דין במקצועה, ששימשה כשש שנים בתפקיד מנכ"לית משרד המשפטים, מהגדולים והמורכבים במשרדי הממשלה. בתפקידה כמנכ"לית משרד המשפטים הובילה פלמור בהצלחה שורה של רפורמות ארגוניות, בהן טרנספורמציה דיגיטלית ביחידות עסקיות, שהעלו את דירוג ישראל במדד doing business, הקמת אגפי אסטרטגיה ושירות, ורפורמה בלימודי ראיית חשבון".

על חברת החשמל נכתב: "בימים אלו חברת החשמל מתמודדת עם רפורמה אדירה, שמטרותיה ביזור משק החשמל, פיתוח רשת ההולכה והחלוקה ומעבר לייצור חשמל מאנרגיות מתחדשות. רפורמה זו מזמנת לחברה אתגרים עצומים וצורך להיפרד מחטיבות, להתייעל ולשים יתר תשומת לב אל הצרכנים, שהופכים עתה ליצרנים. עם כניסתה של פלמור לתפקיד יו"ר דירקטוריון החברה, ישנה חשיבות גדולה לכישוריה המקצועיים ולניסיון שצברה בניהול של ארגון מורכב ובהובלת רפורמות משמעותיות".

אינני יודע מי ניסח את ההודעה לעיתונות, אבל היא חוטאת למציאות, בלשון המעטה. להשוות את משרד המשפטים לחברת החשמל? נו, באמת. להשוות משרד ממשלתי עם תקציב בינוני יחסית לחברת ענק ממשלתית כמו חברת החשמל? אני מבין את השאיפה לנפח ולשבח את תפקודה של פלמור במשרד המשפטים כדי להצדיק את מינויה השנוי במחלוקת, אבל המציאות היא אחרת לגמרי.

במשרד המשפטים, כמו במשרד האוצר, תפקיד המנכ"ל הוא לא בעל עוצמה כזו גדולה, בטח לא בהשוואה לפרקליט המדינה, למשנים שלו, לפרקליטי המחוז, ליועץ המשפטי לממשלה ולמשנים שלו. השוואתו לתפקיד יו"ר חברת החשמל היא לעג לרש.

יתרה מזו, ה"רפורמות" שעליהן פלמור חתומה במשרד המשפטים לא יכולות לטשטש את העובדה העגומה: בתקופתה במשרד המשפטים צנח אמון הציבור במערכת המשפטית לשפל חסר תקדים. פלמור לא אחראית לכך באופן אישי, אבל היא בהחלט הייתה חלק ממערכת שמרבית הציבור פשוט לא מאמין לה, כולל, אגב, עניינים שעברו תחת ידה כמו תלונות על פרקליטים בכירים.

וחשוב יותר: לפלמור אין שום ניסיון עסקי, היא חפה מניסיון בניהול חברות גדולות וחפה מהיכרות עם הסקטור העסקי. למנות אותה ליו"ר חברת החשמל? זה לא רציני. גם הניסיון להצמיד לה "רפורמות" ענק מוצלחות כביכול הוא לא רציני. שיפור הדירוג של ישראל במדד doing business לא בא לעולם רק בגלל הרפורמה של פלמור, אלא הוא חלק ממערך צעדים שניסו לרסן את הרגולציה, וגם הצליחו.

גם הניסיון לומר לציבור בהודעה לעיתונות שחברת החשמל עומדת בפני רפורמות הוא לא מדויק – חברת החשמל עברה את הרפורמה הגדולה אחרי עשרות שנים של ניסיונות סרק לגבש רפורמה, וזו הולכת ומתקדמת בהצלחה די רבה, כולל מכירת תחנות כוח וצמצום מצבת כוח האדם.

וגם: דודי אמסלם צודק - למנות מועמד או מועמדת לא מנבחרת הדירקטורים, כשבקדנציה שלו משרד המשפטים עשו לו את המוות עם הנבחרת הזו – נו, זו צביעות, והאצבע המאשימה היא לכיוון מנדלבליט. לאן בדיוק הוא נעלם במקרה הזה, דווקא שצריך אותו?

חוויתי בעשרות השנים האחרונות לא מעט מינויים פוליטיים לא ראויים לתאגידים ממשלתיים, אבל נדמה שזה אחד המקרים הממש לא ראויים. הוא מוצג כמינוי מקצועי, נטול פוליטיקה, אבל ברור לכולם שיש עתיד מקדמת את מינויה של פלמור ממניעים פוליטיים.

נניח פוליטיקה, אפשר להבין שממשלה כזו או אחרת מקדמת את אנשיה. זה טבעי לקדם "אנשים משלנו" לעמדות כלכליות בכירות - כך היה וכך יהיה – ובהחלט אפשר למנות אנשים עם זיהוי פוליטי (שכן לכל אחד יש דעה פוליטית), ובלבד שיהיו מקצועיים ומנהלים מוכחים.

המסר במינוי פלמור הוא הבעיה: היא לא מתאימה להיות יו"ר חברת החשמל, בדיוק כמו שמנכ"ל משרד משפטים כזה או אחר לא מתאים להיות יו"ר בנק. עורכי דין ויוצאי משרד המשפטים בדרגות ניהול, שלא ניהלו בחיים שלהם חנות מכולת, לא יכולים לכהן כיו"ר חברת החשמל. ולא משנה עד כמה הרזומה שלהם שופץ וטויב ב"רפורמות" לא ממש משמעותיות.

ד''ר שרון אלרעי פרייס (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)ד''ר שרון אלרעי פרייס (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

4

למה אירוע כמו פאנג'ויה קורה ואי אפשר להשתלט עליו?
"זו שאלה מצוינת ואני לא יודעת לענות עליה. כל משרדי הממשלה שהיו מעורבים בדיונים היו נגד הדבר הזה. גם משרד הבריאות, גם המשרד לביטחון הפנים, גם משרד התרבות. אני לא מבינה איך במדינת ישראל זה קורה. יש איזושהי אמירה שלא רוצים לתת פיצוי למארגן, לאנשים, לסטודנטים. אני חושבת שהבריאות שלנו יותר חשובה מאשר פיצויים כאלה ואחרים".

הכל עניין של כסף, זה מה שאת אומרת? לא מגבילים התקהלויות כי זה עניין של כסף?
"נכון".

אז איפה הבעיה, זו בעיה של משרד האוצר?
"בסוף אנחנו בתוך מגיפה, עם כמה ימים של מעל ל־11 אלף מאומתים ביום, ואנחנו מקווים שרואים עכשיו ירידה אמיתית שלא תעלה. אירועים של אלפי אנשים, ללא מסיכות, אחד על השני, אולי כל מסיבה עומדת במגבלות, אבל אנשים מתערבבים בין המסיבות".

זאת אומרת, אם הייתה החלטה לפצות את האנשים וגם את המארגנים, לא היינו רואים את התמונות הללו?
"אני מניחה שלא, הן לא היו קורות".

מצד אחד, זה משמח, אין מגבלות ואפשר להיפגש עם המשפחה; מצד שני, 606 מתים באוגוסט, יותר מ־100 מתים מתחילת ספטמבר. זה המחיר של אין סגר? בעצם צריך להכיל את המתים, כמו שהשרה שקד אומרת?
"אני לא חושבת שזה המחיר של אין סגר. אני חושבת שזה המחיר של לעשות את הפעולות הנדרשות לפי מספר החולים הקשים ולא לפי מספר המאומתים. משרד הבריאות אמר מתחילת הגל הזה, אנחנו צריכים לנהל את זה לפי מספר המאומתים, לא לחכות שתהיה עלייה במספר החולים הקשים, כי אז יהיו לנו הרבה־הרבה מאומתים, ויהיה לזה מחיר בחיי אדם. ואני חושבת שאת המחיר הזה אנחנו רואים. אנחנו לא עוצרים ואומרים לא צריך להיות סגר, אנחנו עוצרים ואומרים צריך כרגע לעשות מגבלות על התקהלות. התקהלויות גדולות הן עדיין מסוכנות".

המרואיינת היא ד"ר שרון אלרעי־פרייס, ראש שירותי בריאות הציבור במשרד הבריאות, בראיון ל"חדשות 12" ביום ראשון השבוע. אני חושב שהדברים החריפים שלה מדברים בעד עצמם - אשת מקצוע שלא מהססת למתוח ביקורת על הדרגים הפוליטיים. אל תבינו לא נכון: אני חושב שממשלה נבחרת היא זו שצריכה לקבל את ההחלטות הסופיות ולא לקבל אוטומטית כל דעה של הפקידים ושל דרגי המקצוע. אבל במקרה הזה, טוב שדרגי המקצוע מציגים לציבור את המחיר הקשה של ההחלטות הללו.

ההתנגשות הזו, בין כלכלה פתוחה לבריאות, מלווה את כל הכלכלות בעולם במשבר הקורונה, והיא יצרה דילמות קשות בין הבריאות הכלכלית לבין הבריאות הרפואית - וכל מדינה נקטה מדיניות שונה. אני מסכים בהחלט עם דבריה של ד"ר אלרעי־פרייס: הבריאות שלנו, של האזרחים, חשובה מכל פיצוי כזה או אחר, ומדינת ישראל לא תתמוטט עם תוכנית סיוע נוספת, שמטבע הדברים תהיה מצומצמת יחסית.

ולא, לא מדובר בפיצוי על סגרים, מדובר בפיצוי שנובע ממגבלות הדוקות יותר. ההתקהלויות לא תורמות לכלכלה, הן רק מזיקות לה בסופו של דבר – והמחיר הוא מאות אלפי בידודים, היעדרויות מהעבודה ומהלימודים, שלכולם יש השלכות כלכליות על משק בית ממוצע. המשוואה שיצרה הממשלה הנוכחית, של "אין סגר, אין פיצויים", היא אולי כלכלית (ולא בטוח שכך לטווח הארוך) אבל בהחלט לא ערכית־מוסרית. לא הכל כלכלה ולא הכל כסף, יש דברים חשובים יותר. כן, החיים.

[email protected]