לא נעים להגיד את זה, לא נוח לכתוב את זה, אבל מהאמת קשה לברוח. אנחנו חלשים. הסיפורים שצפים עכשיו, בעקבות האירועים האחרונים, מתוך שגרת החיים בבתי הכלא למחבלים, לא עומדים בפני עצמם. הם נקודה אחת על הרצף, והרצף הזה נראה רע מאוד.
אפשר להמציא אלף ואחת תשובות לשאלה איך אפשרנו את התפתחותם של בתי סוהר, שבהם רוצחים אכזריים מקבלים את הזכות לקיים מאחורי הסורגים תאים ארגוניים מסודרים, לשבת יחד, איש איש עם חבריו לארגון, ולנהל שגרת חיים עם דרישות, עם תביעות, עם תנאים, ועם דובר מוסמך, שרק באמצעותו ההנהלה יכולה לדבר איתם.
אפשר להסביר שזה בכלל לטובתנו. אפשר לטעון שלשב"ס קל יותר לנהל כך את הכלא. אלה שטויות. מאחורי המציאות הזו עומדת אמת אחת. אנחנו מפחדים מהם. אנחנו חוששים שאם נרגיז את המחבלים, יעלה להם הסעיף, ולכו תדעו איך כל זה יסתיים. אולי הם יפגינו. אולי הם ישבתו רעב. אולי מישהו מהם ימות. אולי זה יגרום ביהודה ושומרון לבלגן גדול, שייאלץ אותנו להילחם. ומכיוון שכך, רק כדי להבטיח לעצמנו שקט, אנחנו מעדיפים לתת להם להחזיק אותנו במקום רגיש ולעשות מה שבא להם, כאילו הם יושבים במשרדי הארגון שלהם בג'נין, ולא בבית כלא של מדינת ישראל.
הזכרנו שביתת רעב? תראו איזו בהלה פורצת כאן כל אימת שמישהו בבית הכלא מחליט שהוא שובת רעב בגלל משהו. איך מתחילים מיד להסביר לנו שאם הוא ימות, השטח יבער ומי יודע מה יקרה. במקום להניח להם את הצלחת ולהודיע להם שמי שלא בא לו לאכול, שיישא בתוצאות, אנחנו נכנסים להיסטריה, כמו אמא פולנייה, מכל מחבל שמאיים לצום. במקום שהפלסטינים יחששו ממצב שבו השטח יבער, חוששת מהמצב הזה המדינה, שלפי הסיפורים יש לה את אחד הצבאות החזקים בעולם.
אינספור אגדות גבורה על צה"ל הגדול שמגיב בעוצמה לכל רקטה, ועל הממשלה – זו, כמו הקודמת – שלא מהססת להגיב, לא יכסו על המציאות, שמלמדת שחיל האוויר שלנו עושה כל שביכולתו כדי לא לפגוע בכלום. כל הסיפורים של דובר צה"ל על פגיעה איכותית ב"מתחמי אימונים", ב"מוצבים צבאיים", או ב"מתקנים לאחסון אמצעי לחימה", לא יצליחו להסתיר את העובדה שאנחנו מפחדים. שאין לנו אומץ להרוג את האויב. עוד ועוד הפצצות מביאות איתן תמונות רהב של קרשים מפורקים, של ברזלים מפוזרים, של הרבה אבק, ושל אפס אבידות לצד השני.
מישהו יכול להסביר למה פעם אחר פעם אנחנו מתאמצים לא לפגוע באויב? למה אנחנו מעניקים ללוחמים שלו, אלה שמבקשים להרוג בנו, ביטוח חיים? למה לא ברור לכל איש חמאס בכל רגע שהוא נתון בסכנה? ובכלל, נגד מי בכלל אנחנו נלחמים? נגד החמאס או נגד מגדל השמירה הריק שלו?
"תגדיר לי מי מבחינתך האויב, המנהרה או החמאס", ביקש לפני כמה שנים משה פייגלין מתת־אלוף (במיל') גיורא ענבר, איש תנועת "מפקדים למען ביטחון ישראל", בקטע טלוויזיוני בלתי נשכח. "המנהרה", השיב ענבר, בתשובה שהעידה יותר מכל על עומק השבר.
בראל חדריה שמואלי ז"ל לא נהרג בגלל עניין טכני כזה או אחר, או בגלל הצבה כזו או אחרת של הכוח. הוא נהרג משום שאנחנו משחקים עם האויב בכללי המשחק שלו. יש לי הערכה גדולה אל הרמטכ"ל אביב כוכבי. אבל כשהוא כותב, בתגובה לכעס הציבורי שהתפרץ אחרי מותו של הלוחם, ש"חברה שלא תגבה את חייליה ומפקדיה גם כשטעו, תגלה שאין מי שנלחם עבורה", וש"הנכונות לשאת באבידות היא תנאי לחוסן לאומי", נדמה לי שהוא מפספס את האירוע.
רק בסוף השבוע האחרון סיפר סא"ל במילואים גור רוזנבלט, סמח"ט מילואים, בדף הפייסבוק שלו, על בתו הלוחמת שנפגעה מאבן בפניה. "האמת היא שזה לא הפתיע אותנו", כתב. "בפעם האחרונה שהייתה בבית היא סיפרה שהם עומדים חסרי אונים מול הפרות סדר ויידויי אבנים. אישורי ירי יש רק לאמצעים לפיזור הפגנות, כמו גז מדמיע, שלא בדיוק מרשימים אף אחד. היא צפתה שמישהו אצלם ייפגע מאבנים שעפות עליהם מרוגטקות וקלעים".
"בתרבות של העמים שסובבים אותנו", המשיך, "אבנים זורקים על כלבים. אני לא מכיר עוד צבא שמצייד את החיילים שלו בציוד לפיזור הפגנות, ושמרשה שיזרקו אבנים על החיילים שלו באופן קבוע. וזה כך כבר עשרות שנים".
פה, הרמטכ"ל, טמון הזעם הציבורי. בדיוק פה. לא בשאלה אם מישהו טעה בשיקול הדעת או בתכנון מבצעי כזה או אחר. אלא ברוח הרעה שנושבת מכל עבר ומלמדת את לוחמיו המפוארים של צה"ל שהם כאן כדי לספוג. לספוג ולהכיל. לכו אל הטרמינולוגיה ותבינו הכל. כשדובר צה"ל מדווח על השלכת מטעני חבלה ובקבוקי תבערה לעבר כוחותינו ומגדיר אותה "הפרת סדר", משהו פה דפוק.
הפרת סדר מתרחשת כאשר הילדים משאירים את הלגו מפוזר על השטיח, אחרי שסיימו לשחק, וצריך להסביר להם שזה לא בסדר. כשהאויב מיידה בקבוק תבערה לעבר חיילי צה"ל, הוא צריך לקבל כדור בראש. ואם זה יביא לעוד "הפרות סדר", כלומר לעוד השלכה של מטעני חבלה או בקבוקי תבערה או אבנים, אז גם הגל הבא של הטרוריסטים צריך לחטוף.
כך מתנהג צבא ששומר על חיי לוחמיו. ככה מתנהג צבא שמכבד את עצמו. ככה מתנהג צבא שיש לו עניין להעביר מסר. ההפצצות המגוחכות, החוזרות ונשנות, על כל מיני בסיסים נטושים של הפלסטינים בעזה לא מרתיעות בעזה אף אחד. איך אנחנו יודעים את זה? פשוט מאוד. כי הם ממשיכים.
במשך שנים הפלסטינים שורפים לנו את השדות - כן, אצל הממשלה הזו בדיוק כמו אצל הממשלה הקודמת - ואנחנו מחפשים שקט. לא רוצים להסלים. לא רוצים להבעיר. לא רוצים ליזום. בעולם נורמלי, החלש חושש מהחזק ומייחל שישלח לו שקט. אבל כאן הכל הפוך. כאן הארגון הקטן מייצר טרור ללא הפסקה, והמדינה החזקה רק מתפללת לרגיעה.
אחת לתקופה אנחנו נחשפים לסרטונים הללו, של ג'יפ צה"לי, הסופג אבנים ובקבוקי תבערה מטווח אפס. שום קצין בכיר שיסביר שהוראות הפתיחה באש ברורות לא יצליח לטשטש את הידיעה הברורה של כל חייל בג'יפ כזה, שמה שמצופה ממנו זה לנוס על נפשו. שאם יעצור ויפתח באש, הוא מחפש לעצמו צרות.
כך לא נראה צבא המבקש לנצח. כך נראה צבא בורח, חושש, מהסס, מבולבל, שכל מעייניו נתונים ברצון לסיים את היום בשלום. והבעיה הכי גדולה – ממש כמו במשל הצפרדע בסיר – היא שאנחנו הולכים ומתרגלים למציאות הזו, עד כדי כך שלפעמים היא נראית לנו הגיונית. מה, שנפתח באש על כל זורק אבנים?
לחזור הביתה בשלום
אבל זה לא מתחיל בעזה ולא נגמר בעזה. תראו מה קרה כאן רק לפני חודשים ספורים. אזרחים ערבים התפרעו באלפיהם, ערכו לינצ'ים ביהודים, שרפו בתים ומכוניות, הניפו את דגלי האויב ברחובות ישראל, ורגע אחר כך עברנו כולנו לסדר היום. כאילו שזו גזירת גורל. כאילו שעל זה חלמו ההורים שלנו כשהגיעו אל המולדת מכל תפוצות תבל.
עומדת משטרת ישראל, שתפקידה להגן על חיי אזרחיה, בורחת ממגע עם הפוגרומצ'יקים, ומפחדת להגיב. ועומד המפכ"ל שלה, רב־ניצב קובי שבתאי, ומצהיר "חצצנו בין הניצים", כאילו מדובר בשני שכנים שמתווכחים על מקום חניה ולא במלחמה לאומנית, גזענית, אנטישמית, שמתנהלת נגד יהודים באשר הם יהודים.
השבוע בכנסת שבתאי הוסיף והתגאה בכך שהשוטרים שלו חיסלו את האינתיפאדה הזו בתוך ארבעה ימים "עם אפס הרוגים". כשחברי הוועדה הזכירו לו שדווקא היו הרוגים, גם בלוד, גם בעכו, הבהיר המפכ"ל שהוא מתכוון לאנשי כוחות הביטחון. וזה פשוט מדהים. אנשים נרצחים, אנשים מותקפים, אנשים נפצעים קשה באירועי לינץ' בכל רחבי הארץ, ומפכ"ל המשטרה מרוצה מעצמו כי כוחותיו שבו הביתה בשלום. ואתה מסתכל על שבתאי ושואל את עצמך מי לעזאזל חושב שעם תפיסות עולם כאלה אפשר לנצח משהו.
וכמו משטרת ישראל, כך מערכת המשפט. הנה דוגמה אחת קטנה. לפני כמה ימים החליטה שופטת בית המשפט העליון ענת ברון לשחרר למעצר בית שני ערבים שנאשמים בהשתתפות בלינץ' אכזרי בנהג יהודי, אב לארבעה, שנקלע לטמרה. הנאשם הראשון, כך לפי כתב האישום, הכה את הנהג היהודי מספר פעמים עם מקל עץ בפלג גופו העליון, ובהמשך צילם את עצמו במקום הלינץ', כשידו מגואלת בדם. הנאשם השני הכניס את פלג גופו העליון לתוך הרכב, ותקף את הנהג האומלל בסטירות, באגרופים ובבעיטות.
כתב האישום מייחס לשניים הללו מניע לאומני־אידאולוגי. הם עשו את מה שעשו, כך לפי המדינה, במטרה להטיל בנהג היהודי נכות או מום או לגרום לו חבלה חמורה. וחבלות חמורות כאלה אכן נגרמו לו. הוא יצא מהלינץ' הזה עם שברים חריפים בזיזי חוליות, עם חתך לאורך הצוואר, עם חתכים שהצריכו תפרים סמוך לאוזן, עם חתך בירך, עם שטפי דם, עם שריטות וסימני חבלה באזור החזה והצלעות, ועם פצעים בקרקפת.
נכון, כתבה השופטת ברון, "המעשים המיוחסים למשיבים הם אכן חמורים מאין כמותם". נכון, הוסיפה, "אין חולק על המסוכנות הנשקפת מן המשיבים". אבל כל זה לא הספיק לה כדי להשאיר אותם במעצר. למה? כי גם השופטת ברון לא רואה את המתקפות האנטישמיות הגזעניות הללו נגד יהודים כחלק ממלחמה שמתנהלת כאן.
ומלחמה כזו, גם אם אנחנו מקפידים שלא לראות אותה ככזו, אכן מתנהלת. כשחרדי חוטף סטירה במנהטן, מהדורות החדשות שלנו מתייגות את זה באופן אוטומטי כאירוע אנטישמי. מנגד, כשחרדים מותקפים בירושלים פעם אחר פעם, גם השבוע, על ידי ערבים, זה נכנס לנו מאוזן אחת ויוצא מהשנייה. אין לנו כוח לריב. אין לנו כוח להילחם.תנו לנו לשבת מול הטלוויזיה ולצפות ב"חתונה ממבט ראשון" ואל תשגעו אותנו.
שר בממשלה מסביר שאין כבר צורך להילחם למען עלייה לארץ כמו פעם, ולאיש זה לא מזיז. רוב העולים לישראל אינם יהודים, ואף אחד לא מתעניין. בג"ץ מאשר להכניס לפה עוד גויים במסגרת חוק השבות, וזה לא שורד דקה מעבר לעיתון של מחר. מדינת ישראל, אחרי 73 שנים, נכנסה לשנת צהריים.
לאויבים שלנו יש שאיפות, ויש רצונות, ויש מאוויים, ויש נכונות להילחם עבורם, אבל מה איתנו? האם יש לנו חזון? האם אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים מעצמנו? אם היינו חיים כאן לבד, מילא. אבל בהינתן העובדה שיש על המגרש עוד כמה קבוצות, וכמו שזה נראה עכשיו הן רעבות לניצחון, אנחנו חייבים לנער את עצמנו, וכמה שיותר מהר.