בעודנו נוגסים בתפוח בדבש ומקווים כי תכלה שנה ונגיפיה, מתחולל תהליך מדיני קטן מאחורי הקלעים. טוב, אולי לא תהליך, אבל בהחלט אפשר לכנותו התרחשות. המצרים חותרים במלוא כוחם להשגת פתרון בסוגיית השבויים והנעדרים, ובונים על הממשלה החדשה בירושלים שתגלה גמישות רבה יותר מקודמתה. במקביל הם פועלים לקידום רגיעה בעזה. לשם כך תגיע לכאן בשבוע הבא משלחת מצרית. חבריה יבקרו בעזה, ברמאללה ובישראל.
בתחילת השבוע ביקר בקהיר ראש המטה לביטחון לאומי אייל חולתא, בעיקר כדי להכין את ביקורו של ראש הממשלה במצרים. יהיה זה מסעו הראשון של נפתלי בנט לשם. פגישתו עם סיסי נועדה לפני הכל לבסס ביניהם היכרות. השניים לא נועדו מעודם, ולמפגש יש חשיבות רבה בהאצת שיתוף הפעולה האסטרטגי בין שתי הבירות.
בנט נכנס לנעליים גדולות. קודמו נתניהו זכה לאשראי רב אצל סיסי. הוא התארח כמה פעמים במצרים, בחשאי, וידידותו עם נשיא מצרים העניקה לשני הצדדים הישגים רבים, שרובם יישארו בצל. אם ייווצר קליק גם בין סיסי לבנט, ייהנו מכך אנשי המקצוע בשני הצדדים, ובעקבותיהם אולי גם העמים.
אף שדבר ממנו כמעט לא ייצא לציבור, זהו מפגש מרתק: לא רק בין מנהיגים של שתי מעצמות אזוריות, אלא גם בין נציגים של שני עולמות שונים. פרט לאינטרס הביטחוני המשותף, אין כמעט דבר שמחבר בין בנט לסיסי ברמה האישית. כל אחד מהם מייצג שיטה פוליטית שונה, סבך אילוצים אחר, ובהתאם לכך גם צרכים שונים. על כתפי האחד מונחת הדאגה לעשרה מיליון ישראלים, ועל כתפי השני גורלה של אוכלוסייה גדולה פי עשרה. האחד נאבק מדי יום למען ביטחונם התזונתי של בני עמו, והשני – למען ביטחונם האישי.
שניהם בניהן של תרבויות עתיקות, ואולם אף שהאחת יצאה מן השנייה לפני אלפי שנים, הן שונות זו מזו כמו ההבדל בין שמיים וארץ. ועוד לא דיברנו על פערי הגיל, ובעקבותיהם הבדלי הניסיון. לראש ממשלת ישראל טרם מלאו 49 שנים. סיסי יחגוג בעוד חודשיים יום הולדת 66.
אין זה מבטיח דבר לטוב ולרע. בסופו של דבר, הצלחתה של הפגישה ואופי מערכת היחסים שתצמח ממנה תלויים בקליק שייווצר בין השניים. למרות זאת, בנט מגיע מעמדת נחיתות מנהיגותית. לא מפאת גילו דווקא, אלא בגלל פערי הניסיון בינו לבין סיסי, ולמעשה, פערי הניסיון בין המטבחון הבנטי לכל שאר השחקנים באזור.
סקירה של הצמרת המדינית הישראלית מגלה כי רובה המכריע נטולת ניסיון מדיני במגע בין ישראל לשכנותיה. בנט עצמו הוא אומנם פוליטיקאי משופשף, אבל נעדר חיכוך עם מנהיגי ערב או עם ליבת יחסי החוץ. בחבורה שמקיפה אותו אין ולו אחד שאפשר לכנותו "זקן שבט", ורק אחד או שניים או שלושה שבכוחם לפצות על החיסרון.
שר החוץ לפיד אף הוא פוליטיקאי מיומן, ובשבתו באופוזיציה טרח לבסס קשרים עם מנהיגים ומדינאים זרים, אבל הניסיון המדיני האמיתי אינו זה שנצבר בפגישות רעים בלבד, אלא תחת אילוצים, במצבים של אי־ודאות ולחץ ציבורי כבד, ובידי מקבלי החלטות. ראש המטה לביטחון לאומי חולתא צמח בשורות המוסד, ובחלק מתפקידיו בוודאי צבר ניסיון במגע עם עמיתים זרים. אבל חולתא הוא צעיר יחסית (45) וספק אם התאבק דיו בחול המדיני במהלך הקריירה המודיעינית שלו.
היחידי בחבורה הניחן בניסיון מדיני כלשהו הוא שר הביטחון בני גנץ, ולו בזכות עברו כרמטכ"ל. אחד מתפקידיו של החייל מספר אחת הוא מגע עם ארגונים ומנגנוני מודיעין ידידים - במדינות ערב, באירופה ובארצות הברית. אבל ספק אם בעודו מניח את היסודות לכינון יחסים עם ממשלים ידידים במערב ובמדינות ערב אכן העניק בנט לשר הביטחון מקום מרכזי במשימה. גם בשב"כ, ובעיקר במוסד, משרתות כמה דמויות בעלות זיכרון ארגוני, הבנה בהירה של צורכי השכנים והשפה שיש לאמץ במגע איתם. אבל אלה הולכות ומתמעטות, וספק אם גם דעתן נשמעת בירושלים.
מה לומר ומה לא
"ניסיון מדיני" איננו סיסמה אלא נכס. ככל שירבו בעלי הניסיון המדיני בירושלים, כן יגבר הביטחון העצמי של מקבלי ההחלטות בראש הסולם ומתחתיו. חוסר ניסיון מדיני משול לאי־ידיעת שפה. כפי ששפה נרכשת בעמל רב ולאורך שנים, ללא קיצורים, כך גם הניסיון במגעים בין ראשי מדינות. צוות בעל ניסיון מדיני יידע להגדיר היטב את המטרה העליונה של הממשלה. הוא יכיר אישית את ידידינו, את בעיותיהם וצורכיהם, ויידע להפיג מתחים ביחסים איתם ולדלג על בעיות.
הדבר נכון שבעתיים במגע עם שכנינו הערבים. איתם יש לדעת מה לומר, ובעיקר מה לא להגיד. כיצד להבין דבר מתוך דבר, מתי ללחוץ והיכן, ומתי להניח. ישראלים נוהגים לפטפט במחיצת ידידיהם הערבים יותר מדי. הם טועים לחשוב כי קנו את לבו של השותף, בשעה שהוא נחמד אליהם דווקא משום שמטרתו טרם הושגה. הם זוכרים היטב מה חשוב לנו, ולעתים קרובות שוכחים מה חשוב לו.
לעומת המטבחון המדיני בירושלים, המדינות שסביבנו מונהגות בידי שליטים בעלי ניסיון רב. ליד סיסי יישב בפגישה המורחבת עם בנט ואנשיו ראש המודיעין עבאס כאמל, שועל ותיק, תאומו הפוליטי של אדונו. לַמצרִים יש עין חדה והם מבחינים היטב בפרצות ובחולשות אצל שותפיהם, ויודעים לנצלן. כך גם בזירות אחרות.
אבו מאזן, למרות חולשת הרשות, הוא מדינאי משופשף, וכך כל הצוות המקיף אותו ללא יוצא מן הכלל. בירדן עומד בראש הפירמידה מלך בעל ניסיון של 22 שנות שלטון, שמילדותו הושלך אל תוך המעיים הפוליטיים של העולם הערבי. ועוד לא דיברנו על מנהיגי המפרץ, שהם מנוסים וגם חזקים.
חולשתם היחסית בימים אלה של כמה מן המשטרים השכנים עשויה להטעות. מי שמתנחם בחולשה זו ובונה עליה, עלול להיות מופתע. יחיא סנוואר, העומד בראש הממשל המעורער לכאורה באזור, הצליח בשנים האחרונות לגרום לכל ישראלי להרהר במצבה של עזה, ולחלקנו גם לרוץ בבעתה אל המקלטים.
ואחרי שכתבתי את כל זה, אכפור לרגע בעיקר. כאשר נפגשו מנחם בגין ואנואר סאדאת, היו ביניהם פערים רבים. כמה נקודות חיבור אפשר למצוא בין יהודי בן דור השואה שנולד בבריסק שבפולין לבן איכרים מהכפר מית אבו אל־כום בדלתא של הנילוס. עיקר ניסיונו הפוליטי של בגין בא מפעילות רבת־שנים באופוזיציה, הרחק מצמרת הפירמידה. סאדאת, לעומתו, עסק בפוליטיקה כבר מימי בחרותו. כאשר נחת בלוד בנובמבר 1977 נשא עמו שבע שנות נשיאות, מלחמה קשה אחת כנשיא, מפלה צבאית כסגן הנשיא, שותפות בניסיון הפיכה מוצלח ואלפי שעות של דיונים מדיניים ברמות הגבוהות ביותר.
בגין היה מודע לנחיתותו בתחום הזה, וחיפה עליה בחוכמה ובצניעות. הוא הקיף את עצמו בחגורה של יועצים מיומנים, ידע להקשיב לבן שיחו, ובניגוד לכל הציפיות, הוביל את ישראל לאחד ההישגים המדיניים החשובים בתולדותיה. לוחם האצ"ל העברי והמהפכן המצרי שינו את פני המזרח התיכון.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל