עכשיו, כשסערת האבק סביב התקציב קצת שככה, אפשר כבר להודות שהחוליה הבעייתית של הממשלה היא האגף השמאלי שלה. לא מדובר רק באמירות מביכות, שעדיין נשלפות מדי פעם מתוך רפלקס אופוזיציוני שכבר לא מתאים למרצ ולעבודה כחברות בממשלה. מדובר גם במקלות בגלגלים. מה למשל גרם לשתי המפלגות האלה לעמוד על הרגליים האחוריות לפני ההצבעה על התקציב? הפריעה להן כל כך היוזמה של ח"כ אביר קארה להתחיל לעשות סדר בסבך הרגולציה?

כנראה שזה לא מקרי שדווקא מפלגות השמאל חוששות להיפטר מעודפי רגולציה. אנחנו חיים בעידן פופוליסטי, והפופוליזם, למרצה הצער, הוא לא רק נחלתם של הביביסטים. כשמפלגות השמאל נוקטות פוליטיקה שטחית כלפי המצביעים שלהן, הרגולציה היא הכלי. במשך תקופה ארוכה הן התרגלו לומר שפתרון הקסם לכל בעיה הוא עוד קצת פיקוח ממשלתי. לתפיסתן, אם הן לא יוכלו לנופף בחקיקה שתוביל לעוד "פיקוח" שנשמע כאילו הן באמת עשו משהו, במה הן ינופפו? בדבר נוראי כמו קלות עשיית עסקים ושוק חופשי? הרי זה יהיה נורא ואיום. לכאורה - פשיטת רגל אידיאולוגית.

אבל האמת היא שישראל סובלת מעודף רגולציה כבר שנים. אחרי שהתדרדרה למקום 52, מדינתנו הצליחה לעלות למקום ה־35 בדירוג העולמי של קלות עשיית עסקים, ועדיין לא בדיוק התברגה בצמרת. בדירוגים אחרים אנחנו במיקומים גרועים בהרבה, כמו למשל מקום 85 בקלות אכיפת חוזים, ומקום 75 בקלות רישום נכס. סטארט־אפ ניישן או לא - ישראל היא לא ניו זילנד וגם לא סינגפור, ולא כל כך פשוט להקים ולנהל כאן עסק.

העניין הקשה עם סבך הרגולציה שלנו הוא שזו לא תוצאה של מדיניות סוציאליסטית מורכבת ומתוחכמת, אלא בעיקר של ברדק. בפתרון הקסם של "עוד פיקוח" אין הרבה היגיון וגם אין הרבה פרגמטיזם. להפך. מרבית הרגולציה המעיקה שמעכבת עסקים מעכבת גם צמיחה, ולכן מעכבת גם הכנסות מדינה, שבהן מרצ והעבודה הרי רוצות להשתמש למען תמיכה רבה יותר בשכבות חלשות.

מעבר לכך, פקעת שלא מתחילים לפרום אותה לא נשארת סטטית, אלא רק הולכת וגדלה. גם ככה במקרים רבים הרגולציה לא מביאה לפיקוח יעיל, אלא סתם הופכת לגורם מעכב ומתסכל. בחלקה הגדול היא נובעת מבלגן אנכרוניסטי שלא סודר הרבה זמן, ומכפילויות וסתירות שנובעות מחוסר תיאום בין משרדים, כשכל משרד ממשלתי רואה רק את התחום שלו ורוצה ליצור כותרת ולהותיר חותם כלשהו. אבל בסופו של דבר, החותם העיקרי הוא הבלגן.

בתקופת כהונתם של משה כחלון באוצר ואיילת שקד במשרד המשפטים, נעשו מאמצים להקל את עשיית העסקים, ובימינה מעוניינים להמשיך את המגמה. גם ליברמן, גנץ, לפיד וסער מבינים את חשיבות העניין. הרצון של קארה לחייב שרים להסביר מדוע הרגולציה תהיה אפקטיבית לפני שהם מקדמים אותה, הוא לא מופרך, לא פוליטי ולא פופוליסטי. הוא פרגמטי, ומטרתו לנקות את הסיאוב והסרבול. מבחינה עניינית, די משונה שהוא איים על מרצ והעבודה, כי רשויות רגולציה הן עניין רווח ב־OECD. אבל מרצ והעבודה חוששות שאם הרגולציה תוגבל, הן יתקשו להציג "הישגים" בפני המצביעים שלהן. מדובר בהישגי יח"צ וכותרות, כמובן, לא בהישגים פרגמטיים.

אביר קארה (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)
אביר קארה (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)

לבנות גשרים לעם

רגולציה היא לא בהכרח הישג, ולפעמים היא בדיוק ההפך מהישג. הרי המילה "פיקוח" יכולה להישמע טוב גם אם הפיקוח לא ממש ישים, גם אם הוא מסורבל, גם אם הוא לא באמת פותר שום דבר בפועל, וגם אם הוא לא ממש נאכף. זה אומנם "הישג" יחצני שאפשר לנופף בו לעבר קומץ המצביעים שעוד נותר למפלגות השמאל, אבל הגישה הזו גם מכניסה אותן למלכוד, משום שהקומץ הזה לא גדל.

ה"הישג" של מרצ והעבודה בכך שעקרו את שיניה של רשות הרגולציה בשבוע שעבר, לא באמת מועיל להן פוליטית. ראשית, משום שרשות רגולציה עם שיניים הייתה משפרת את עבודת הממשלה, מאפשרת לה להראות לאזרחי ישראל עוד הישגים אמיתיים שלה, ולא מעמיסה "עוד פיקוח" על משק שהוא כבר עמוס רגולציה ממילא. כל חבריה היו מרוויחים מכך. שנית, משום שהממשלה בסך הכל מגובשת מאוד סביב המרכז־ימין, וככל שמפלגות השמאל יאחזו בפוזיציה של "הבעייתיים" בממשלה, הן לא באמת יבטיחו את עתידן.

מפלגה כמו מרצ נלחמת כבר שנים סביב אחוז החסימה, והמטרה שלה צריכה להיות הגדלת קהל היעד, לא תחזוק הפרפור הזה בין חיים למוות. במקום לתחזק רק את קומץ מצביעי השמאל הקשה, שהולכים ומתמעטים עם השנים, ולקבע אותם - ההתנהלות החכמה תהיה להתפתח ולגדול מתוך רצון להיות רלוונטיים יותר לשלטון. כדי לעשות את זה, מרצ צריכה לראות חלקים גדולים יותר מהעם שלא מזדהים עם העמדות הנוקשות המסורתיות שלה, ולהשקיע בחשיבה איך אפשר להגמיש או לעדכן לפחות את חלקן.

יתרה מכך, ככל שמרצ תיאחז בעיקשות בפופוליזם למען הקהל המסורתי שלה, היא תתיש את הקואליציה, ותצמצם את יכולתה להגיע להישגים בסיטואציה מאתגרת ממילא. בכך היא גם תקטין את רצונן של ממשלות עתידיות לעבוד עם מפלגה שמקשה על כל מהלך ולא בוחרת את המלחמות שלה. כלומר, מרצ יכולה להרוויח פוליטית דווקא מהתמתנות בחלק ממאבקיה המסורתיים שלא נשאו פרי, ומהתמקדות בנושאים שאפשר להגיע בהם להישגים אמיתיים.

מרצ תלויה בגרעין הקשה של המצביעים שלה, אבל הוא גם הבעיה. מדובר בגרעין קטן מאוד, בעל נאמנות בעייתית. הוא פרוע וכעוס, ולכן צריך לרצות אותו שוב ושוב עם הבטחות ל"עוד פיקוח" שלא בהכרח יועיל לכלום. כמנהיגת הגרעין, מרצ לא תרוויח רק מניסיונות נואשים לרצות אותו, אלא גם מיוזמות לחנך אותו לחשיבה קצת חדשה. הרי מה יועיל לגרעין הקשה הזה להמשיך להתכנס בעצמו? המשך ההתכנסות רק יקרב אותו להכחדה.

תכלס, אם מרצ תתחיל להנהיג קצת יותר את פלח הבוחרים שלה במקום להיות מונהגת על ידיהם למעשים ללא היגיון, היא רק תרוויח. הרי לקומץ מצביעי מרצ אין הרבה אופציות משמאל למפלגה, ולכן יש מקום להתחיל להנחיל לבוחריה קצת יותר גמישות, קצת יותר פרגמטיזם. רשות אסדרה עם שיניים שתגביל את הרגולציה הפופוליסטית ותמנע סיאוב היא לא דבר רע. אם מפלגות השמאל רוצות לגדול ולהשפיע, הן צריכות להניח לכותרות האנטי, ולפנות אנרגיה למשימה חדשה: לראות איפה נמצא רוב העם ולנסות לבנות אליו גשרים. מי כמוהן צריכות לעשות חישוב מסלול מחדש השנה.

[email protected]