הטור המוקלט של אלון בן דוד

זה היה היום ה־13 למלחמה. תמונת הקרב התהפכה, וידה של ישראל כבר הייתה על העליונה, אבל בשתי הזירות עדיין התנהלו קרבות מרים ומניין האבידות המשיך להאמיר. הרמטכ"ל, קצין וג'נטלמן, שבמשך שבועיים לא הרים ולו פעם אחת את קולו, גם ברגעים הקשים ביותר, כבר לא יכול היה להתאפק יותר. הוא זימן ללשכתו את מפקד חיל האוויר, ואיתו את ראש להק אוויר וראש להק מודיעין. כשהתיישבו, ביקש שיביאו לו שתייה קרה ופנה אל מפקד החיל.

"אני באתי היום ללמוד מכם", אמר הרמטכ"ל למפקד חיל האוויר. "אני משום מה עד היום האמנתי שבמלחמה צריך לרכז את כל המאמצים למאמצים משותפים, וצריך לחסוך בכוח לכל דבר שהוא משני. אז אם היום אני אלמד מכם שבחיל האוויר זה עובד אחרת, והעיקר הוא להתעסק בפריפריה – אז אני אתן לכם".

בחדר השתררה שתיקה, והרמטכ"ל המשיך: "אני כל יום עושה קבוצת תכנון מבצעי (קד"ם), ואני מרצה בו על כל מחשבות המלחמה שלי למחר, ואתם או לא משתתפים או משתתפים באופן חלקי. חוששני שזה לא תורם לכם בשביל שאנחנו נהיה על גל אחד. אבל אני רוצה להיות בטוח שאתה יודע בדיוק מה מעניין אותנו, זאת אומרת אותי".

ספק אם אי־פעם התנהלה שיחה בוטה שכזאת בין הרמטכ"ל למפקד חיל האוויר, ועוד בשעת מלחמה. היא התרחשה ב־18 באוקטובר 1973, בשעה 15:30, בלשכת הרמטכ"ל דוד אלעזר, דדו. התמלול מתפרסם עכשיו בספרו החדש והמרתק של פרופ' אורי בר־יוסף "מלחמה משלו", המנתח בראייה ביקורתית את תפקוד חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים.

חיל האוויר שהגיע למלחמת יום הכיפורים נחשב לאחד הטובים בעולם. בשנים שלפני המלחמה הוא קיבל יותר ממחצית מתקציב הביטחון של ישראל והצטייד בעשרות מטוסי קרב אמריקאיים חדישים שהכפילו את מצבת המטוסים שלו. זה חיל אוויר אשר שש שנים קודם לכן השמיד ביום אחד את חילות האוויר של סוריה, מצרים וירדן. הוא נכנס למלחמה מאומן ומצויד היטב, עם ניסיון מבצעי עשיר ממלחמות ששת הימים וההתשה.

עד כה, בדברי הימים התקבע הנרטיב שאימץ חיל האוויר בתום המלחמה: משלא אפשרו לחיל האוויר להנחית מכה מקדימה על האויב, הוא נכנס לקרב בתנאי נחיתות והתקשה להשיג עליונות אווירית. לכן גם לא תרם הרבה לבלימת צבאות האויב שנכנסו לסיני ולרמת הגולן. מפקד חיל האוויר הכריזמטי, האלוף בני פלד ז"ל, ידע להציג את הנרטיב הזה בצורה משכנעת גם מול ועדת אגרנט, שחקרה את המלחמה. מ־1,800 עמודי הדוח שכתבה הוועדה על מחדלי המלחמה - רק שלושה עמודים הוקדשו לתפקוד חיל האוויר.

בר־יוסף תוקף את הנרטיב הזה וטוען כי חיל האוויר הוא שיצר את הציפייה שיוכל גם להכריע את חילות האוויר של האויב וגם לבלום מתקפת פתע קרקעית, עד להגעת כוחות המילואים. את השטר הזה, טוען בר־יוסף, חיל האוויר לא ידע לפרוע ולא תרם הרבה לבלימת הצבאות הפולשים בימים הראשונים למלחמה.

את כישלונו של חיל האוויר במלחמה תולה המחקר בשורה של החלטות שגויות שהתקבלו בחיל בימים הראשונים - מהזנקת החיל בצהרי יום כיפור להגנת שמי המדינה אל מול אויב שלא חשב אפילו לנסות לטוס לישראל, ועד להתעקשות על תקיפת שדות תעופה, כאילו הייתה זו מלחמת ששת הימים.

עטיפת הספר מלחמה משלו של פרופ' אורי בר-יוסף (צילום: באדיבות הוצאת כנרת זמורה ביתן)עטיפת הספר מלחמה משלו של פרופ' אורי בר-יוסף (צילום: באדיבות הוצאת כנרת זמורה ביתן)

התמונה מסתבכת

כמו בכל מלחמה, גם במלחמת יום הכיפורים נעשו הרבה שגיאות, בחיל האוויר ומחוצה לו. אבל הנקודה המטרידה והרלוונטית לימינו שעולה מהספר היא שחיל האוויר, בשלב מסוים, התחיל להחליט בעצמו על משימותיו. המטה הכללי התקשה לשלוט ולבקר את פעילות חיל האוויר, שקבע את סדרי העדיפויות לעצמו.

מטבע הדברים, אנשי חיל האוויר של אז, כאנשי חיל האוויר של היום, לא אוהבים את המחקר הזה, ויודעים לנמק מדוע הם דוחים את המסקנות העולות ממנו. לטענתם, חיל האוויר לא קיבל את הזמן הנדרש להשגת עליונות אווירית, ולכן התקשה בפעולתו בימים הראשונים של המלחמה. היבשה, הם אומרים, גם לא ידעה לספק לנו את המטרות כדי שנוכל לסייע בקרבות הבלימה.

אבל מעבר לחיטוט (המעניין כשלעצמו) בהיסטוריה, הספר מעורר לא מעט שאלות אקטואליות לימים אלה. בתום מלחמת יום הכיפורים הבין צה"ל שהוא לא יכול לסמוך על חיל האוויר שיסייע לו בקרבות הקרקעיים, ובנה צבא יבשה אדיר ממדים. מאז הצבא הזה הולך ומצטמק, והיום נדמה שהשלמנו סיבוב מלא: צבא היבשה שלנו קטן ותלוי כמעט לחלוטין בסיוע של חיל האוויר. בכל תרחיש של מלחמה עתידית, נתפס חיל האוויר כמי שיהווה את הכוח שיכריע את המלחמה.

התוכניות האופרטיביות של צה"ל ללבנון ולעזה נסמכות על סיוע מסיבי של חיל האוויר לכוחות הקרקע. בלי חיל האוויר, צבא היבשה כמעט לא מסוגל לתמרן. נכון שחיל האוויר של היום הוא בעל הספקי תקיפה חסרי תקדים ועם חיבור שלא היה כמוהו למודיעין ולצבא היבשה, אבל הוא חיל אוויר קטן בהרבה מזה שהיה לנו ביום כיפור. כל מטוס של היום יודע לעשות לבדו את מה שפעם עשו עשרה מטוסים יחד, אבל הפיזיקה הבסיסית לא השתנתה: כל מטוס יכול להיות רק במקום אחד בכל רגע נתון.

אם משלבים את התוכניות המבצעיות של פיקוד הצפון ופיקוד הדרום בתרחיש רב־זירתי רחב – התמונה מסתבכת. חיל אוויר שצריך לטפל בעשרות אלפי הטילים של חיזבאללה, בחמאס בעזה, בטילים שעפים מאיראן ומסוריה, ואולי גם מזירות משניות כמו עיראק או תימן – יידרש להיכנס לפישוק רחב וגם כואב. בתרחיש כזה ייאלצו פיקוד הצפון והדרום להסתפק בפחות סיוע ממה שהם מצפים לו.

האם במלחמה כזאת יידע המטה הכללי לעמוד מול מפקד חיל אוויר כריזמטי ולהכתיב לו את סדרי העדיפויות הלאומיים? האם יש למטה הכללי יכולת לקיים בקרה על חיל האוויר? גם אחרי מלחמת יום הכיפורים, בחילוקי דעות שהיו בין הרמטכ"ל למפקד חיל האוויר, במלחמת לבנון השנייה לדוגמה, דעתו של מפקד חיל האוויר גברה - אפילו שהרמטכ"ל אז היה בעצמו מפקד חיל האוויר לשעבר.

דן חלוץ, מי שהיה ב־2006 הרמטכ"ל וטייס מילואים צעיר ב־1973, אומר שאסור שמלחמת יום הכיפורים תהיה הרפרנס שלנו לכל דבר ועניין. זה נכון. האיומים השתנו, צה"ל השתנה וגם חיל האוויר. אבל דבר אחד לא השתנה, וזו הנטייה האנושית להתכונן למלחמה שכבר הייתה, ולא לזו העתידית. המסקנה שלי, ערב יום הכיפורים הזה, היא שישראל לא יכולה להרשות לעצמה או־או: או חיל אוויר חזק, או צבא יבשה חזק. היא צריכה חיל אוויר חזק וצבא יבשה שיידע גם להסתדר בלעדיו.

הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13
[email protected]