ביום ראשון על הסובאח התעוררתי והרגשתי על הפנים. ממוצ"ש צמח לי לפתע כדור פינג־פונג על השקדייה הימנית, האוזן לא תפקדה, ולך תצא מזה עכשיו. איך תצא מזה עכשיו? כך שר מאיר אריאל ב"נשל הנחש". מאיר, למי ששכח, סיים בתוך שקית את שהותו בבית החולים. עד היום אני מתגעגע, אבל כשחושבים על זה על הבוקר זה סיוט לא קטן. אז מה עושים לפני הכל וקודם כל, בעזרה ראשונה בבית משפחת קופמן? כותבים וואטסאפ לכיפוש. "מאמי, אל תשאלי יותר עדיף, אני גמור, אני לקראת איסוף. אולי אמא שלי צודקת, ובאמת המכשפה קיללה אותי".
בתוך פחות מדקה היא השיבה. "מה, מאמי, מה קרה? שוב פעם אנחנו בחרדות? עשית אפצ'י ונבהלת שיש לך קורונה?".

התעלמתי מזה. אנשים משתנים בעשר שנים, גם כיפוש. לא באופי כמובן, אבל השחיקה גורמת לעתים לעייפות שמתבטאת בהסרת הגנות, כמו מתאגרף עייף בסיבוב השמיני. כשהכרתי אותה, היא הייתה מאוד אמפתית ומכילה למצבי הבריאותי השביר, מחמת ההיפוכונדריה. היום יש כבר ילד, גם היפוכונדר לא קטן. היא כבר לא מחפשת את החלקיק האלוהי באנושות. ובעלה, נו, איך לומר זאת בעדינות, הוא נמצא בסביבה שהיא מנהלת.

"כיפוש, אני לא יכול לבלוע, כואבת לי האוזן. תקבעי לי תור לרופא אף־אוזן־גרון. אני רוצה תור להבוקר, כי יש לי ארבעה שידורים היום. תודה מראש, חיים שלי בלב". היא השיבה: "אני על זה".

הגעתי לקפה, התיישבתי בכבדות. אריק בדיוק סיים לבלוע את התרופות של הבוקר: אוגמנטין, כי השכן בקומה מתחתיו השתעל, והוא שמע אותו בגילוח; אתופן וארקוקסיה ביחד, כי מיקי, אשתו, לא כיבתה את המזגן בלילה, והוא בטוח שתכף ייתפסו לו השרירים בגב. זו הסיבה שהוא גם לובש סווטשירט ומעיל קל. אגב הטמפרטורה בחוץ היא 31 מעלות בצל, אם כי מעונן חלקית.

פתאום קרה מבוא לאסון. צפניה בא לומר לנו בוקר טוב, הניח את ידו על כתפו של אריק, ואף ליטף את עורפו. נחרדתי, כי ידעתי מה יקרה, מה שאכן קרה. אריק התחיל להזיע, נתן כמה שפריצים ארוכים מנוזלי החיטוי שצמודים לו לג'ינס, וניקה מהר את הקרחת. "תגיד, כמה פעמים בשנה וחצי האחרונות ביקשתי ממך לא לגעת בי", הוא העיר לצפניה, שבאמת נבהל וענה: "סליחה, אריק, זה עניין של הרגל. אני מתנצל". צפניה באמת איש חביב.

הוא חזר לשולחנו, ואריק הודיע לי שהוא חייב לחזור רגע הביתה. "קוף, אני חייב שוב להתקלח ולהחליף בגדים. אתה יודע שאסור לגעת בי, חכה לי 20 דקות, אני חוזר". התפוצצתי מצחוק על אף הכאבים בגרון, והבטחתי לו שאני מספר למיקי על האירוע, אבל הוא כבר רץ לג'יפ שלו.

הפרלמנט התחיל להתאסף, דיווחתי על מצבי הבריאותי, המעגל של הכיסאות התרחב בהתאם. פולו הודיע בקבוצה שהתעורר עם חום גבוה. נרשמה דאגה משמעותית. "חברים, זו הפעם הרביעית מאז שהתחסנתי בחיסון השלישי, לפני חודש וחצי, שאני מתעורר עם חום. ארבע פעמים - זה לא קרה לי 60 שנה". חשבתי על זה, כי שנינו התחסנו באותו יום, וגם אני לא מפסיק להיות חולה מאז. כאשר שלומי דיווח שלא יגיע לקפה כי הוא במיטה מיום שישי, כי החיסון חיסל אותו והוא לא יכול לעמוד על רגליו, השבתי לפולו ושלומי שאני מעדכן את הדוקטור שרון אלרעי פרייס, כדי שזו תעדכן את הג'מעה של היהודי בורלא בפייזר. הלו, בלי דאטה־בייס על שפני הניסיון במעבדה שקוראים לה כתריאליבק'ה, איך ננצח את הנגיף?

אז עדלי הגיע עם המחלות שלו, שבגינן הפחית 8 ק"ג בעשרה ימים, ליגאל היו צמרמורות מהחיסון והוא שקל לחזור לישון, ישראל הגיע ודיווח על כאבים איומים בצד ימין. "יש לי שלוש הצגות היום", הוא עדכן אותנו, "אז סורלה אמרה לי שאשאר במיטה לנוח. שמחתי ונמתחתי, פתאום הגיע האינסטלטור הערבי, והתחיל לצרוח עליי שאעזור לו להכניס צינור לאדמה בחצר, ונתן לי מעדר. מה קורה פה? מה אני פועל שלו? מי משלם למי?".

במקביל סורלה נכנסה לקפה של דני. "בוא, ישראל, חייבים למהר". הוא הביט בה בהשתוממות. "את יודעת שאני עובד היום סביב השעון? לבוא לאן? אני עסוק, אני כבר יודע שאת חושבת שאני לא עושה כלום בחיים, סתם לבד, עומד שעה וחצי על הבמה. וגם כואב לי". הצעתי לו לקבוע עם יוסי סתומיאן, הבטחתי שהוא מתקן אותו בחצי שעה. "טלפנתי אליו כבר, קוף. הוא אמר שהוא יחזור אליי, אבל קבע איתי טנטטיבית למחר. אני צריך היום, הוא מדבר איתי על מחר. מה אני עושה איתו?".

הסברתי לו שהמצב דורש התערבות של שימעל'ה ה"גמד", כי רק הוא יסדר ליוסי את הראש, וגם יהיה תור היום. הוא הבטיח להתקשר לגמד, אבל בינתיים צלע אחרי סורלה. לא היה לו צ'אנס מהרגע שהיא הופיעה בקפה. אריק חזר, רחוץ ועם בגדים חדשים, הישנים נשלחו לניקוי יבש. הוא הוציא קופסה של ויטמינים פרוביטק או משהו כזה, נתן אבקה לדני וביקש שיכין לו שייק ממנה. "זה תרכיז של ויטמין C מוגבר. אין וירוס וחיידק שזה לא מנצח". הבטנו בו כאילו הוא חוצן, אבל אנחנו כבר רגילים.

כיפוש התקשרה לעדכן. "מאמי, אין תורים בקופ"ח מכבי ל־א.א.ג עד תחילת אוקטובר. אני לא יכולה לעזור לך, 'צטערת". "כיפוש, אני לא מבין. את לא יכולה להסביר שאני חולני עכשיו, לא באוקטובר? זה לא גמ"ח, אני מבוטח אצל החולירות האלה. בנוסף, בסכום שאני משלם כמס בריאות בחודש, המדינ'ע מחזיקה בלוק באלעד או ברהט. מה נסגר איתך?".

"מאמי, מה אתה רוצה ממני? אני אשמה? זה מה שאומרים לי. טלפן אתה כוכבית 3555, אולי תצליח יותר". אז נזכרתי בפרסומת של אדיר מילר לקופ"ח מכבי שהם מפיקים בכסף שלי, והאחות נורא אמפתית ומכילה, ומסבירה לאדיר שהשירות שלהם מדהים.

קופת חולים מכבי (צילום: אבשלום ששוני)קופת חולים מכבי (צילום: אבשלום ששוני)

טלפנתי. אחרי הזדהות בהליך שדורש שתי דקות להבין, הודיעו לי שזמן ההמתנה הוא שמונה דקות, סבבה. אחרי 16:24 דקות, הודיעו לי שמיקומי בתור הוא 2. אחרי 20:42 דקות היה מענה אנושי.

"שלום, כאן שני, במה אוכל לעזור? אני מדברת עם רון?".
אני: "כן, זה רון".
שני: "אני צריכה לוודא איתך שני פרטים לזיהוי".
אני: "שני, יקירתי, כבר הקשתי את מספר הזיהוי שלי. משום מה, את התשלום החודשי אתם מבצעים בלי שום זיהוי. בואי נתמקד בי, אני כבר ממתין 24 דקות. אני צריך רופא אף־אוזן־גרון, אני צריך אותו להיום, לא בתחילת אוקטובר, כן? יש לך את כל הארץ, ממטולה עד מחסום טאבה, למצוא לי רופא כזה, אבל להיום, במילים אחרות: עד חצות".

שני: "רון, אני מצטערת, אבל אין לי תורים לאף־אוזן גרון לחודש הזה".
אני: "בהקלטה שמעתי שהשירות ניתן אך ורק בשפה העברית. אני משוכנע שאני דובר עברית צחה. אני לא כועס עלייך חס וחלילה, אבל אולי אוכל לדבר עם מנהל? בשביל מה את צריכה מטרד כמוני? תעבירי אותי הלאה, לשדרת הניהול, כמו חבילה עוברת. מה את אומרת?".
שני: "אסור לי להעביר לך מנהל. אבל אתה יכול לכתוב לנו באתר, ויחזרו אליך בתוך 72 שעות. מה שאני כן יכולה לעשות, זה להעביר אותך לאחות שתאבחן אותך ותחליט על המשך טיפול, בסדר?".

אני: "איך היא תאבחן אותי, אם היא לא רואה אותי פנים אל פנים?".
שני: "זה המקצוע שלה, אני לא אחות".
אני: "ובתוך כמה זמן תתקשר אליי פלורנס נייכטינגייל הזו?".
שני: "בתוך שעתיים, אולי קצת יותר".

אני: "טוף, אין לי ברירה, נכון? רופא אתם לא רוצים לתת, מבוטחי מכבי מקבלים רק מענה טלפוני ואבחון טלפוני. אגב, לא ראיתי את זה בפרסומת של אדיר מילר. אתם מתכוונים להפיק גם פרסומות אמיתיות, או שתמשיכו לשדר פארש נטו?".
שני: "חחחח... אני מהתחלה זיהיתי מי אתה בגלל הקול שלך, והבנתי שיהיה קשה איתך. אני מבטיחה שאחות תחזור אליך. תהיה בריא".

הג'מעה בקפה הציעה ליין של ארבע שעות עד שתחזור אליי אחות. אריק אמר שאני מטומטם־על־מלא. "כשכולם טוענים שאתה דפוק קומפלט, אני מתווכח איתם, ואומר שאתה רק צוחק, אבל הם צודקים. אני מעביר לך את הטלפון של פרופסור מור, תוך שעה הוא בא אליך הביתה. תתקשר עכשיו, תגיד שאני שלחתי אותך".

הוא שלח, אז הודיתי לו, והוספתי: "אריק, כתוב דוקטור מור, לא פרופסור". הוא הסיר משקפיו וניגב אותם, ואז ענה לי. "הוא יותר מפרופסור, אבל הוא צנוע. הוא כבר היה אצלך, אתה שכחת. אחרי החיסון השני, כשהתמוטטת, שלחתי אותו, הוא בא אליך הביתה. טלפן אליו, שעה גג הוא אצלך". לא היה לי כוח אפילו לשבת על כיסא. סיימתי תפוגזר ומים עם לימון סחוט, אספרסו כדי שאגיע הביתה, ומיהרתי למיטה. עוד ארבע שעות יש לי שידור, אני מתקשה לדבר.

איך שנכנסתי לאוטו, מיקי מלכת הילדים, אשתו של אריק, התקשרה. "קופל'ה, אני שומעת שאתה חולה. אל תקשיב לאריק, הוא היסטרי הבולגרי שלי. תגיד לכיפוש שתקנה ג'ינג'ר חי, שתפרוס כמה פרוסות למים חמים, כפית דבש, ותלעס את הפרוסות, את כולן. שמעת? בתוך חמש שעות אתה אריה". שמתי את זה בזיכרון. "מיקי, למה את נותנת לאריק לבלוע את האתופן והארקוקסיה בכמויות כאלה, ועוד בתוספת אנטיביוטיקה. זה ידפוק לו את הכבד".

"קופל'ה, תקשיב לי, אין לי כוח אליו. אתה יודע שהוא קנה כבר 100 ערכות לבדיקת קורונה ביתית? אתה הרי יודע שהוא לא נורמלי. בשבת הוא החליט שכולנו, גם הילדים, עושים בדיקה סרולוגית. הוא הזמין צוות פרטי הביתה. הגיע פרמדיק עם הציוד, הוא אומר לי: 'מיקי, המחטים שלו מזוהמות, אני מרגיש את זה'. הילדה הגדולה שאלה: 'מה מזוהם כאן, אבא?'. כמעט הרגתי אותו. אני כבר לא מדברת על 3,000 שקל שהלכו לזבל. פעמיים ביום הוא עושה לעצמו בדיקת קורונה, הוא לא מסכים להפעיל מזגנים בבית, כי אולי נתקרר. אני אדבר עם כיפוש. אתה הרי גם היפוכונדר, אבל לעומת אריק, אתה נסיך של כל העולמות. היא צריכה להעריך אותך. אם היא הייתה חיה עם אריק, היא הייתה קופצת מקומה שמינית, נשבעת לך". נחנקתי מהצחוק, והכדור טניס בגרון כמעט חנק אותי מהכאב.

בית חולים, אילוסטרציה (צילום: ללא קרדיט)בית חולים, אילוסטרציה (צילום: ללא קרדיט)

נחתי קצת וביכיתי את מר גורלי. נסעתי לשידורים, ניצלתי את שארית האנרגיה שהייתה בי. האחות מהמוקד הטלפוני התקשרה אחרי חמש שעות. היא החליטה שמצבי לא מצריך רופא, כי אין לי נקודות לבנות על הלשון. היא זיהתה את הנתון הזה באמצעות הטלפון. נבחתי עליה כמו דוב גריזלי, בטירוף. חזרתי הביתה ונשכבתי בחצי עילפון. כיפוש כבר הכינה לי מרק עוף, והודיעה לי שאני לא חוזר לעבודה. "אין חיה כזו, כפרע", השבתי לה, "בשעה כזו אני לא יכול לעשות להם את זה. אני אמשוך את השעה הזו".

הודעתי בוואטסאפ ליוסי שלא אגיע מחר לטיפול בבריכה. "אכלתי אותה, יוס, אני מחוסל". הוא התקשר מיד, שאל מה יש לי, והודיע לי שהוא בדרך אליי, עם איזה שיקוי סודי שמעמיד אותי על הרגליים בתוך שעה. לא עניתי, כי כבר נמנמתי. תוך חצי שעה הוא הגיע אליי. שלחתי את כיפוש למטה, והיא חזרה צוחקת עם בקבוקון. מזגה לי שני פקקים לפי ההנחיות של סתומיאן, שוב נשכבתי. אבל זה עבד, באמא שלי, פתאום נהייתי חיוני כרגיל. אפילו כיפוש פקחה עיניים בתימהון. "מה זה, מאמי? מה הוא שם בבקבוקון הזה?". עניתי שאיני יודע. "כיפוש, מבחינתי הוא יכול להפיק קוק נוזלי. אבל אני על הרגליים. תדליקי לי סיגריה, לא עישנתי כל היום. נשבע לך, לא כואב לי כל כך".

היא הלכה למקרר לבדוק מה מכיל הבקבוקון. נו באמת, יוסי את השיקויים שלו יכול להכניס גם למשחת שיניים. בלדה לנאיבית, הכיפוש הזו.
מיד כתבתי לגמד, ב"טוב, הרע והמכוער", הקבוצה של שלושתנו עם יוסי בוואטסאפ, שבה אני גם הרע וגם המכוער, כי יוסי תמיד הטוב, אז לגמד לא נשאר. "שימעל'ה, קרסתי לגמרי. חטפתי סטרפטוקוק, ארגנתי לי רוקסו כי למכבי אין רופאים, יש רק טלפניות וכאלה שמתחפשות לאחיות. אתה לא רואה אותן, הן רק אומרות שהן אחיות. אוקצור, ארגנתי לי רוקסו, כי אני אלרגי לפניצלין, נשפכתי".

שמעון: "מההההההה?".
אני: "ואז יוסי בא אליי, נתן לכיפוש תמצית של משהו שהוא המציא"...
שמעון: "מההההה??? שלא תעז לקחת. הוא רופא אליל. למה אתה חייב להיות מפגר? אתה רוצה להגיע בכוח למיון?".
אני: "שימעל'ה, הוא הרים אותי על הרגליים. נשבע לך, באמא".

יוסי הצטרף לשיחה. "רון, אל תקשיב לו. תמשיך לקחת שלוש פעמים ביום, אתה יכול גם בוסטר, את הפעם הרביעית".
שמעון: "חחחח... אין בור שאתה לא נופל בו... אתה כל כך דביל. תמשיך להרים לסתום הזה".
אני: "למה ככה, שימעל'ה? אולי הוא כבר לא סתומיאן? אולי הוא גאון?".
יוסי: "שימון, אתה לא מבין מה הבאתי לו, משהו מטורף!!!".
שימון: "יוסי, צריך להוציא אותך מחוץ לחוק. אתה סכנה לציבור".

אני: "שימעל'ה, לא אכלתי מהבוקר. אז בקושי אכלתי חצי כריך. פתאום דפקתי דלי של מרק עוף, עם אטריות וחצי שקית של שקדי מרק".
שמעון: "חחחח... רון, תברח מהסתום הזה. אתה לא מקשיב לי. בוא אליי לראות טניס, ג'וקוביץ' נגד מדבדב".
אני: "לא יכול, יש לי תוכנית לילה בערוץ".
יוסי: "כל הכבוד, רון. לך לתוכנית, תיקח עוד מנה, אתה תהיה חזק כמו גורילה".
אני: "שימעל'ה, אפילו כיפוש אמרה: הוא נשמע לי כמו אחד שיודע על מה הוא מדבר. נסה, מה אכפת לך?".

שמעון: "שמע, אתה וכיפוש, אתם זוג של סתומים שמאמינים לאידיוט הזה, שכל היום נמצא בגוגל, וממציא דברים. אין לי כוח אליכם, אני לא במיטבי, אני זרוק על הספה".
אני: "תראה איזה נרקיסיסט אתה, שימעל'ה. אני מספר לך שאני חולה, פתאום אתה מדבר על עצמך, שאתה לא במיטבך. אין לי סבלנות אליך. לל"ט".

הופעתי בתוכנית, הזעתי בתוך הג'ינס, כאילו הייתי בסאונה, אבל צלחתי אותה. בבוקר התעוררתי עם כל הסימפטומים. הסטרפטוקוק, ואני עדיין במלחמה.

נ.ב.

אני לא אראה רופא א.א.ג במכבי. אין להם שירות כזה לספטמבר. האחות רינת שהתקשרה למחרת הציעה לי: "שתייה חמה, גרגור מים עם מלח, ולא להרטיב את האוזן. אני יכולה להפנות אותך לרופא משפחה". תפסתי עליה עצבים גבוהים, מאוד. "גברת רינת, את אחות כמו שאני אסטרונאוט. את מדברת אליי כאילו אני ילד מפגר, ואני ממש לא. לא רוצה רופא משפחה, רוצה מומחה! הבנת? רופא מומחה לאף־אוזן־וגרון. למה את מציעה לי תחליף של רופא מאכער, שיודע טיפעל'ה מכל דבר, ומחפש במחשב את התרופה? את זה גם כיפוש יודעת לעשות. השירות שלכם מחליא, אתם לוקחים תשלום חודשי על פארש, ואתם מוציאים שם רע לחלטורה, כארגון רפואי.

"רינת, לי יש אמצעים להביא רופא פרטי, כי אתם בושה, מה עושה מי שאין לו אמצעים? תמסרי לבוסים שהפרסומת עם נדב (אדיר מילר) היא הונאה, לטעמי. אני מבוטח בקופ"ח מכבי יותר מ־60 שנה, מינקותי. פעם הייתם קופת חולים, היום אתם מטרד טלפוני, מעיק ויקר. תמסרי לבוסים שיצומו ארבעה ימים בכיפור, יש להם על מה לבקש מחילה. אגב, אני לא אמחל להם".

בסוף, ד"ר מור הגיע אליי. הוא הבטיח שאני אגיע להושענא רבה.

[email protected]