בערב ראש השנה הופצה ברשתות החברתיות תמונה קבוצתית של שבע נשים מוכרות, מחייכות יחדיו, בסוג של סלפי. נדרשה שנייה כדי להבין שאלו שבע מתשע השרות שמכהנות בממשלה הנוכחית. ועדיין היה קשה לעכל כי המסר שמשדרות שבע המחייכות הוא של חזית אחת, של מי שנמצאות במערכה משותפת.

ויותר מזה, נכון לרגע הצילום, נראה שנוח להן יחדיו. זוהי תמצית הלא ייאמן, כי בראש השנה שעבר ובכל אלו שלפניו לא היינו מעלים על דעתנו ממשלה שמחייכות בה יחדיו איילת שקד ומרב מיכאלי, יפעת שאשא ביטון ותמר זנדברג. שלא לדבר על הנשים שמאחוריהן בקואליציה, כמו גבי לסקי ממרצ ואימאן ח'טיב־יאסין, הח"כית החדשה מרע"ם, שנשמעות להוראות עידית סילמן - הדתייה מסיעת ימינה.

הנשים המחייכות, כידוע, שותפות בניסוי חברתי־תרבותי־אידיאולוגי־פוליטי חסר תקדים. ניסוי יומרני שהחיוכים המשותפים ואפילו ההישגים שכבר נרשמו, עדיין לא מבטיחים את הצלחתו. כי הפערים שיש ביניהן בלתי ניתנים לגישור. נדרשת נוסחה שמעולם לא נמצאה במדינת ישראל כדי להצליח, לקדם יחדיו רק את מה שמשותף.

המחלוקות הקיצוניות במיוחד הן בין גורמים ציוניים ולא ציוניים שנמצאים היום יחדיו בקואליציה, כמו רע"ם, חלק ממרצ ושולי מפלגת העבודה. אבל הפילוג היסודי שכן מתגשר כאן מתחיל עוד בימי דוד בן־גוריון וזאב ז'בוטינסקי, בואכה מנחם בגין. זהו קרע יסודי בתוך הציונות שבן־גוריון הגדיר נחרצות "בלי חרות ומק"י".

אומנם בעתות מצוקה פוליטיות התחברו להן ממשלות שיש בהן גרעין מהמחנה השני, אבל השסע היסודי המשיך לפלג את האומה לשני מחנות מדומיינים, שכונו "ימין" ו"שמאל". ובד בבד, בגלל העוינות בין המחנות הוא המשיך ליצור קואליציות אוטומטיות לא בהכרח הגיוניות, כמו הליברלים מהליכוד יחד עם החרדים, אל מול אנשי הביטחון של העבודה עם הערבים.

לגבי מרבית השרות בממשלה, החיבור הנוכחי הוא מובן מאליו ומתקן עוול היסטורי שחוללנו לעצמנו. עוול שפילג את התנועה הציונית הקלאסית בוויכוח חסר היתכנות ושחר בנוגע לפלסטינים ולסורים. אני עצמי חשתי את הקריעה הזו מאז נערותי, כאשר חלק ניכר מהחברים שלי, ביניהם מי שהיו איתי בצבא ובמלחמת לבנון, נמצאו במחנות פוליטיים יריבים. אותו הדבר לגבי רבים מהקולגות, מהחברים ומהמכרים, אף שאנחנו חולקים אותו עולם של ערכים ועניין, תרבות ותפיסת עולם. תמיד המחלוקת המדומיינת לגבי פתרונות פוליטיים בעניין הפלסטינים וענייני החוץ הובילה אותנו להצביע לשני מחנות מעומתים. מחנות שכל אחד מהם חבר לגורמים הרחוקים מההוויה המשותפת שלנו מרחק רב.

כך, רוב השרות שמחייכות בתמונה ממחישות עד כמה זה טבעי ונכון לחלוק מחנה אחד, מחנה ציוני חילוני/דתי, פטריוטי ורחב אופקים. כי מרבית המחייכות קרובות זו לזו בתפיסת העולם הכללית שלהן, יותר מאשר למשל, לחברות הכנסת הלא קיימות של המפלגות החרדיות. מה שסייע מאוד ליכולת לחבר בין שני המחנות ההיסטוריים נובע מהתעמעמות המחלוקת הבוערת המרכזית, בהקשר הפלסטיני. רק שההתעמעמות הזו אינה נכונה לגבי מי שנמצא על הגדר הציונית או מעבר לה – חברי כנסת ערבים שהצטרפו לקואליציה וכמה מחברי הכנסת היהודים.

וכאן נכנס הגורם שיצר את המפץ הבלתי ייאמן הזה, מי שפעם כונה "קוסם". בנימין נתניהו. השנה יצא לו תחת השרביט קסם הפוך, ודווקא ההתנהלות שלו בשנים האחרונות הבהירה לשרות המחייכות שהן חייבות לעמוד ביחד. שבסיס הערכים וההסכמות שביניהן הפוך מהדרך שבה הוביל הקוסם. לכן, אגב, בנימין נתניהו הוא בהפוך על הפוך איש השנה האמיתי.

למגינת הלב, הקוסם הזה הצליח, בשנה האחרונה, לרסק את מחנה הימין ולמנוע ממנו את השלטון. אבל בד בבד הוא גרם לניסוי חברתי־תרבותי־פוליטי חסר תקדים – הקואליציה הנוכחית. קואליציה שהיא לא רק מעשה אלכימיה פוליטי, אלא גם צירוף חברתי מרתק.

ממש לא בטוח שהאלכימיה הזו תצליח, אבל אם כן – ההצלחה תרסק את כל הקיבעונות המחשבתיים שלנו. היא תוכיח שהמדינה הציונית חזקה עד כדי הכלה וחיבור של ניגודים יסודיים ורבי־עוצמהבערב ראש השנה הופצה ברשתות החברתיות תמונה קבוצתית של שבע נשים מוכרות, מחייכות יחדיו, בסוג של סלפי. נדרשה שנייה כדי להבין שאלו שבע מתשע השרות שמכהנות בממשלה הנוכחית. ועדיין היה קשה לעכל כי המסר שמשדרות שבע המחייכות הוא של חזית אחת, של מי שנמצאות במערכה משותפת.

ויותר מזה, נכון לרגע הצילום, נראה שנוח להן יחדיו. זוהי תמצית הלא ייאמן, כי בראש השנה שעבר ובכל אלו שלפניו לא היינו מעלים על דעתנו ממשלה שמחייכות בה יחדיו איילת שקד ומרב מיכאלי, יפעת שאשא ביטון ותמר זנדברג. שלא לדבר על הנשים שמאחוריהן בקואליציה, כמו גבי לסקי ממרצ ואימאן ח'טיב־יאסין, הח"כית החדשה מרע"ם, שנשמעות להוראות עידית סילמן - הדתייה מסיעת ימינה.

הנשים המחייכות, כידוע, שותפות בניסוי חברתי־תרבותי־אידיאולוגי־פוליטי חסר תקדים. ניסוי יומרני שהחיוכים המשותפים ואפילו ההישגים שכבר נרשמו, עדיין לא מבטיחים את הצלחתו. כי הפערים שיש ביניהן בלתי ניתנים לגישור. נדרשת נוסחה שמעולם לא נמצאה במדינת ישראל כדי להצליח, לקדם יחדיו רק את מה שמשותף.
המחלוקות הקיצוניות במיוחד הן בין גורמים ציוניים ולא ציוניים שנמצאים היום יחדיו בקואליציה, כמו רע"ם, חלק ממרצ ושולי מפלגת העבודה. אבל הפילוג היסודי שכן מתגשר כאן מתחיל עוד בימי דוד בן־גוריון וזאב ז'בוטינסקי, בואכה מנחם בגין. זהו קרע יסודי בתוך הציונות שבן־גוריון הגדיר נחרצות "בלי חרות ומק"י".

אומנם בעתות מצוקה פוליטיות התחברו להן ממשלות שיש בהן גרעין מהמחנה השני, אבל השסע היסודי המשיך לפלג את האומה לשני מחנות מדומיינים, שכונו "ימין" ו"שמאל". ובד בבד, בגלל העוינות בין המחנות הוא המשיך ליצור קואליציות אוטומטיות לא בהכרח הגיוניות, כמו הליברלים מהליכוד יחד עם החרדים, אל מול אנשי הביטחון של העבודה עם הערבים.

לגבי מרבית השרות בממשלה, החיבור הנוכחי הוא מובן מאליו ומתקן עוול היסטורי שחוללנו לעצמנו. עוול שפילג את התנועה הציונית הקלאסית בוויכוח חסר היתכנות ושחר בנוגע לפלסטינים ולסורים. אני עצמי חשתי את הקריעה הזו מאז נערותי, כאשר חלק ניכר מהחברים שלי, ביניהם מי שהיו איתי בצבא ובמלחמת לבנון, נמצאו במחנות פוליטיים יריבים. אותו הדבר לגבי רבים מהקולגות, מהחברים ומהמכרים, אף שאנחנו חולקים אותו עולם של ערכים ועניין, תרבות ותפיסת עולם. תמיד המחלוקת המדומיינת לגבי פתרונות פוליטיים בעניין הפלסטינים וענייני החוץ הובילה אותנו להצביע לשני מחנות מעומתים. מחנות שכל אחד מהם חבר לגורמים הרחוקים מההוויה המשותפת שלנו מרחק רב.

כך, רוב השרות שמחייכות בתמונה ממחישות עד כמה זה טבעי ונכון לחלוק מחנה אחד, מחנה ציוני חילוני/דתי, פטריוטי ורחב אופקים. כי מרבית המחייכות קרובות זו לזו בתפיסת העולם הכללית שלהן, יותר מאשר למשל, לחברות הכנסת הלא קיימות של המפלגות החרדיות.

מה שסייע מאוד ליכולת לחבר בין שני המחנות ההיסטוריים נובע מהתעמעמות המחלוקת הבוערת המרכזית, בהקשר הפלסטיני. רק שההתעמעמות הזו אינה נכונה לגבי מי שנמצא על הגדר הציונית או מעבר לה – חברי כנסת ערבים שהצטרפו לקואליציה וכמה מחברי הכנסת היהודים.

וכאן נכנס הגורם שיצר את המפץ הבלתי ייאמן הזה, מי שפעם כונה "קוסם". בנימין נתניהו. השנה יצא לו תחת השרביט קסם הפוך, ודווקא ההתנהלות שלו בשנים האחרונות הבהירה לשרות המחייכות שהן חייבות לעמוד ביחד. שבסיס הערכים וההסכמות שביניהן הפוך מהדרך שבה הוביל הקוסם. לכן, אגב, בנימין נתניהו הוא בהפוך על הפוך איש השנה האמיתי.

למגינת הלב, הקוסם הזה הצליח, בשנה האחרונה, לרסק את מחנה הימין ולמנוע ממנו את השלטון. אבל בד בבד הוא גרם לניסוי חברתי־תרבותי־פוליטי חסר תקדים – הקואליציה הנוכחית. קואליציה שהיא לא רק מעשה אלכימיה פוליטי, אלא גם צירוף חברתי מרתק. ממש לא בטוח שהאלכימיה הזו תצליח, אבל אם כן – ההצלחה תרסק את כל הקיבעונות המחשבתיים שלנו. היא תוכיח שהמדינה הציונית חזקה עד כדי הכלה וחיבור של ניגודים יסודיים ורבי־עוצמה.

כי לא ברור מה יותר בעייתי, להושיב את איילת שקד עם חברי המפלגה האסלאמית, או לחבר בין עטויות הרעלות המוסלמיות עם הפרוגרסיבים הקיצוניים של מרצ. שלא לדבר על הכפפת מוסי רז וגבי לסקי לראש ממשלה שהיה מנכ"ל מועצת יש"ע. ואגב, גם השותפות בין אביר קארה ויתר אנשי השוק החופשי בממשלה עם הסוציאליסטים של העבודה ומרצ היא לא פחות מהפיכת העקוב למישור. זהו האתגר האמיתי לשנה החדשה.


שורש המחדלים

כלא גלבוע, ממנו נמלטו האסירים הביטחוניים (צילום: אבשלום ששוני)כלא גלבוע, ממנו נמלטו האסירים הביטחוניים (צילום: אבשלום ששוני)


אפשר כבר עכשיו לזרוק לפח את מסקנות ועדת החקירה שתבחן את הבריחה המטלטלת מכלא גלבוע - אם היא תתמקד רק במחדל שהוביל לבריחה. השאלה שבאמת חייבת להיחקר היא מהו שורש המחדלים, איך המדיניות הכוללת שננקטת כלפי המחבלים הכלואים אפשרה גם את הבריחה.

המחשה קטנה כבר קיבלנו, כאשר התברר שזכריא זביידי, הרוצח חביב העיתונות מפת"ח של ג'נין, הכניס את עצמו לעגלת הבורחים, כאשר פשוט ביקש מהסוהרים לבלות לילה בתא של החבר'ה מהג'יהאד. כך, צריך לתעד ולחקור איך ייתכן שסידרנו תוכנית כבקשתך לרוצחים השפלים ביותר, במקום להוציא אותם להורג. תוכנית שבמסגרתה הם מנהלים את בתי הכלא, בונים קריירות, צוברים ידע והשכלה ועוברים אוניברסיטאות לטרור.

העובדות בעיקרן ידועות ומקוממות, ועדיין המנהיגות שלנו מאפשרת אותן כל כך הרבה שנים. כך גם אחרי הבריחה, אסירי הג'יהאד האסלאמי בכלא עופר איימו במהומות אם יתעקשו להעביר אותם לכלא אחר. והנהלת הכלא, איך לא, התקפלה. כך ב־2018 נחשף כיצד מחבלים בכלא גלבוע דרשו לקבוע מי יהיו הסוהרות שמשגיחות עליהם. דרשו וקיבלו.

וחוזר חלילה, מדי פעם מבצבצת לה שערורייה שמיד מודחקת ונבלעת, ואיש לא נדרש לשנות את כללי המשחק. הממשלות וצמרת השב"ס בנו בבתי הכלא מפלצת שמנהלת את עצמה. מפלצת שגם הפוליטיקאים וגם הקצינים חוששים להתמודד איתה. חוששים משביתות רעב, מהתפרעויות, ולכן מקנים לאויבים הנתעבים ביותר חיי שפע ושגשוג בתוך בתי הכלא. לא רק שהמחבלים לא עובדים בעבודת פרך, לא מוחזקים בצינוק, אלא מנהלים את עצמם. מקבלים השכלה, נהנים מערוצי טלוויזיה ומקיימים תקשורת עם החוץ באמצעות מכשירי טלפון שמוברחים אליהם בקלות.

לקלחת הזו תוסיפו את הכספים שאנחנו מאפשרים למחבלים לקבל מהרשות הפלסטינית, לתוך בתי הכלא עצמם. כסף שמאפשר להם לחיות חיי רווחה, לבשל לעצמם, לגבש חיים טובים ומחוצפים מאחורי הסורגים. את הכסף הזה היינו אמורים לאסור מכל וכל. אבל כפי שאנחנו מאפשרים את המשך הזרמת הכספים למשפחות המחבלים ולרוצחים המשוחררים, כך גם נמשכת ההפקרות בבתי הכלא עצמם.

לכן צריך להקים ועדת חקירה ממלכתית, בעלת שיניים. והיא חייבת לצלול למכלול מערך ההחזקה של מחבלים על ידי מדינת ישראל. על הגריל צריכים להתייצב כל מי שאחראים ליצירת הסיטואציה הנוכחית, לפחות בעשר השנים האחרונות. ממנהלי בתי הכלא ועד נציבות השב"ס, וגם שרי ביטחון הפנים וראשי הממשלה. אין כל היגיון בלהעיף רק את מפקד הכלא או נציבת השב"ס, אף שברור שכשלו, אם לא נסיק את המסקנות המעמיקות והנוקבות באמת.