הטור הזה נכתב ערב יום כיפור, ויכול להיות שעד שיתפרסם נהיה כבר בעיצומו של סבב לחימה נוסף ברצועה. זה בדיוק מה שהצעת לפיד מבקשת לחסוך מאיתנו. את החזרה הפבלובית על סבבי לחימה מול עזה, שמסתיימים כולם בדיוק באותה נקודה: עם עזה שדורשת שיקום ובלי ביטחון לתושבי הדרום.
תוכנית לפיד מנסה להציב אלטרנטיבה להסתכלות הבינארית שלנו על עזה, כאילו בפני ישראל עומדות רק שתי חלופות: כיבוש הרצועה או המשך סבבי הלחימה האינסופיים. שתי החלופות האלה גרועות.
הראשונה נושאת עמה מחירים בלתי נסבלים לחברה הישראלית: בחיי אדם, בכסף ובלגיטימציה בינלאומית, וחסרת סיכויי הצלחה. מי שחושב שישראל תוכל לכבוש את הרצועה ולהמליך שם שלטון שנוח לה – מוזמן להסתכל שוב על 19 שנות כיבוש אמריקאי באפגניסטן.
את החלופה השנייה ניסינו בלי סוף: עופרת יצוקה, עמוד ענן, צוק איתן, שומר החומות – עד מתי נמשיך לעשות את אותה פעולה ונקווה לקבל תוצאה אחרת? זה לא שלפיד הצליח לראות את מה שלא ראו קודמיו. השר לשעבר ישראל כ"ץ ניסה במשך שנים לקדם את תוכניתו להשלמת ההתנתקות מעזה באמצעות הקמת נמל, והושתק. גם אביגדור ליברמן, בשבתו כשר הביטחון, ניסה להציע תוכנית של "פירוז תמורת שיקום", ונהדף.
אפילו ראש הממשלה הקודם בנימין נתניהו, בלא מעט שיחות שלי איתו, הפגין את ההבנה שבעיות השורש של עזה אינן צבאיות. צה"ל יכול לכבוש את הרצועה בכל יום נתון, ויכול גם להרוג אלפי אנשי חמאס, אבל צה"ל לא יודע לספק לעזה מים, חשמל או עבודה, וזה מה שעזה צריכה.
רבים מתושבי העוטף, וגם מאנשי התקשורת, אימצו את המשוואה הזאת: דאגתה של ישראל לתושבי העוטף נמדדת בכמות חומר הנפץ שחיל האוויר מטיל על עזה. אחרי כל רקטה שנורית מהרצועה מתעוררת השאלה: כיצד יגיב צה"ל ובאיזו עוצמה? תושבי העוטף הנבונים למדו כבר שאין שום קשר בין כמות ואיכות המטרות שתוקף צה"ל לבין הביטחון האישי שלהם.
לכן ממשלת ישראל צריכה לשאול את עצמה כמה שאלות קשות מנשוא: האם החזרת גופות החיילים חשובה ודחופה יותר מהניסיון להשיג ביטחון לתושבי הדרום? מה המחיר שראוי לשלם עבור גופות חיילים ועבור אזרחים חיים שחצו את הגבול בבלי דעת? והאם כל עסקה עם חמאס חייבת להיות כוללת, או שאפשר להחזיר את החיים במחיר נמוך יחסית ואז לנהל את המו"מ על המתים, שגם חמאס מבין שמחירם גבוה יותר?
תוכנית לפיד מניחה שההבטחה לשיפור כלכלי תתקע טריז בין חמאס לתושבי עזה, שאליו תוכל להיכנס הרשות הפלסטינית. לא בטוח שלרשות יש עדיין זכות קיום בחברה העזתית, שחמאס צמח מתוכה, אבל לפיד מנסח את מה שכולם מבינים ולא מעיזים לומר. בפעם הראשונה זה שנים מנופפת ישראל בגזר מול עזה, ולא רק במקל. במקל אנחנו משתמשים בכל שבוע, הגיע הזמן לנסות גם גזר. גם אם חמאס לא יסתנוור מההצעה – היא תקנה לנו לגיטימציה בינלאומית.
בימים האלה צה"ל ערוך לחידוש הלחימה מול עזה, וגם הקבינט כבר אישר לו את ימי הלחימה הבאים. התוכניות שלו יעילות ומהירות הרבה יותר ממה שראינו בצוק איתן. אבל כמו לכל פעולה צבאית – לתוכניות האלה יש מחיר: בחיי אדם ובחיי משפחות שנהרסות.
צה"ל הוא הפטיש הכי טוב שיש, אבל לא כל בעיה היא מסמר, ופטיש לא מועיל כשהבעיה היא בורג. עזה היא מטרד, אבל לא איום קיומי. בעשרת ימי שומר החומות נורו על ישראל יותר מ־4,000 רקטות, בערך המספר שנורה עלינו ב־50 ימי צוק איתן. ישראל תעמוד גם בסבב הבא, ואם תידרש – גם בסבבים רבים מול עזה. השאלה היא כמה סבבים עוד נצטרך לעבור עד שננסה דרך אחרת.
התרעות פיקוד העורף