זמן קצר אחרי מלחמת יום כיפור, ב־12 בפברואר 1974, עלה אבי גדעון מחניימי ז"ל על הבמה בכנס של הקצונה הבכירה בצה"ל, ומול ראש הממשלה גולדה מאיר והרמטכ"ל דוד אלעזר תבע במפגיע את פיטוריו של שר הביטחון משה דיין כמי שנשא באחריות מיניסטריאלית למחדלי המלחמה. דממת מוות נפלה באולם. איש מהקצינים הבכירים וראשי מערכת הביטחון לא פצה פה ולא השמיע הגה.

לאיש מהאלופים, התא"לים והאל"מים, חלקם ותיקי מלחמות וגיבורי קרב, לא היה העוז לקום ולהצטרף לדרישת אבי; אימת שר ביטחון הפכפך, מזרה אימה ונקמן נפלה עליהם. חששה של הקצונה הבכירה, רדופת קריירה ותאבת קידום, מנחת ידו של דיין, היה מביך אך מובן. קריאת אבי להדחת דיין נתפסה אצל הנוכחים כקריאת התיגר הראשונה מבית על משה דיין; תנועת המחאה הסוחפת שהקים מוטי אשכנזי, מפקד מוצב "בודפשט" בתעלה, עם דברי אבי, הביאו בהליך מזורז להתפטרותו של דיין ולנפילתה של גולדה מאיר.

מי שהכיר את אבי לא הופתע. אומץ הלב היה חלק מהדנ"א שלו,  נצר לחלוצי עמק יזרעאל. אביו, שלום, הגיע כנער צעיר מליטא עם חמשת אחיו ואחיותיו לפלשתינה לפני מלחמת העולם הראשונה. סבי יצא עם גרעין קטן מאנשי העלייה השנייה לעמק יזרעאל מוצף הביצות להקים את היישוב הראשון בעמק, "הקואופרציה" מרחביה.

בן למשפחת סוחרים אמידה בליטא, הפך סבי בן לילה לאיכר בעמק מוכה החמסינים, מחלות ושכנים עוינים. את שנות הרעב במלחמת העולם הראשונה, שרדו סבי וחבריו האיכרים חיים שטורמן וישראל בצר בעזרת חסדי שמיים וגשם בעתו.

בעשור החמישי לחייו, נשוי לבת עשירים מליטא ואב לראובן הבכור וגדעון אבי, עזב סבי את העמק והמשפחה עברה להתגורר בבית מידות שבנתה ברחובות. המעבר היה תוצאה של אילוץ שגרם לסבי האיכר החלוץ לנזקים נפשיים שמהם לא החלים עד מותו. בגיל 5 זכה אבי ליהנות מהלוקסוס של מים זורמים וחשמל בבית. כבוגר מגמת מסגרות ובעל "ידיים טובות", נשלח אבי ללמוד בתיכון המקצועי הנחשב מקס פיין. אחיו ראובן למד בבית הספר החקלאי כדורי למרגלות התבור, שם למד גם יצחק, בנם של רוזה ונחמיה רבין.

במלאת 40 שנה למותו של אבי וכמעט 50 שנה אחרי מלחמת יום כיפור, פענחתי את מה ששיגע אותי ולא נתן לי מנוח: מה קרה לאבי בין 1973 למותו מגידול במוח (גליובלסטומה) ב־1981. לא המחלה המסוימת הזאת שהרגה את טד קנדי, ג'ון מקיין, בו ביידן ומסויטים אחרים, הפליאה אותי; זאת אינה סטטיסטיקה רפואית אלא כרוניקה היסטורית, אבל קנדי לא התאושש מההתנקשויות באחיו הבוגרים; מקיין הופל מעל צפון וייטנאם, נכלא ב"האנוי הילטון" שם עונה קשות משך חמש שנים; ביידן נפצע קשה בתאונת דרכים שבה נהרגו אמו ואחותו הקטנה.
גליובלסטומה היא קליע קטלני בקנה רובה נתון בידיו של מתנקש סהרורי נטול אידיאולוגיה או מתווה גנטי. אבל הגידול אינו מחמיץ מטרות עם היסטוריה של מועקות נפשיות ופסיכולוגיה סבוכה.

מה שגיליתי אחרי חיטוט ארוך בכתובים - מספר אוטוביוגרפי שכתב אבי ועד שיחות מוקלטות איתו וסרט שעשיתי שהוא מדבר בו - שהוא מקרה קלאסי של PTSD, תסמונת פוסט־טראומטית. זאת התסמונת המכונה לעתים הלם קרב אבל לא תמיד קשורה למלחמה. גם מי שכדור לא שרק לידם ולא ראו לאויב את הלבן בעיניים, כמאמר א' ברק, יכולים להיות פוסט־טראומטיים. אבי הוא מאלה שירו והביט בעיני הירויים משני הצדדים, אבל מה שהוריד אותו מנתיב חייו לשוליים סהרוריים מעט, הייתה המלחמה היחידה שבה לא לחם; רק קפץ לתוכה נטול יחידה והקשר, המציא לעצמו תעסוקה מועילה וראה את מה שכנראה אסור היה לו לראות. מלחמת יום כיפור.

אבי מת בן 55. 1.80 גובהו. 85 ק"ג משקלו. עיניו כחולות ואת שערו המקליש שהחל לאבד בגיל צעיר, איזן עם זקן נוסח המינגווי. מיד בסוף המלחמה איבד עניין במאפייה המשפחתית שלקחה אותו מהשאיפות האמיתיות בחייו, השתלט על קרוון שבנה מפקדו מהצבא הבריטי סרג'נט ליפשיץ בנמל הישן של תל אביב, וישב לכתוב בכתב יד שבור במחברות סלילים את סיפור חייו.

ביום שהתגלתה מחלתו, הוא הקיף את הפארק הלאומי ברמת חן בריצה. פעמיים. לכאורה הוא היה נצר למשפחה שחיה לנצח; אביו משה מת (אחריו) בן 96, משעמום, נרגנות ודלות חיים בבית האבות שבו נמסר למשמורת. דבורה, אחות משה, מתה בת 102. במו עיניי ראיתי אותה, צלולה ובהירת עיניים, משחילה בגיל 100 חוט תפירה דרך קוף של מחט; בלי משקפיים. לזה אני מכוון בדיבור על הגליובלסטומה, המתנקש המזדמן.

אבי לא היה מגדולי האומה אבל היה אחד מהפטריוטים הישראלים הגדולים שהכרתי. בגיל 17 התנדב לבריגדה היהודית בצבא הבריטי ולחם איתה בצפון־אפריקה ויוון ונשאר עד יום הניצחון על גרמניה. משם מיהר להתייצב בהגנה ואחריה בפלמ"ח ובפל"ים, שבמסגרתם ליווה שיירות לירושלים והעלה מעפילים מקפריסין. לימים מצאתי סימוכין למעשיו באינטרנט, לא משום שבדקתי חלילה.

מצאתי מפי אחר את הסיפור על אבנר, איש הפלי"ם, שקפץ מסירה קטנה עם חבל קטן שהיה קשור לחבל גדול ושחה איתו אל חוף קפריסין כדי לקשור אותו לספינה שהמתינה לפליטים. מצאתי עדות להפלגתו, בדיוק כפי שכתב, בספינת מעפילים שאחד ממלחיה מת בלב ים ועדות אחרת שהיה במשוריין בדרך לירושלים. במבצע קדש היה בטור של אברהם יופה שירד לשארם.

הזיכרון הראשון שלי ממנו, שאימתִּי עם סביבתי, הוא מאבי חוזר מהמבצע מזוקן עם כובע גרב ורובה צ'כי. דברים רבים הצחיקו אותו. גם כאלה שלא הצחיקו אחרים, כמו סכנה ואיום. הוא זלל את החיים אבל היה לו גם היבט אפל שלא איתרתי כנער. בעוונותיי התנהגתי כמי שהאמין לו שהשליש האחרון בחייו עדיין לפניו.

כבר מגיל 16 היה אבי חבר בהגנה, בחור חסון ובריא; הוא היה מפעילי הסזון הנמרצים נגד חברי האצ"ל שפגעו בבריטים בעוד אלה נלחמו נגד הנאצים. פעילותו הייתה לזרא בעיני אנשי האצ"ל. לילה אחד הם ארבו לו בהגיעו לביתו ברחוב ויצמן 17 ברחובות, ירו בו מקרוב והחטיאו. ראשי ההגנה לא לקחו סיכון והבריחו אותו לקיבוץ אשדות יעקב בעמק הירדן, שם שהה בהכשרת הפלמ"ח ואיתה נכנס למלחמת השחרור.

במלחמה הוא נפצע פעמיים, השתתף בכיבוש צפת במחלקה המובילה, ובהמשך בקרבות בלוד ואילך. עם פירוק הפלמ"ח על ידי בן־גוריון, ברח אבי כל עוד נפשו בו מלחזור ולהיות פלח כאביו בקיבוץ יפתח ואחר כך בגדות, שהקימו חבריו בפלמ"ח. הוא יצא להרפתקה קצרת ימים עם חברו רפי איתן ביחידה המבצעית של השב"כ וחזר לצבא לקריירה ארוכה בצנחנים ובמודיעין עד לפטירתו. בעקבות מלחמת יום הכיפורים התנהלה ברמת הגולן מלחמת התשה עם הסורים. בפברואר 1974 כיסה שלג כבד את הרמה.

אבנר מיברג (צילום: אלבום פרטי)אבנר מיברג (צילום: אלבום פרטי)


באמצע המולת יום קרב עם הסורים בהיותי באחד המוצבים, קיבלתי להפתעתי פקודה בקשר לחזור למפקדת החטיבה ששכנה סמוך לציר הנפט במחנה גשור. המח"ט קורא לך, נאמר לי. היה משונה בעיניי. אומנם חילופי האש דעכו אבל לא לגמרי, ומטוסינו "חזרו בשלום לבסיסם". נכנסתי לג'יפ ונהגתי לחדרו של המח"ט אורי שמחוני, לוחם ותיק, בן ההתיישבות העובדת ונצר למשפחת לוחמים רבת־זכויות. שמחוני קיבל אותי בחיוך רחב. שאל כמה שאלות על יום הקרב, ועבר לסיבה העיקרית שבגללה זימן אותי.

"אתה יודע שאבא שלך חבר שלי נכון?". נבוך, אישרתי במנוד ראש. "דע לך שאביך אמיץ בצורה יוצאת דופן". לא הבנתי לאן שמחוני חותר והוא מיהר להבהיר.

עוזי וגדעון מחניימי (צילום: אלבום פרטי)עוזי וגדעון מחניימי (צילום: אלבום פרטי)


"אתמול בכנס של סגל הפיקוד הבכיר של צה"ל בסדיר ובמילואים לסיכום ראשוני של המלחמה, עלה אביך לבמה, ומול גולדה ודיין וכל צמרת צה"ל, קרא לדיין להתפטר וללכת הביתה בגלל אחריותו האישית למחדל מלחמת יום כיפור". שמחוני נראה נרעש למדי מהאירוע וסיפר על ההלם שאחז בקצונה הבכירה למראה אלוף־משנה בצה"ל קורא תיגר על מנהיגותו של שר הביטחון.

משה דיין היה שר ביטחון שונה משרי הביטחון של העת האחרונה. הוא היה שר ביטחון ורמטכ"ל לשעבר, אבל ההבדל בין דיין ובני גנץ הוא בערך ההבדל בין F35 לדאון. וזאת אם מדלגים על שרי ביטחון כאביגדור ליברמן ונפתלי בנט. דיין היה אוטוריטה כריזמטית מאיימת; קציני המטכ"ל והרמטכ"ל לא העזו להמרות את פיו; ראש הממשלה גולדה מאיר נטשה תכופות את דעותיה ועמדותיה מולו.

דמותו של דיין, שבחודש הבא ימלאו 40 שנה למותו מסרטן בגיל 66, הולכת ונמוגה בעבר המתרחק, אבל האיש היה לא פחות ממפלצת שעשה במשך שנים ארוכות ככל העולה על רוחו: נאף עם נשותיהם של מיטב חבריו, שדד עתיקות שהן רכוש המדינה בעזרת מסוקי צה"ל ומכר אותן בסכומי עתק באמצעות מתווכים ברחבי העולם. הוא התעמר בקציני מטכ"ל שלא מצאו חן בעיניו וקיבץ סביבו חצר ביזנטית של קצינים שהוא נחשב בעיניהם כאל יווני מורם מעם. כרמטכ"ל ערב מלחמת סיני דחף את צה"ל ואת בן־גוריון להרפתקה צבאית מטורפת עם צרפת ואנגליה נגד מצרים.

שמעתי את דברי שמחוני בחדווה מסוימת אם כי לא בהפתעה. אבי לא היה ממעריצי דיין ובז לקצינים שחגו סביבו כאחרוני הסרסורים בבורדל. אבי וחבריו בפלמ"ח לא התלהבו, בלשון המעטה, מפעולותיו הצבאיות הצנועות של דיין במלחמת השחרור. שמחוני טפח על כתפי וחזרתי להתכתשות עם הסורים.

בערב יום כיפור נחתו הוריי בניו יורק לביקור ראשון. הם הספיקו כמה מטלות חיוניות לפני שהעיר התכנסה בעצמה. למחרת בבוקר שידרה הטלוויזיה בחדרם במלון צילומי מלחמה מישראל. "הקריין הכריז בפאתוס שגולדה מאיר מודיעה שאנחנו נלחמים על חיינו ברגע זה" כתב אבי, "חשבתי שמשחזרים את מלחמת ששת הימים... העברתי לתחנה אחרת ושמעתי את אותו דבר".

הם נדחפו לג'מבו הראשון מ־JFK לתל אביב, שאותו הטיס הקברניט אברבנאל, שנחטף עם מטוסו לאלג'יר. הם פגשו בטיסה את יקי, קרוב משפחה שלמד בקליבלנד. מכיוון שהיה הקצין הגבוה ביותר (סרן) שמיהר הביתה, קנתה לו הקהילה היהודית כרטיס. "קשה היה לגרוע עין מיקי שהיה כמו סמל של גאווה ולא שחצנות, יפה ומתוח... יקי ביקש ממני למסור בבית שהגיע, כי הוא מתכנן לנסוע ישר ליחידה שלו... יקי צחק (אלוהים, איזה צחוק!) ונעלם בג'מבו הענקי. יותר לא ראיתי אותו". יקי נהרג במלחמה. שוקי, מפלג המשפחה באפיקים, נווט פנטום, הופל מעל סיני ונלקח בשבי. את אחיו יוסי, מפקד מוצב ברמה, חיפש אבי ימים עד שמצא אותו פצוע קל באפיקים.

קודם מיהר אבי לראות אותי בבסיס פלס בבקעה, שם עשינו מארבי דג"ן בלילה בהמתנה שחוסיין יצטרף למלחמה. נתן לי פאקט פאל מאל (השנה היחידה בחיי שעישנתי) והחל לעלות ולרדת מהרמה במיני תעלולים ושקרים לבנים. לקח איתו צלם של מגזין גרמני שלו קרא "ויקינג בלונדיני" כדי להסתתר מאחורי תג עיתונות, פינה פצועים במכוניתו הפרטית, אסף מכתבים ומספרי טלפון שאותם נתן לאחותי ולחברתה שנשארו ערות בלילות ומסרו ד"שים. הוא היה בן 48, בודד בשטח וללא יחידה, בעיקר משום שכבעל מאפייה הוא והאופים היותר מבוגרים היו מרותקים וחייבים להמשיך לאפות לחם.

גדעון מחניימי (צילום: אלבום פרטי)גדעון מחניימי (צילום: אלבום פרטי)


הייתה לו תחושת בטן קשה. "עוד לפני שהגעתי לרמה", כתב, "הבנתי שאנחנו משלמים הפעם מחיר יקר ואין ספק שבחלקו הגדול מיותר". הציק לו "שבנים של לוחמי תש"ח ייהרגו במכה הראשונה וגם בגורלם צריך ליפול העומס הכבד הזה, שרק בהם תלוי הכל על בלימה". ברבות השנים תפחה התחושה הזאת למורסה מוגלתית שהרעילה אותו. הוא סבל מהפרעות שינה (sleep apnea) והתעורר בלילה בצעקה בניסיון לנשום. זה הלך והידרדר. הוא נקלע לקרב שריון בנפח ובהמשך בחושנייה. הוא הוביל פצועים תחת הפגזה. לפעמים היה עוצר לנוח, עולה לגבעה גבוהה, משאיל את המשקפת מהצלם וצופה בקרב.

"חשתי כאב לא נורא כאשר ראיתי צריח עף מטנק שלנו. כיצד טנק אחר נדלק... רציתי להסתלק כאשר ראיתי מה מוציאים מהטנקים. סביר שכמה מהם מסרו לי מספרי טלפון של יקיריהם ועכשיו מוציאים אותם בחלקים. נשברתי לגמרי כאשר הביאו חייל שנראה כמי שזה עתה סיים תיכון, לזהות למי שייכים החלקים הללו.

"עמדתי ובכיתי כפי שלא בכיתי מעודי. חשבתי: אילו הייתי יוצא מדעתי עכשיו זו הייתה יכולה להיות המתנה הכי יפה שקיבלתי אי פעם. להשתגע כדי לברוח מהזוועה. מצאתי את עצמי מקלל את אלוהים בקול רם כזה שעורבים בסביבה ברחו בבהלה. תקף אותי מין טירוף של רצון ללכת לישון ולא לראות יותר את הבוקר. זה מה שרציתי. שיותר לא יהיה בוקר. שתמיד יישאר לילה אפל שהתאים להרגשה העגומה שלי. אני מודה על חטאי: זו הייתה הפעם הראשונה בכל המלחמות שהשתתפתי שלא היה חבל לי על חיילי אויב מתים. ראיתי אותם בכמויות גדולות ובכל הצורות".

בחופשתי הראשונה שמעתי את פרטי התקרית. זה היה במהלך כנס באולם הקולנוע של בסיס חיל האוויר בחצור. נתכנסו כל הקצינים בסדיר ובמילואים, מה שמכונה בעגה הצה"לית - ספ"כ, סגל פיקוד כללי. הנושא היה לקחים ראשונים ממלחמת יום כיפור שהסתיימה רשמית בסוף אוקטובר אבל נמשכה בחזית הסורית. מפקדי צה"ל במלחמה עלו להציג את תובנותיהם. הכנס ותוכן הדיונים הוגדרו "סודיים ביותר".

אבי לא נרשם לדבר. הוא ישב באחת השורות הראשונות ליד חברו יצחק חופי, אלוף פיקוד הצפון. בהפסקה שבין דובר לדובר, עם  גולדה יושבת משועממת למדי בשורה הראשונה, עלה אבי לדבר. טרם שפתח בדבריו השתררה דממה. כצנחן ותיק, פתח אבי וסיפר על קציני צנחנים שהיו מוכרים לקצונה הבכירה, שסולקו מתפקידם עקב כישלונות בשדה הקרב. אבי הזכיר לנוכחים כי משה דיין לא היה פוליטיקאי מנותק מהעשייה בצה"ל אלא רמטכ"ל־על שעל פיו יישק דבר.

הכאב על הנופלים היה טרי. ביום הכנס בפברואר 1974, עדיין לא הובאו כל חללי צה"ל לקבורה. שיכון הצנחנים ברמת גן שבו גרנו, שתת דם. אבי סיים את דבריו וירד נרגש מהבמה. דממת מוות הושלכה באולם. גולדה נראתה מתלחשת עם אחד ממלוויה. דיין שמע כנראה רק את סוף הדברים מכיוון שבדיוק חזר לאולם. חבריו בנפש של אבי וביניהם הטייס רן פקר, שפקד במלחמה על בסיס תל נוף, ואברהם ארנן מייסד סיירת מטכ"ל, מיהרו ללחוץ את ידו. הם היו המעטים שהעזו. השאר לא הישירו מבט. היו מי שמלמלו שקצין בצה"ל לא יכול לבקר את הדרג המדיני. מה שנכון לעתים, אבל טבח הבנים במלחמה פרץ נורמות וחייב אמירה אמיצה.

את תגובתו של דיין לדבריו הנוקבים של אבי אפשר לקרוא ב"אבני דרך", האוטוביוגרפיה שלו מ־1976 (עמ' 733). דיין כותב על ויכוחים שהתנהלו בצבא וחרגו לדעתו מן המותר: "במיוחד פגע בי מה שאירע בכנס מפקדים ב־12 בפברואר", כותב דיין. "ביומו השני, כאשר נעדרתי שם שעות אחדות, עלה אחד הקצינים - שתפקידו היה קצין קישור לאו"ם - על הבימה והכריז כי עלי להתפטר. הדבר נעשה בנוכחות ראש הממשלה והרמטכ"ל. שניהם ישבו בשורה הראשונה, שמעו את הנאמר ולא פצו פה. תופעה זו הייתה בעיני חמורה מאוד. הן משום שקציני צבא מתערבים בשאלה מי יהיה שר הביטחון, והן משום שראש הממשלה והרמטכ"ל - ואחת היא מה שיקוליהם - נתנו, בשתיקתם, גושפנקה למעשה זה".

דיין קלאסי; גורע ממשקלו הסגולי של אבי בצמצמו אותו לקצין קישור באו"ם, מה שאכן היה באותה עת, אבל לא זה עיקר פועלו; הדברים נאמרו שלא בפניו, משום שנעדר מן האולם באותו רגע; וגם מרח את גולדה ודוד אלעזר, שתכף ייפלו על חרבם, בהסכמה שבשתיקה; כאמור, פוליטיקאי מתועב גם בכותבו את סיפור חייו.

אבל הקצונה הבכירה של מלחמת יום הכיפורים הייתה זן אחר לחלוטין מהקצונה הבכירה כיום. הרקע הסוציו־אקונומי היה שונה לחלוטין. חברי המטכ"ל היו ברובם בוגרי מלחמת השחרור והשתייכו - על פי פרופ' מיכאל הרסגור - ל"אצולת החרב" של ישראל. אין היום אצולה כזאת וגם החרב בספק. גם אז לא העזו הקצינים לומר לדיין את דעתם. כבר אז עברה השמועה מפה לאוזן כי דיין איבד את העשתונות ביומיים הראשונים של המלחמה, דיבר על חורבן בית שלישי ולחץ על גולדה להסיר את הכיסוי מהנשק הגרעיני של ישראל. ה"עברי", טילי "יריחו" ושאר שמות אפוקליפטיים. אבל כולם שתקו.

שמעתי מאמי כי בלילה של הכנס התקשר לביתנו הרמטכ"ל דוד אלעזר. דדו היה לא רק רמטכ"ל, אלא גם ידיד ופלמ"חניק. הוא סיפר שדיין רותח והוא מאיים כי אם יגיע אבי להמשך הכנס, הוא, דיין, יחרים אותו. לא הייתה לאלעזר ברירה אלא להורות לאבי לא להתייצב ליום השני של הכנס. בפתח היום השני עלה לבמה דובר צה"ל פנחס להב, ושאל בדרך עקיפה מדוע לא נמצא גדעון מחניימי באולם. אלעזר הזדרז והודיע כי אינו מרשה שמה שקרה אתמול יעלה לסדר היום. צנזורה צבאית ואיפול מלא הוטלו על הדברים.

מה שהתרחש בכנס הסגור גונב לאוזנו של חבר הכנסת הצעיר יוסי שריד שהגיש שאילתה לגולדה לבירור הנושא. גולדה, כך מספר העיתונאי שלמה נקדימון, פנתה לפנחס ספיר פטרונו של שריד, ואיימה כי אם שריד לא ימשוך את השאילתה שלו, דיין יתפטר וכן גם היא. שריד התעקש. אבל העיתונות הוצפה בידיעות מגמתיות ומסולפות כי סוריה "מתכוננת לחידוש המלחמה", גולדה "נרגעה" והקימה ממשלה. בהמשך לפסקה הרלוונטית בספרו כותב דיין כי בישר לגולדה שלא יצטרף לממשלתה החדשה.

רק אחרי מותו של דיין, העזו כמה בכירים להביע בפומבי תמיכה באבי. "לא מקרה שגדעון מחניימי קם ואמר בשעתו למשה דיין דברים קשים בתום מלחמת יום הכיפורים שרבים מאיתנו פחדו לומר לו. כי גדעון היה בנוי אחרת ללא פשרות. הוא שנא שקר, מעשי עוול צביעות", אמר שלמה (צ'יץ') להט. יואל בן פורת, מי שהיה מפקד יחידה 8200 במלחמה, אמר: "אני זוכר את אותו יום בפברואר 74'. גדעון עלה לבמה כולו נסער ונרגש ואמר כמה משפטים על אודות ערך האחריות של קברניטים ומפקדים ועל כך שלא ניתן להתפשר כי זה ערך מרכזי בעיצוב דמותו של המנהיג הצבאי אשר מקורו דוגמה ומופת. הוא תבע את התפטרותו של דיין וזה עוד לפני דוח אגרנט. נדהמנו כולנו ודממת מוות שררה באולם".

דיין נקם. קידומו הצבאי של אבי נבלם. חברו אברהם ארנן המליץ עליו שישמש כסגן יועץ ראש הממשלה ללוחמה בטרור. כך אכן שימש מחוץ למסגרת הצבאית והרחק מאימת דיין.

אהוד ברק, שגם כקצין צעיר אהב להסתופף בצל הכריזמה של אבי וחבריו הבכירים אולם לא נחשב לחבר, נדחף מבלי שהתבקש לאור הזרקורים בלוויה רבת המשתתפים של אבי, בן 57 במותו. "אנחנו נפרדים מאיש שפיו ולבו היו תמיד שווים", אמר ברק. "שלא חסך שבטו - לא מעצמו, לא מאיתנו ידידיו ולא מהממונים עליו ולא נרתע מעולם ממחירה של אמת". רק כעבור שנים, כאשר שירת כשר ביטחון בממשלת רוטציה, העניק יצחק רבין לאבי דרגת תת־אלוף. דיין כבר היה בקבר. האיום הוסר.

אחרי המלחמה איבד אבי עניין במאפייה. המלחמה חידדה את השניות בשאיפותיו. הוא בא לעזור לאביו להעמיד את המאפייה על רגליה אחרי מלחמת העצמאות ונשאר עד אחרי מלחמת יום כיפור. הוא רצה ללמוד הנדסה, המשך ישיר ללימודיו במקס פיין ולאהבת המנועים שלו, אך נכנע לדרישת אביו להשתתף במימון לימודי אחיותיו, רופאה וארכיטקטית. הוא המציא מכונה לעשיית חלות שאמורה הייתה להחליף את עבודת הקליעה המפרכת ולחסוך בכוח אדם, אבל המכונה לא נקלטה גם בגלל שאופים הבינו שהמכונה תחליף אותם.

הראשון שאפה בישראל באגט, פומפרניקל, לחמניות ביס, לחמניות בצל וחידושים אחרים, התחבט בשאלה מה יעשה בשארית חייו. בקיץ 1977, מול עדשת מצלמת הקולנוע שלי, עלה הדחפור על המאפייה ועל בתי הוריו והוריהם בבורוכוב 8 בגבעתיים. אבי בנה בניין למאפייה מודרנית באזור התעשייה בגבעתיים, אבל מכר את המוניטין שלו ואת שם המאפייה לקיבוץ עינת. ראיתי אותו בחלל הגדול והריק כקברניט בספינת רפאים ולא הבנתי לאן מועדות פניו.

הוא היה חסר מנוחה, עצבני, חשדן ומתוח. הוא גמר לכתוב את ספרו אך לא מיהר למצוא לו מו"ל. הוא מצא מימון לסרט הסיום התיעודי שלי בבית הספר לקולנוע בקליפורניה, שבו השתתף ואמר דברים שעלתה מהם תחושה של השלמה עם גורל לאומי ונכונות לחיות באמריקה לצד ילדיו. ב־1978 הגיע לסן פרנסיסקו להקרנות הבכורה של הסרט.

בסוף ההקרנה קראו לו לעלות לבמה לקול תשואות. התרשמתי שהוא נהנה מתשומת הלב ומהביקורות בעיתונות. אבל הוא היה במצוקה נראית לעין. הוא סבל ממיחושים חסרי הסבר. התלונן שהאוכל בכרך הקולינרי מציק לו. הוא אמר דברים והיפוכם. הוא דיבר ברמזים שלא תמיד ירדתי לסוף דעתו. לא הייתה לו הכנסה שוטפת והוא מכר את אחת הדירות שקיבל בבניין שנבנה היכן שעמדה המאפייה. ב־1979 לא הצליח לקרוא מההגדה בסדר פסח. הוא נשלח לצילום ראש שבו נתגלה גידול במוחו. הוא נותח פעמיים אך תוחלת חייו לא חרגה מהסטטיסטיקה המקובלת.

40 שנה לאחר מותו, עם כתביו, תמלול הראיונות איתו וסיפור השנים האחרונות בחייו מולי, הבנתי את הלם הקרב שלקה בו כאשר נדחף לרמת הגולן וראה את מה שלא היה יכול לשאת ולהישאר שלם. גם הוא שילם את מחירה של המלחמה היחידה שלא לחם בה. לא ברור מדוע לקח לי 40 שנה להבין את זה. 

[email protected], Linkedin.com/in/uzi-mahanaimi