למי שלא נולד לתוך הפרעת הקשב המתמדת של קיומנו, ועוד זוכר איך זה היה פעם, קצת קשה להבין איך הגענו לכאן. איך מצאנו את עצמנו בעידן כל כך פופוליסטי ושטחי, שבו המידע קיים בשפע אבל רובו תזזיתי ולא אמין?
תמונה היא כבר לא הוכחה למשהו שאירע במציאות, ולא מדובר רק בפילטרים של משפיעני רשת או בבימוי העצמי של פוליטיקאים שרוצים להצטייר כביטחוניסטים, כמקורבים למנהיגי העולם, כצנועים וענווים או ככל דבר אחר שישרת אותם. כמעט כל תצלום הוא ערוך או נגוע, וזה בולט במיוחד כשמדובר במחבלים המחייכים שראינו בגרסת הרשות הפלסטינית. איזה הבדל בין מה שתוקשר לבין האירוע שבו נתפסו מחטטים בפחי הזבל ונאזקו כשהם חיוורים ומותשים. אנחנו חיים בעידן שבו כל קבוצה מאמינה למה שהיא רוצה, ומתברר שאם הרגש והרצון מספיק חזקים - אפשר לא להאמין לכלום, או לחלופין - להאמין לכל דבר.
העיתונאים משתדלים לשמור על ארשת של מקצועיות, אבל רובם משתוללים ברשתות לצד אושיות הרשת, ולכן כבר קשה לדעת מי אמין ומי לא. גם תגובה רצינית של מושא סיקור, שאמורה להוות איזון מסוים לפרסום העיתונאי, כבר אינה מה שהייתה פעם. ברוח התקופה - אנחנו מצפים שהיא תסופק באופן מיידי, ולא מבחינים בין תגובת אמת לבין מציאות מהונדסת. לעתים מושא הסיקור צריך לבדוק לעומק מה באמת קרה - אבל אז התגובה שלו נשמעת כמו מעט מדי מאוחר מדי. בעידן הפוסט־עובדות כבר אין מקום לתגובות שמגיעות אחרי תחקיר מעמיק. צריך לשלוף, לחרטט, לדפדף ולהמשיך הלאה, אין לנו זמן להתעכב על שטויות.
בספרו החדש "מהפכת הקשב", ד"ר מיכה גודמן מתאר איך התקשורת הדיגיטלית הוציאה את העולם מאיזון. בין היתר, הוא מעלה את השאלה איך אמצעי כמו סמארטפון, שאמור לחסוך לנו זמן, לשפר את מערכות היחסים הבינאישיות שלנו ולהנגיש לנו ידע, הפך לאמצעי שגוזל מאיתנו זמן, משבש את מערכות היחסים הבינאישיות שלנו ומנגיש לנו שקרים ודיסאינפורמציה. גודמן מעריך שמתישהו בקרוב יגיע התיקון, משום שכך פועלת האנושות. מהפכות חיוביות פורצות, מתפשטות ואז דורשות תיקונים - הרי גם אחרי המהפכה התעשייתית נדרשו תיקונים כמו מניעת עבדות מודרנית והעסקה נצלנית של קטינים.
קונצנזוס החיסונים
גודמן מגדיר את זה יפה בספרו: הכאוס הדיגיטלי שולט בנו כאדון, במקום שיהיה המשרת שלנו. זה מתאפשר, בין היתר, משום שאמצעי התקשורת הממוסדים נגררו אחרי חוקי הרשת כדי להיות עדכניים. הרשת היא כר פורה לקונספירציות, וכולנו מתלוננים על הפופוליזם. אבל גם התקשורת הממוסדת נוהה אחרי הרחשים המטורללים של הרשת. גם היא נותנת במה ענקית לפרובוקציות, מחבקת את האושיות הצעקניות, רודפת אחרי הקצוות, ובכך מעודדת את הפופוליסטים.
כבר התרגלנו שכל נושא הוא שנוי במחלוקת ומוקצן לטובת הרייטינג שבקוטביות הוויכוח, במקום שהוויכוח יוכרע על ידי איכות הטיעונים. אבל יש גם מקרה יוצא דופן מהתקופה האחרונה, בזכות הקורונה: המקרה של החיסונים.
הרשת הנביטה תיאוריות קונספירציה שגרמו למיליון איש בישראל לא להתחסן, ואנחנו עוסקים בהם לא מעט. מצד שני, אפשר גם לראות את זה אחרת - 69% מהאוכלוסייה בישראל כן התחסנו, וזה בלי שמביאים בחשבון את גילאי 12 ומטה. כך שיחסית לנושאים אחרים שהם שנויים במחלוקת וחצויים במקרה הטוב, במקרה הזה דווקא הגענו לסוג של קונצנזוס לאומי.
אחת הסיבות לקונצנזוס הרחב יחסית היא ההתנהלות של התקשורת הממוסדת בנושא. היא כמעט לא אפשרה במה לדעות הזויות, נצמדה למדע במקום לקשקשת בכסות "פלורליזם", תקשרה את הנתונים באופן עקבי, והבהירה שוב ושוב לציבור שמרבית החולים שבמצב קשה הם אותם לא מחוסנים. בניגוד להתנהלותה בתחומים אחרים, ובמיוחד בתחום הסיקור הפוליטי, בנושא החיסונים התקשורת הממוסדת נמנעה מפופוליזם ומטרלול כמעט לחלוטין. השאלה היא אם ניתן לקחת את הדוגמה הזו ולהרחיב אותה גם לתחומים אחרים.
עבודה אמיתית
התקשורת נגררה לפופוליזם כתגובת נגד, ועד כה התקשתה ליצור עוגן שיחזיר יציבות. התהליך היה הרסני, משום שגם אם זו לא הייתה הכוונה, אנחנו מתמרצים היום את התופעות שעובדות נגדנו. השטחיות של נבחרי הציבור, למשל, מתומרצת באופן די מסיבי לא רק על ידי הכאוס הדיגיטלי ברשתות, אלא גם על ידי התקשורת הממוסדת במתכונתה הנוכחית.
פוליטיקאי שלא עוסק 24/7 בתדמית שלו, בחשבון הפייסבוק, בטקטיקת הטוויטר ובאסטרטגיית הטיקטוק, בדף המסרים, בערוץ הטלגרם, בראיונות, בכיסוי התקשורתי, בתמונות ובפוטו־אופ - נשאר מאחור. לעומתו, פוליטיקאי שמשקיע את מרצו בעיקר בעבודה שאותה הוא נבחר לעשות, מקבל מהתקשורת תמרוץ שלילי ומשלם מחיר.
הדוגמאות רבות - החל ממשה כחלון שלא תוגמל על מאמציו לעמוד בהבטחות הבחירות שלו, דרך בכירים אינטליגנטים בליכוד כמו שטייניץ וארדן, שמדברים במקום לצעוק ולכן נדחקו לאחור, וגם בתקווה חדשה לא נראה שרצינותם של סער, אלקין, הנדל או האוזר בהכרח עובדת לטובתם.
כשהתקשורת נגררת לפופוליזם, היא מפספסת את ההזדמנות להתמודד עם שאלות מתבקשות ולהניע את התיקון.
למה, למשל, אנחנו צריכים סקרי מנדטים תכופים בזמן כהונה של ממשלה, ולא רק אחת לארבע שנים בשלושת החודשים שלפני הבחירות? הרי סקרי המנדטים הבלתי נגמרים בעצם מתמרצים את לופ הבחירות הבלתי נגמר שנקלענו לתוכו, ונותנים תחושה שתכף יהיה עוד סיבוב ולכן אין טעם לקבל את תוצאות הבחירות.
ולמה התקשורת לא עשתה עד כה מאמץ לתמרץ עשייה על חשבון פופוליזם? היא הייתה יכולה להשקיע את מרבית הסיקור שלה במעקב אחרי עבודה אמיתית. למשל, לפתח כלי מדידה שונים של עבודה ציבורית, ולפרסם אותם בתכיפות במקום את סקרי המנדטים. כך אפשר היה לעקוב באופן קבוע אחר ייזום וקידום של חוקים, לבדוק בקביעות יעדים מוצהרים לעומת הישגים במשרדים השונים, לשרטט את מידת ההשתתפות בהצבעות, שמעידה על אידיאולוגיה אמיתית בניגוד לדיבורי סרק, ולהבדיל בין הצעות חוק שרק עשו רעש תקשורתי לבין חוקים שעברו והיו מהותיים. היום היא מסמנת "וי" על עשייה רצינית מדי פעם, ומתמרצת בעיקר את הפרובוקציות. זה לא עובד לטובת האזרחים.
הפופוליזם מונע מאיתנו לפתור בעיות אמיתיות, ומעצים בעיות מומצאות. אלה לא רק הביביסטים או החרדים, זה לא רק השמאל. זה קיים ביותר מדי מקומות. התיקון אכן יגיע, השאלה היא אם התקשורת הממוסדת צריכה לסלול אותו או להיגרר אחריו. כרגע היא נוטה לנהות אחרי סנסציות ואושיות רשת כדי לשרוד.