התעלמתי מזה. אנשים משתנים בעשר שנים, גם כיפוש. לא באופי כמובן, אבל השחיקה גורמת לעתים לעייפות שמתבטאת בהסרת הגנות, כמו מתאגרף עייף בסיבוב השמיני. כשהכרתי אותה, היא הייתה מאוד אמפתית ומכילה למצבי הבריאותי השביר, מחמת ההיפוכונדריה. היום יש כבר ילד, גם היפוכונדר לא קטן. היא כבר לא מחפשת את החלקיק האלוהי באנושות. ובעלה, נו, איך לומר זאת בעדינות, הוא נמצא בסביבה שהיא מנהלת.
"כיפוש, אני לא יכול לבלוע, כואבת לי האוזן. תקבעי לי תור לרופא אף־אוזן־גרון. אני רוצה תור להבוקר, כי יש לי ארבעה שידורים היום. תודה מראש, חיים שלי בלב". היא השיבה: "אני על זה".
הגעתי לקפה, התיישבתי בכבדות. אריק בדיוק סיים לבלוע את התרופות של הבוקר: אוגמנטין, כי השכן בקומה מתחתיו השתעל, והוא שמע אותו בגילוח; אתופן וארקוקסיה ביחד, כי מיקי, אשתו, לא כיבתה את המזגן בלילה, והוא בטוח שתכף ייתפסו לו השרירים בגב. זו הסיבה שהוא גם לובש סווטשירט ומעיל קל. אגב הטמפרטורה בחוץ היא 31 מעלות בצל, אם כי מעונן חלקית.
פתאום קרה מבוא לאסון. צפניה בא לומר לנו בוקר טוב, הניח את ידו על כתפו של אריק, ואף ליטף את עורפו. נחרדתי, כי ידעתי מה יקרה, מה שאכן קרה. אריק התחיל להזיע, נתן כמה שפריצים ארוכים מנוזלי החיטוי שצמודים לו לג'ינס, וניקה מהר את הקרחת. "תגיד, כמה פעמים בשנה וחצי האחרונות ביקשתי ממך לא לגעת בי", הוא העיר לצפניה, שבאמת נבהל וענה: "סליחה, אריק, זה עניין של הרגל. אני מתנצל". צפניה באמת איש חביב.
הוא חזר לשולחנו, ואריק הודיע לי שהוא חייב לחזור רגע הביתה. "קוף, אני חייב שוב להתקלח ולהחליף בגדים. אתה יודע שאסור לגעת בי, חכה לי 20 דקות, אני חוזר". התפוצצתי מצחוק על אף הכאבים בגרון, והבטחתי לו שאני מספר למיקי על האירוע, אבל הוא כבר רץ לג'יפ שלו.
הפרלמנט התחיל להתאסף, דיווחתי על מצבי הבריאותי, המעגל של הכיסאות התרחב בהתאם. פולו הודיע בקבוצה שהתעורר עם חום גבוה. נרשמה דאגה משמעותית. "חברים, זו הפעם הרביעית מאז שהתחסנתי בחיסון השלישי, לפני חודש וחצי, שאני מתעורר עם חום. ארבע פעמים - זה לא קרה לי 60 שנה". חשבתי על זה, כי שנינו התחסנו באותו יום, וגם אני לא מפסיק להיות חולה מאז. כאשר שלומי דיווח שלא יגיע לקפה כי הוא במיטה מיום שישי, כי החיסון חיסל אותו והוא לא יכול לעמוד על רגליו, השבתי לפולו ושלומי שאני מעדכן את הדוקטור שרון אלרעי פרייס, כדי שזו תעדכן את הג'מעה של היהודי בורלא בפייזר. הלו, בלי דאטה־בייס על שפני הניסיון במעבדה שקוראים לה כתריאליבק'ה, איך ננצח את הנגיף?
אז עדלי הגיע עם המחלות שלו, שבגינן הפחית 8 ק"ג בעשרה ימים, ליגאל היו צמרמורות מהחיסון והוא שקל לחזור לישון, ישראל הגיע ודיווח על כאבים איומים בצד ימין. "יש לי שלוש הצגות היום", הוא עדכן אותנו, "אז סורלה אמרה לי שאשאר במיטה לנוח. שמחתי ונמתחתי, פתאום הגיע האינסטלטור הערבי, והתחיל לצרוח עליי שאעזור לו להכניס צינור לאדמה בחצר, ונתן לי מעדר. מה קורה פה? מה אני פועל שלו? מי משלם למי?".
במקביל סורלה נכנסה לקפה של דני. "בוא, ישראל, חייבים למהר". הוא הביט בה בהשתוממות. "את יודעת שאני עובד היום סביב השעון? לבוא לאן? אני עסוק, אני כבר יודע שאת חושבת שאני לא עושה כלום בחיים, סתם לבד, עומד שעה וחצי על הבמה. וגם כואב לי". הצעתי לו לקבוע עם יוסי סתומיאן, הבטחתי שהוא מתקן אותו בחצי שעה. "טלפנתי אליו כבר, קוף. הוא אמר שהוא יחזור אליי, אבל קבע איתי טנטטיבית למחר. אני צריך היום, הוא מדבר איתי על מחר. מה אני עושה איתו?".
הסברתי לו שהמצב דורש התערבות של שימעל'ה ה"גמד", כי רק הוא יסדר ליוסי את הראש, וגם יהיה תור היום. הוא הבטיח להתקשר לגמד, אבל בינתיים צלע אחרי סורלה. לא היה לו צ'אנס מהרגע שהיא הופיעה בקפה. אריק חזר, רחוץ ועם בגדים חדשים, הישנים נשלחו לניקוי יבש. הוא הוציא קופסה של ויטמינים פרוביטק או משהו כזה, נתן אבקה לדני וביקש שיכין לו שייק ממנה. "זה תרכיז של ויטמין C מוגבר. אין וירוס וחיידק שזה לא מנצח". הבטנו בו כאילו הוא חוצן, אבל אנחנו כבר רגילים.
כיפוש התקשרה לעדכן. "מאמי, אין תורים בקופ"ח מכבי ל־א.א.ג עד תחילת אוקטובר. אני לא יכולה לעזור לך, 'צטערת". "כיפוש, אני לא מבין. את לא יכולה להסביר שאני חולני עכשיו, לא באוקטובר? זה לא גמ"ח, אני מבוטח אצל החולירות האלה. בנוסף, בסכום שאני משלם כמס בריאות בחודש, המדינ'ע מחזיקה בלוק באלעד או ברהט. מה נסגר איתך?".
"מאמי, מה אתה רוצה ממני? אני אשמה? זה מה שאומרים לי. טלפן אתה כוכבית 3555, אולי תצליח יותר". אז נזכרתי בפרסומת של אדיר מילר לקופ"ח מכבי שהם מפיקים בכסף שלי, והאחות נורא אמפתית ומכילה, ומסבירה לאדיר שהשירות שלהם מדהים.
טלפנתי. אחרי הזדהות בהליך שדורש שתי דקות להבין, הודיעו לי שזמן ההמתנה הוא שמונה דקות, סבבה. אחרי 16:24 דקות, הודיעו לי שמיקומי בתור הוא 2. אחרי 20:42 דקות היה מענה אנושי.
הג'מעה בקפה הציעה ליין של ארבע שעות עד שתחזור אליי אחות. אריק אמר שאני מטומטם־על־מלא. "כשכולם טוענים שאתה דפוק קומפלט, אני מתווכח איתם, ואומר שאתה רק צוחק, אבל הם צודקים. אני מעביר לך את הטלפון של פרופסור מור, תוך שעה הוא בא אליך הביתה. תתקשר עכשיו, תגיד שאני שלחתי אותך".
הוא שלח, אז הודיתי לו, והוספתי: "אריק, כתוב דוקטור מור, לא פרופסור". הוא הסיר משקפיו וניגב אותם, ואז ענה לי. "הוא יותר מפרופסור, אבל הוא צנוע. הוא כבר היה אצלך, אתה שכחת. אחרי החיסון השני, כשהתמוטטת, שלחתי אותו, הוא בא אליך הביתה. טלפן אליו, שעה גג הוא אצלך". לא היה לי כוח אפילו לשבת על כיסא. סיימתי תפוגזר ומים עם לימון סחוט, אספרסו כדי שאגיע הביתה, ומיהרתי למיטה. עוד ארבע שעות יש לי שידור, אני מתקשה לדבר.
איך שנכנסתי לאוטו, מיקי מלכת הילדים, אשתו של אריק, התקשרה. "קופל'ה, אני שומעת שאתה חולה. אל תקשיב לאריק, הוא היסטרי הבולגרי שלי. תגיד לכיפוש שתקנה ג'ינג'ר חי, שתפרוס כמה פרוסות למים חמים, כפית דבש, ותלעס את הפרוסות, את כולן. שמעת? בתוך חמש שעות אתה אריה". שמתי את זה בזיכרון. "מיקי, למה את נותנת לאריק לבלוע את האתופן והארקוקסיה בכמויות כאלה, ועוד בתוספת אנטיביוטיקה. זה ידפוק לו את הכבד".
"קופל'ה, תקשיב לי, אין לי כוח אליו. אתה יודע שהוא קנה כבר 100 ערכות לבדיקת קורונה ביתית? אתה הרי יודע שהוא לא נורמלי. בשבת הוא החליט שכולנו, גם הילדים, עושים בדיקה סרולוגית. הוא הזמין צוות פרטי הביתה. הגיע פרמדיק עם הציוד, הוא אומר לי: 'מיקי, המחטים שלו מזוהמות, אני מרגיש את זה'. הילדה הגדולה שאלה: 'מה מזוהם כאן, אבא?'. כמעט הרגתי אותו. אני כבר לא מדברת על 3,000 שקל שהלכו לזבל. פעמיים ביום הוא עושה לעצמו בדיקת קורונה, הוא לא מסכים להפעיל מזגנים בבית, כי אולי נתקרר. אני אדבר עם כיפוש. אתה הרי גם היפוכונדר, אבל לעומת אריק, אתה נסיך של כל העולמות. היא צריכה להעריך אותך. אם היא הייתה חיה עם אריק, היא הייתה קופצת מקומה שמינית, נשבעת לך". נחנקתי מהצחוק, והכדור טניס בגרון כמעט חנק אותי מהכאב.
נחתי קצת וביכיתי את מר גורלי. נסעתי לשידורים, ניצלתי את שארית האנרגיה שהייתה בי. האחות מהמוקד הטלפוני התקשרה אחרי חמש שעות. היא החליטה שמצבי לא מצריך רופא, כי אין לי נקודות לבנות על הלשון. היא זיהתה את הנתון הזה באמצעות הטלפון. נבחתי עליה כמו דוב גריזלי, בטירוף. חזרתי הביתה ונשכבתי בחצי עילפון. כיפוש כבר הכינה לי מרק עוף, והודיעה לי שאני לא חוזר לעבודה. "אין חיה כזו, כפרע", השבתי לה, "בשעה כזו אני לא יכול לעשות להם את זה. אני אמשוך את השעה הזו".
הודעתי בוואטסאפ ליוסי שלא אגיע מחר לטיפול בבריכה. "אכלתי אותה, יוס, אני מחוסל". הוא התקשר מיד, שאל מה יש לי, והודיע לי שהוא בדרך אליי, עם איזה שיקוי סודי שמעמיד אותי על הרגליים בתוך שעה. לא עניתי, כי כבר נמנמתי. תוך חצי שעה הוא הגיע אליי. שלחתי את כיפוש למטה, והיא חזרה צוחקת עם בקבוקון. מזגה לי שני פקקים לפי ההנחיות של סתומיאן, שוב נשכבתי. אבל זה עבד, באמא שלי, פתאום נהייתי חיוני כרגיל. אפילו כיפוש פקחה עיניים בתימהון. "מה זה, מאמי? מה הוא שם בבקבוקון הזה?". עניתי שאיני יודע. "כיפוש, מבחינתי הוא יכול להפיק קוק נוזלי. אבל אני על הרגליים. תדליקי לי סיגריה, לא עישנתי כל היום. נשבע לך, לא כואב לי כל כך".
הופעתי בתוכנית, הזעתי בתוך הג'ינס, כאילו הייתי בסאונה, אבל צלחתי אותה. בבוקר התעוררתי עם כל הסימפטומים. הסטרפטוקוק, ואני עדיין במלחמה.
נ.ב.
אני לא אראה רופא א.א.ג במכבי. אין להם שירות כזה לספטמבר. האחות רינת שהתקשרה למחרת הציעה לי: "שתייה חמה, גרגור מים עם מלח, ולא להרטיב את האוזן. אני יכולה להפנות אותך לרופא משפחה". תפסתי עליה עצבים גבוהים, מאוד. "גברת רינת, את אחות כמו שאני אסטרונאוט. את מדברת אליי כאילו אני ילד מפגר, ואני ממש לא. לא רוצה רופא משפחה, רוצה מומחה! הבנת? רופא מומחה לאף־אוזן־וגרון. למה את מציעה לי תחליף של רופא מאכער, שיודע טיפעל'ה מכל דבר, ומחפש במחשב את התרופה? את זה גם כיפוש יודעת לעשות. השירות שלכם מחליא, אתם לוקחים תשלום חודשי על פארש, ואתם מוציאים שם רע לחלטורה, כארגון רפואי.
"רינת, לי יש אמצעים להביא רופא פרטי, כי אתם בושה, מה עושה מי שאין לו אמצעים? תמסרי לבוסים שהפרסומת עם נדב (אדיר מילר) היא הונאה, לטעמי. אני מבוטח בקופ"ח מכבי יותר מ־60 שנה, מינקותי. פעם הייתם קופת חולים, היום אתם מטרד טלפוני, מעיק ויקר. תמסרי לבוסים שיצומו ארבעה ימים בכיפור, יש להם על מה לבקש מחילה. אגב, אני לא אמחל להם".
בסוף, ד"ר מור הגיע אליי. הוא הבטיח שאני אגיע להושענא רבה.
התרעות פיקוד העורף