הטור המלא של בן כספית

1.  דגל ירוק
ביום שישי, 9 באוקטובר 2015, עצרה מכונית שרד ממשלתית ליד עץ זית הסמוך לפארק ההייטק בראש העין. מתוכה יצא שר החינוך נפתלי בנט, ניגש בנחישות לעץ והוריד מעליו דגלים ירוקים עם כיתוב צפוף בערבית, שנראו כדגלי חמאס. בנט חזר מתפילת שחרית בפדואל, אצל משפחת ערמוני, הוריה של נעמה הנקין, שנרצחה עם בעלה הרב איתם הנקין על ידי מחבלי חמאס בפיגוע שאירע תשעה ימים קודם לכן בצומת בית פוריכ. בדרכו בחזרה לרעננה, על כביש חוצה שומרון (5), שלח לו מאן דהוא תמונות של "דגלי חמאס", שאותם תלו תושבי כפר קאסם בפארק ההייטק הסמוך לכפרם.

בנט היה שר צעיר עם פתיל קצר. דמו רתח. הוא הורה לנהג לרדת מכביש 5 בצומת ראש העין, נסע למקום שבו התנוססו הדגלים והוריד אותם. אחר כך עלו לרשת תמונות הירואיות של השר הצעיר ומלחמתו (הסימבולית) בחמאס. עד כאן, די סבבה. מאוחר יותר באותו יום התקשר אליי קובי אלון, שהיה אז מנכ"ל עיריית כפר קאסם. "לאף אחד כאן אין מושג מה הוא רצה מהדגלים האלה", אמר לי אלון, היום מנכ"ל עיריית באקה אל־גרבייה, "אלה לא דגלי חמאס, אלה דגלים של התנועה האסלאמית הפלג הדרומי. אין לזה שום קשר לחמאס. יש כאן בחירות פנימיות והם מתמודדים".

ככה זה, אמרתי לו, ישראלים רואים דגל ירוק בערבית, רואים חמאס. "הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית לא קשור", אמר אלון, "הם ישראלים שומרי חוק, שלא עוסקים בטרור ולא תומכים בו, אני אומר לך את זה באחריות, אני מנכ"ל העירייה". 

אני זוכר שהתקשרתי אז לבנט והעמדתי אותו על טעותו. אני כמעט בטוח שהוא בדק, חזר אליי, והודה בה. זה היה יפה מצדו. אגב, ראש ועדת החינוך בעיריית כפר קאסם באותו זמן היה ואליד טהא, איש התנועה האסלאמית הדרומית. היום טהא הוא ח"כ בקואליציה של בנט.
המגזין האמריקאי הנחשב "טיים" בחר בבנט בסוף השבוע לרשימת 100 המשפיעים היוקרתית שלו. את הטקסט הלא ארוך (אך מרגש) על הנבחר הצעיר כתב ח"כ מנסור עבאס. כמה שהעולם קטן. עבאס הוא ראש התנועה האסלאמית, אותה תנועה שבנט, רק לפני שש שנים, הסיר את דגליה בזעם מעץ זית בכניסה לראש העין.

שש שנים בלבד מפרידות בין בנט ההוא לנוכחי. לא, אני לא חושב שהוא ויתר על האידיאולוגיה הימנית שלו. כן, אני כן חושב שהוא הבין כמה דברים שלא ידע אז. המהלך שהוא ומנסור עבאס הובילו, בהשתתפות יאיר לפיד, אביגדור ליברמן, גדעון סער, בני גנץ, מרב מיכאלי וניצן הורוביץ, הוא מהלך היסטורי בקנה מידה תנ"כי. האם בני הארץ הזאת מסוגלים לחיות יחד? האם הם יכולים לשתף פעולה? האם הם יכולים להתעלם מ־20% המחלוקת ולהתמקד ב־80% ההסכמות?

בינתיים עושה רושם שהתשובה היא "כן". רע"ם בקואליציה, והשמש ממשיכה לזרוח. הקורונה עוד כאן, כמו איראן. הביביסטים מנסים ליצור רושם שהשמיים נפלו, אבל הם נמצאים בדיוק במקום שהיו בו כל הזמן. מצד שני, המבחנים האמיתיים של הקואליציה הזו עוד לפניה. המשברים המסוכנים ייפלו עליה ברגעים הכי פחות נכונים ובמקומות הכי פחות צפויים. צריך להתפלל שהיא תשרוד אותם, כי התקווה הזו שייכת לא רק לשמאל או לשמאל־מרכז אלא לכל מי שמאמין בדו־קיום בארץ הזאת.

2. הפורמט המצרי

תארו לעצמכם שלא נפתלי בנט החליף ביוני האחרון את בנימין נתניהו, אלא להפך. ביבי הוא זה שנכנס ללשכת ראש הממשלה אחרי 12 שנות בנט. עכשיו תארו לעצמכם שנתניהו הוא זה שטס בתחילת השבוע למפגש עם הנשיא המצרי עבד אל־פתאח א־סיסי. ותמשיכו לתאר לעצמכם שדגל ישראל גדול היה מקבל את בואו, ניצב דומם לצד הדגל המצרי, באולם שבו התקיימה הפגישה.

עכשיו שימו אטמי אוזניים כדי לא לאבד את עור התוף בגין הצהלולים שהביביסטים היו מיידים בנו לאורך השבוע כולו: איך המצרים שזלזלו בבנט ולא ראו אותו ממטר, מכבדים את נתניהו בדגל ישראל לראשונה בעשור האחרון, ואיזה מזל שזכינו למנהיג מסדר הגודל הזה.

במציאות, הביביסטים הבינו שיש כאן פוטנציאל הרסני לנרטיב שלהם שלפיו לפני נתניהו היו רק תפוזים ואחריו יש רק שממה ושית, אז הם יצאו למכת מנע המורכבת, כצפוי, מכזבים מכוזבים: "בנט שילם לסיסי עבור הדגל!", הם צווחו, כלומר ש"בנט התקפל ומכר את ביטחון ישראל בעבור נזיד דגלים". איפה התקפל? למה התקפל? פרטים יבואו בהמשך. הוא בטח מכר את ביטחון ישראל למצרים, בעוד נתניהו עמד בתקיפות על עקרונות הביטחון הלאומי.

טוב, בואו נתעלם רגע באלגנטיות מעמידתו של נתניהו על הביטחון באמצעות אישור חשאי ותמוה לגרמנים למכור לחיל הים המצרי צוללות תקיפה אסטרטגיות. נניח שגם את האישור הזה בעצם בנט נתן. מצד שני, אנחנו מדברים על ביבי. ביבי שלנו, כן? אותו ביבי שגידל את חמאס לממדיו הנוכחיים.

אותו נתניהו שהבליג כמעט על כל מה שקרה בעזה. אותו נתניהו שהבטיח להפיל את חמאס בעזה. אותו נתניהו שאפילו לצוק איתן פחד לצאת וגם כשיצא, ניסה להימלט מיד בחזרה הביתה (בנט, כזכור, התעקש על פעולה לסיכול המנהרות ההתקפיות). כן, הנתניהו הזה עמד בתקיפות על משהו, בניגוד לבנט, שקיבל דגל.

עכשיו ברצינות: אין סיבה להתגולל על נתניהו בעניין המצרי. את היחסים האלה (בניגוד ליחסים עם ירדן), הוא לא הצליח להרוס אלא בנה ופיתח. בימיו, מאז עלייתו של הנשיא א־סיסי לשלטון, הלך שיתוף הפעולה האסטרטגי־ביטחוני בין ישראל ומצרים וצמח. אז מה בכל זאת השתנה? שני דברים: אישי וגלובלי. נתחיל באישי: למרות האינטרס המשותף, א־סיסי לא האמין למילה של נתניהו.

אחרי ההונאה הגדולה, כשנתניהו חזר בו ברגע האחרון מהתוכנית הגדולה שרקם עם א־סיסי והכניס לקואליציה את אביגדור ליברמן במקום יצחק הרצוג, א־סיסי הבין עם מי יש לו עסק. כזכור, ברגע האחרון, על הבאזר ובפניית פרסה מסמרת שיער העדיף נתניהו להכניס את איווט הישן והטוב והעמיד את א־סיסי ככלי ריק.

כדי להפיס את דעתו, הרים נתניהו טלפון ערב כניסתו של ליברמן לקהיר ואמר לנשיא המצרי שלא ידאג. "כל התוכניות בתוקף. ממשיכים קדימה בכל הכוח". ובכן, את הסוף אתם יודעים. הם המשיכו אחורה. אחרי שאכזב את א־סיסי הצליח נתניהו לתקוע סכין (מטאפורית) גם בגבו של ליברמן, שנטש אותו פעם נוספת, הפעם סופית.

התוכנית לא הייתה דרמטית מדי. אף אחד לא ביקש מישראל להתחיל לפנות יישובים או לעשות שלום עם חמאס או אפילו עם הרשות. הכוונה הייתה לייצר תהליך שייצב את האזור, ובמסגרתו כל הצדדים יקבלו תמורה סבירה ויהיו מרוצים. סוג של הסדרה משודרגת עם עזה, כמה צ'ופרים לרשות וביטחון ויציבות לישראל. אבל זה לא קרה. א־סיסי המשיך ליהנות מפירות שיתוף הפעולה הביטחוני־אסטרטגי עם ישראל אבל לא התקרב יתר על המידה לנתניהו. הספיק לו לצאת אהבל פעם אחת.

העניין הגלובלי הוא אמריקה. טראמפ איננו. הדמוקרטים חזרו לשלטון בשני בתי הקונגרס ובבית הלבן. הדמוקרטים הם חיה מוזרה: מעניין אותם הנושא של זכויות אדם, דמוקרטיה וכל ההבלים האלה. אגב, זה תלוש ממציאות האזור שלנו, אבל זה מה שיש. כמו שאובמה זרק את מובארק אל מתחת לגלגלי האוטובוס, כך חוששים המצרים היום מכתף אמריקאית קרה שתקשה עליהם את המשך שמירת הראש מעל המים הסוערים.

הדרך להכרה אמריקאית עוברת בירושלים. ברגע שהמצרים יסומנו, גם על ידי ישראל, כגורם המאזן, המייצב והמתווך בין ישראל לרצועה, ברגע שחלקם בשמירה על שקט (יחסי) יהיה ברור בוושינגטון, כך ישתפר מעמדם.

# # #

בנט הבהיר לא־סיסי שלא ירמה אותו. הוא לא יבטיח דברים שהוא לא יכול לקיים, ומה שהוא יבטיח, הוא יקיים. לשניהם ברור שמו"מ מדיני להסדר כלשהו לא יהיה. לא רק שזה לא בקלפים, עוד לא שתלו את העצים שמהם ייווצר הנייר שעליו יודפסו קלפים כלשהם. אז מה כן אפשר לעשות? לנסות להגיע להסדרה כלשהי בין הצדדים, בשיתוף הרשות הפלסטינית, שבמסגרתה כל צד יקבל משהו שהוא צריך. אגב, המאמצים הללו נמשכו לאורך כל שנות נתניהו בתפקיד. הם לא באמת חדשים.

הפורמט יצטרך לעמוד בעיקרון פשוט: לשדרג את מצבם של כל הצדדים בלי לעלות לאף אחד מהם באינטרסים חיוניים. ובנוסף, אם העסק קורס, לא ישולם מחיר ביטחוני כלשהו בצד הישראלי. אולי אפילו להפך, בהנחה שלא הצד הישראלי יקריס את האירוע, אלא הצד האחר וישראל תוכל לגרוף את האשראי הבינלאומי הנדרש.

מה יכול לכלול מתווה כזה? שדרוג "הפסקת האש בשתיקה" ("שקט ייענה בשקט") להפסקת אש ברורה, מנוסחת, שבה הכל יוגדר מראש, כולל מהי הפרה, מה רוחב רצועת הביטחון וכו'. בנוסף, תיתכן מערכת בקרה על הנ"ל, ואין להוציא מכלל אפשרות נוכחות פיזית של המודיעין המצרי ואולי גם גורמים בינלאומיים לפיקוח על השקט. בשלב השלישי והאחרון, שאליו כנראה לעולם לא נגיע, שאיפה להסדיר את סוגיית גופות חללינו והאזרחים המוחזקים בעזה תמורת השקעות בינלאומיות ותחילת שיקום, בשיתוף הרשות הפלסטינית.

כאמור, לא משהו שלא הכרנו קודם. מצד שני, הסיכוי שכל זה יקרה אינו גבוה. באזורנו תמיד יימצא הארגון הסורר או האילוץ התורן שיחריב את כל מגדל הקלפים רגע לפני השקתו. כך או אחרת, מצרים וישראל נמצאות כאן על אותה בלטה. הדרישה הישראלית, שהתקבלה בהבנה אצל א־סיסי, היא להגביר מיד את הפיקוח על מעבר רפיח ועל מה שקורה מתחתיו. בנקודה הזו חלה לאחרונה התרופפות שמסייעת להתעצמות חמאס. בנט הבהיר שמדובר בחשיבות עליונה וא־סיסי הבטיח לטפל. נמשיך לעקוב.

פגישת א־סיסי־בנט בשארם. הדרך להכרה אמריקאית עוברת בירושלים (צילום: קובי גדעון, לע''מ)פגישת א־סיסי־בנט בשארם. הדרך להכרה אמריקאית עוברת בירושלים (צילום: קובי גדעון, לע''מ)

3. הקוד הפתי

מכאן והלאה, לרגל יום הכיפורים, אכתוב בנימה אישית קצת יותר. ביום ראשון השבוע האזנתי, באופן חריג, לאייטם ששודר בתוכניתו של אראל סג"ל (מראיין אורח דוד ורטהיים), שבו התעמתו המסית הלאומי ד"ר אבישי בן חיים והכתב הצבאי של "ידיעות" יוסי יהושוע.

הנושא, כמובן, הוא המשך מסע הפירוק והשיסוי שמובילים בן חיים וחבריו נגד, בעצם נגד כולנו. נגד המרקם האנושי המופלא שהוקם בארץ הזו, נגד הלכידות הלאומית־חברתית שלנו, נגד מעשה המרכבה הציוני, נגד צה"ל, רוחו, קציניו ולוחמיו. בעד כל מי זה? עדיף שלא תשאלו. רמז: הוא מוזכר בתחילת הטור הזה.

הנושא היה, כמובן, המשך המאמץ לסכסך בין קציני צה"ל ללוחמיו, מסע שהחל לאחר נפילתו של גיבור ישראל בראל חדריה שמואלי על הגדר בעזה ומפומפם על ידי חלק משליחיו של נתניהו בתקשורת וברשתות החברתיות. הנרטיב: גם בצה"ל יש "ישראל הראשונה" ו"ישראל השנייה". הראשונה הם הקצינים, בדרך כלל אשכנזים, שמנמנים, פרזיטים ושמאלנים (זו השפה והפרשנות שלי), שקושרים את ידי החיילים, לא מאפשרים לצה"ל לנצח ושולחים את הלוחמים, בני ישראל השנייה, להיהרג על הגדר.

הנה קיצור נמרץ של מה שהיה באייטם הזה: סג"ל, שהעלה בפתיחת השידור את אבישי בן חיים (להלן אב"ח) מדוקטור לפרופסור, פתח בקינה על כי אף אחד מכלי התקשורת לא סיקר את "צעדת האמהות" שהתקיימה השבוע, במחאה של אמהות מישראל השנייה על זה שקציני ישראל הראשונה קושרים את ידי בניהן. נו, טוב.

אחר כך הגיע אב"ח: "זה נושא מפחיד", הוא התוודה, "אני משתדל לא לגעת בו", ואז הוא כמובן נגע בו בגרזן חלוד: "העיוות המוסרי, הכאב הגדול והפצע הגדול... מי שקובע את כללי הלחימה ומוסר הלחימה של חיילי צה"ל זה ישראל הראשונה, שקובעת את כללי מוסר הלחימה שעל פי הם נלחמים לוחמים מישראל השנייה, שהם לא שותפים בזה".

יוסי יהושוע, שמאלן אשכנזי ידוע (תימני מנהריה) התפוצץ: הוא פתח בזה שהוא עצמו כותב כבר שנים על הפערים בצבא בין הפריפריה למרכז הארץ, בין העשירונים התחתונים לעליונים, בעיקר בכל הקשור למוטיבציה לשרת בקרבי ונוכחות ב־8200, אבל הוסיף ש"מי שקובע את הפקודות ונוהלי הפתיחה באש זה ראש אגף מבצעים... אני שומע את הטענה הזו כבר הרבה מאוד זמן...".

יהושוע לא שכנע. אב"ח, בגיבוי קולני של סג"ל, התעקש ש"לא מדובר באנשים, מדובר ברעיונות". בשלב הזה שטח אב"ח את תורת הגזע שלו (אין כאן השוואה כלשהי לאירוע כלשהו בהיסטוריה): "אני מאוהב בעבודה של יוסי בהקשר של הצדק החברתי בצה"ל, וגם ההתקוממות שלו כלפיי באה ממקום יפה. בוא נלך לא למפקדים. מי ניסח את הקוד האתי של צה"ל? מי יושב שם? האם היה שם נציג לישראל השנייה? לא. מי שניסחו הם האלוף יורם יאיר ופרופ' אסא כשר".

"ובשנת 2000", הוסיף לרעום קולו של נביא הזעם השרלטני, "כשמנסחים את מסמך רוח צה"ל, מי יושבים שם? שורה של אנשים בלי שום נציגות לישראל השנייה. שום נציגות! זה עיוות מוסרי!!! מה זה הקוד הזה של רוח צה"ל, אתה רואה שם ערכים ועוד ערכים ועוד ערכים, אבל הערך הבסיסי שבשבילו אנחנו מתגייסים, הערך הבסיסי של הגנה על העם היהודי אחרי 2,000 שנות, הערך הזה לא מופיע שם!!!... הקוד האתי וההגמוניה, זה לא קשור לרוח המפקד בסוף...", בשלב הזה הוא הוסיף משהו על אידיאל קידום הנשים בצבא, ומחבר את זה ל"אידיאה שההגמוניה דוחפת ורוצה".

בשלב הזה התערב ורטהיים, המגיש האורח, ושאל: "תגידו, נניח שישראל השנייה כן הייתה נוכחת במעמד ניסוח הקוד האתי או מסמך רוח צה"ל. מה הם היו משנים שם?".
אב"ח: "אני אפילו לא נכנס לזה... עצם ההדרה... הרי סרבן הפקודה הראשון זה אברהם אבינו... אנחנו לא נגד מוסר לחימה, אנחנו נגד הדבר הזה שמי שקובע ומי שמחליט ומי שיושב במקומות הללו זה רק הקבוצה הזאת". סג"ל הוסיף (עוד קודם) את ההארה הזו: "אנחנו לא מדברים על אנשים, אלא על רעיונות".

בשלב הזה, סוף־סוף ותודה לאל, קיבל יהושוע את זכות הדיבור: "מי שקובע את הנהלים ואת הוראות הפתיחה באש בצה"ל זה ראש אגף המבצעים אהרן חליוה", ניסה להסביר, "אתם מנותקים מהמציאות". אב"ח: "מה פתאום! הם מבוהלים מהתקשורת, זה לא קשור...".

לפני שנמשיך, אתנחתא. הלוואי שהיא הייתה קומית. חוזר כאן המוטיב המטורלל ששמענו גם בכתבי האישום נגד נתניהו. כששואלים את הביביסט המצוי איך יכול להיות שכל האנשים שהחליטו על החקירה וכתבי האישום הם אנשי ימין, רובם דתיים, כולם מונו על ידי נתניהו, הוא עונה "כן, אבל הם רצו למצוא חן בעיני התקשורת". ובכן, שידור חוזר! אלוף אהרן חליוה רוצה למצוא חן בעיניהם של אמנון אברמוביץ, רביב דרוקר ואולי גם בעיניי שלי, ולכן הוא קושר את ידי החיילים, משתף פעולה עם האויב ונותן לחמאס לנצח.

יהושוע: "אתם מתעלמים מהעובדות, חברים, איזה ישראל הראשונה, אין כאן שום קשר לישראל הראשונה, מי שקובע את הפקודות זה ראש אמ"ץ חליוה, וזה מאושר על ידי הרמטכ"ל. הפצ"ר בכלל לא מעורב. הם קובעים מדיניות שיכולה להשתנות מנקודה לנקודה, אין קשר לשום הגמוניה, הכל קשור לצרכים המבצעיים. גדי איזנקוט המרוקאי שינה את זה כמה פעמים בהקשר לאירועי הגדר. גם חליוה שינה כמה פעמים כראש אמ"ץ, ומי שניהל את זה עד עכשיו בפיקוד מרכז הוא אלוף תמיר ידעי התימני מהשיכון בכפר סבא. מה זה קשור? על מה אתם מדברים? איזה הגמוניה?".

לא, זה לא עזר לו. הם בשלהם. סג"ל: "אבישי, הם לא מבינים על מה אנחנו מדברים (נכון! - ב"כ)... מבחינת הצבא, מאיר הר־ציון הוא גיבור? הרי הם באים לאזכרות שלו".
יהושוע: "איך זה קשור לדיון?".
סג"ל: "כי בשנות ה־50 הוא היה גיבור...".
יהושוע: "אתם מנותקים לגמרי, חברים. אני אומר את זה בעדינות. אותה ישראל השנייה היום קובעת את כל הדברים האלה. במטכ"ל של צה"ל, לא מהיום, יש נוכחות מוגברת של ישראל השנייה".
סג"ל: "הם לא קובעים באמת".
יהושוע: "הם כן קובעים באמת. זו תורה שבעל פה, זה יניב אללוף המרוקאי מפקד אוגדת איו"ש, הוא קובע את זה בעל פה ואחר כך תמיר ידעי התימני. תפסיקו עם זה כבר. תפסיקו. איזה הגמוניה בראש שלכם".

בשלב הזה הזכיר מישהו את השם המפורש, השטן הגדול, נשיא הכבוד של ישראל הראשונה, רב־אלוף גדי איזנקוט, נדמה לי שזה היה בהקשר של "איזנקוט החכם, הוא יודע מה התקשורת רוצה לשמוע...", אבל אני כבר לא זוכר כלום. התעוררתי שטוף זיעה קרה כמה שעות אחר כך.

יורם יאיר (צילום: אריאל בשור)יורם יאיר (צילום: אריאל בשור)

# # #

בואו ננתח את הקקופוניה הזו. נתחיל עם אלוף יורם יאיר, יה־יה, ההוא מישראל הראשונה, שקבע את הקוד האתי של צה"ל כדי לקשור את ידיהם של הלוחמים מישראל השנייה. למי שלא מכיר: הוא החל את הקריירה ברגל שמאל, כשנולד להורים יוצאי גרמניה, ועוד בקיבוץ! (עין הנציב).

אחר כך הוא ניסה לתקן: חניך מצטיין בקורס מ"כים, קצין מצטיין, צנחן למופת. בששת הימים הוא היה מפקד פלוגת החוד שפרצה למתחם המצרי האימתני ברפיח. יאיר היה בגדוד 50, מח"ט הצנחנים היה רפול. פתאום נזכרתי ברפול. עוד אשכנזי מישראל הראשונה. האמת? למזלו של אב"ח, רפול כבר לא בחיים. היה עושה ממנו קציצות, ליטרלי.

נמשיך: ברפיח הצליח יאיר, עם זחל"ם אחד בלבד ועשרה חיילים, לפרוץ קילומטר וחצי לעומק המתחם המצרי, כשהוא מותקף על ידי מאות חיילים מצרים. לא ספרתי כמה מעשרת הלוחמים בזחל"ם היו מישראל הראשונה וכמה מהשנייה, מסיבה פשוטה שבשלב מסוים הזחל"ם התפוצץ, שלושה מהלוחמים נהרגו במקום, השאר נפצעו. יאיר נפצע קשה מאוד אבל המשיך להילחם עם חייליו בהמוני המצרים המסתערים. הם חולצו, די בנס, כעבור שעות (!). עד היום איש לא יודע איך הוא יצא משם בחיים.

האם להלאות אתכם במה שהוא עשה במלחמת יום כיפור? טוב, בקטנה: הוא השתתף עם גדוד 50 בקרבות הבלימה ההירואיים בחזית הגולן. מה זה השתתף? החזיק את החזית על גבו. בשלב מסוים, לאור ההתקדמות של הסורים, קיבל הוראה לסגת אחורה עם חייליו לכיוון הכנרת. יאיר לא סירב פקודה. הוא הורה לחייליו לסגת, אבל נשאר שם לבדו, כדי לתצפת על הדיביזיה הסורית הנערכת להמשך ההתקפה דרומה, בעומק השטח הכבוש על ידי הסורים.

הוא החזיק שם מעמד עד שהגיעו ראשוני הטנקים הישראליים, שאותם כיוון לקראת הבלימה. למחרת הוא הוביל את הפריצה לתל א־סאקי, שם היו לוחמי צה"ל הנצורים, והצליח לפנות אותם. אחר כך התעקש ושכנע את הפיקוד העליון של צה"ל להחזיר את הגדוד המרוסק שלו ללחימה, למרות האבידות האיומות, כדי להחזיר לאנשים את רוחם. זה הצליח.

בשלב הזה הם הועברו דרומה, צלחו את תעלת סואץ והובילו את החטיבות של אוגדת ברן נגד הקומנדו המצרי בצד המערבי של התעלה. הוא ניהל את הלחימה הרגלית לאורך עשרות קילומטרים מול כוחות מצריים עדיפים. בכל הימים הארוכים בצד המזרחי של התעלה, הוא הצליח לשמור על חיי כל חייליו (אולי בזכות הקוד האתי. אה, סליחה, זה קרה הרבה יותר מאוחר).

במבצע ליטני פיקד יורם יאיר, כבר אלוף משנה, על צוות קרב חטיבתי משולב, כבש את תל שעלבון, תל 850 וצומת צ'אף והרג כ־55 מחבלים. ב־81' מונה למח"ט הצנחנים. במלחמת לבנון הראשונה הוביל את החטיבה שלו באיגוף אנכי (התוכנית הוצעה על ידיו והתקבלה) מצפון לצידון ודהר לביירות. בשלושת הימים הראשונים הוא היה מבודד לגמרי ומנותק מצה"ל. כשחבר לחטיבות השריון, הוא בחר להתקדם במתווה הההרי המסוכן והארוך (70 ק"מ) בואכה ביירות, בעוד שאר הכוחות התקדמו במתווה החוף (12 ק"מ בלבד). הוא הגיע קודם.

יאיר היה הראשון שנכנס למחנות סברה ושתילה אחרי הטבח שביצעו שם הנוצרים, והרגיע את הרוחות. אחרי המלחמה הוא המשיך להתקדם ונחשב עד היום לאחד האלופים התוקפנים והיותר חותרים למגע בתולדות צה"ל. אגב, קוריוז רלוונטי: כשמונה למפקד חטיבה 91 (המחזיקה את גבול הצפון), הוא ביצע שינוי דרמטי בנושא תכנון פעולות ומבצעים: במקום תכנון מבצעי ברמת הפיקוד והאוגדה, ומשם ירידה לרמת החטיבה והשטח, החליט יאיר לתת את הסמכות המבצעית למפקדי השטח. הם אלה שיתכננו, ויביאו לאישור הפיקוד שמעליהם.

הוא הבין שאין כמפקדי השטח להבין את האילוצים והצרכים המבצעיים. השינוי הזה שהנהיג הביא להכפלת כמות הפעילות והמבצעים של צה"ל ברצועת הביטחון והביא גם לייעול משמעותי, הקטנת האבידות והגדלת ההצלחות המבצעיות. עכשיו תיזכרו בהבלים שפיזרו סוכני הכאוס סג"ל ואב"ח באייטם ההוא, ותנסו לא לצחוק, כי זה לא מצחיק.

אגב, אחרי שחרורו ועד היום מקדיש יורם יאיר את חייו לנושאים חברתיים. הוא יו"ר בהתנדבות של עמותות המבצעות משימות חברתיות חיוניות: אחזקת כפרי הגמילה מסמים באילנות ובהרטוב, יו"ר תנועת "אחריי!", המכינה אלפי בני נוער וצעירים מהפריפריה הגיאוגרפית והחברתית לשירות משמעותי בצה"ל ותפקידי מנהיגות בקהילה. עוד מתקופת שירותו הוא סייע להקים ולקדם את "האגודה לקידום החינוך ביפו", והוא ממשיך שם עד היום.

הוא היה שבע שנים יו"ר הוועד המנהל של "הדסה נעורים". הוא גם יו"ר "יחד למען החייל" (מיזוג של הוועד למען החייל ולב"י), הוא שינה את פעילות הארגון מהותית וקבע שכל שקל שהם מגייסים ילך ישירות לחיילים בשטח, תוך צמצום משמעותי של ההוצאה על המנגנון. מאז 2009 הוא עומד בראש תוכנית רבין למנהיגות במרכז הבינתחומי.

ועוד משהו: יאיר הוא גם אב שכול. בתו, סרן שלומית יאיר, קצינת מבצעים בטייסת אפאצ'י 113, נהרגה בתאונת מטוס צבאי ב־1990. מי שמכיר את יאיר יודע שמעולם לא התאושש מהאסון הזה.

גדי איזנקוט. ממעמקי הפריפריה (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)גדי איזנקוט. ממעמקי הפריפריה (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

# # #

למה הלאיתי אתכם בכל זה? כדי להדגיש את ההבדל בין מי שעושה כל חייו, בתחילה בשדות הקרב ואחר כך במישור החברתי, לביצור ביטחונה של המדינה וצמצום הפערים, לבין מי שמקשקשים, מברברים, מסכסכים, מסיתים ומשסים אותנו זה בזה.

הרמתי לו טלפון השבוע. "תגיד לי דבר פשוט", שאל אותי, "אלה שתוקפים את הקוד האתי של צה"ל. מה בדיוק הם רוצים לשנות שם?".
חזרתי לקוד האתי, ששודרג אחר כך למסמך "רוח צה"ל". הנה העיקרים: הראשון והמוביל הוא "דבקות במשימה וחתירה לניצחון". אחריו: "אחריות, אמינות, דוגמה אישית, חיי אדם, טוהר הנשק, מקצועיות, משמעת, רעות ושליחות". באמת, הסמולנים האלה, פוסט־ציונים שכמותם.

בואו נעבור לשם השני שהוזכר ברדיו השבוע: רב־אלוף גדי איזנקוט. אגב, במבחן ישראל השנייה, הוא מפרק את אב"ח וסג"ל לגורמים. איזנקוט נולד בטבריה, גדל באילת להורים עולים חדשים ממרוקו והתגייס לגולני. אביו נפטר בגיל צעיר אחרי עבודה של שנים ארוכות במכרות בתמנע. אמו, אחותו ובני משפחה נוספים שלו דתיים. הוא קיבל חינוך מסורתי־דתי (עד שהתברר שהוא בעצם סוכן של דרוקר ושלי).

אין סיפור הצלחה מרהיב יותר מהסיפור של איזנקוט, ממעמקי הפריפריה חסרת הסיכוי לעמדת הרמטכ"ל. והוא לא היחיד. כפי שציין יוסי יהושוע, ראש אמ"ץ, שקובע את הוראות הפתיחה באש, גדל בשכונת עוני בחיפה, אהרן חליוה שמו. כמוהו אלופי מטכ"ל רבים נוספים. אנשים שבילו תחת אש את רוב חייהם. הם, בניגוד לקשקשני הרדיו, מבינים בזה.

אין צבא בלי הוראות פתיחה באש. ההוראות בצה"ל לא שונות מהותית מאלה של צבאות אחרים. הוראות פתיחה באש לא ייקבעו על ידי אמהות, מפלגות או פוליטיקאים אלא על ידי גורמי ביטחון וקצינים. איזנקוט שלנו הוא הוגה "דוקטרינת הדאחיה", שהביאה להריסת רובע השלטון של נסראללה בלבנון השנייה. איזנקוט הוא הרמטכ"ל שתחתיו נהרגו 320 עזתים על הגדר (מהם 70 הרוגים ביום העברת השגרירות האמריקאית לירושלים!!!) ואלפים נפצעו, מרוב שידי החיילים היו קשורות.

איזנקוט הוא זה שהביא את תוכנית המב"מ, המערכה שבין המלחמות, לקבינט. הוא זה ששכנע את נתניהו ושריו לקחת את הצ'אנס ולהכות באופן יומיומי את היריב החזק באמת של ישראל, איראן, על אדמת סוריה. איזנקוט, יחד עם אשכנזים נוספים מישראל הראשונה (יורם כהן ורוני אלשיך מהשב"כ, למשל), הצליח להדביר את טרור הסכינים באיו"ש ולמנוע אינתיפאדה שלישית.

ועוד משהו, בהמשך לניסיונותיו הנואשים של יהושוע להסביר לבני שיחו איך הדברים מתנהלים: הוראות הפתיחה באש לא משתנות חדשות לבקרים. מה שמשתנה הוא ההנחיות הקונקרטיות לפעילות נקודתית, בהתאם למצב בשטח. ההוראות האלה מונעות מצבא סדיר להפוך לכנופיות ופלנגות. בסוף, גם כשנלחמים בטרור צריך לעשות את זה בצורה מסודרת, חוקית וכן, גם מוסרית. התוצאות, בסופו של דבר, מוכיחות את עצמן: ישראל נחשבת (עדיין) למדינת חוק, צה"ל והשב"כ מצליחים (טפו טפו) להדביר את הטרור, שומרים על מספר אבידות נמוך בצד שלנו ומגינים על ישראל בהצלחה שאין לה אח ורע.

השאלה היא אם הם יצליחו לגבור גם על האויב הפנימי שקם עלינו לכלותנו. כל אלה שמנסים לתקוע עכשיו טריז בין קציני צה"ל ללוחמיו. כל אלה שלא ינוחו ולא ישקטו עד שיוכיחו שיש מזימה של קצינים מישראל הראשונה להפקיר את הלוחמים מישראל השנייה. קחו עוד אנקדוטה: יש תוכנית שנקראת "ממדים ללימודים" ונועדה לאפשר ללוחמים מהפריפריה להגיע לתואר ראשון במימון הצבא לאחר שחרורם. הגו אותה שניים: הרמטכ"ל איזנקוט ושר הביטחון ליברמן.

בניגוד למה שמפמפמים האב"חים, אף אחד לא מנסה להגיד שאין בישראל פערים. יש, ועוד איך. נכון, הם פחות בולטים משהיו בשנות ה־50 וה־60, אבל הם עדיין קיימים ומקוממים. הדרך להתמודד איתם היא בהשקעה מאסיבית בחינוך, בהמשך השקעה חברתית. אנחנו צריכים יותר יורם יאירים וגדי איזנקוטים וכמה שפחות אב"חים. זו האמת היחידה.

"זו נבזות מעורבת בטיפשות", אמר לי אלוף יורם יאיר השבוע. הוא כבר בן 77 ומעולם לא פחד מאיש. "במקרה על הגדר בעזה הייתה פאשלה. תפסו את הקו בצורה לא נכונה. העובדה שמישהו היה יכול לירות באקדח דרך חרך הירי היא ביזיון. אבל זה תמיד קרה ולצערי זה יקרה. לכולנו היו פאשלות. מי שלא עושה, לא טועה. ככה זה בשדה הקרב. מה הקשר לישראל הראשונה והשנייה? ממתי ספרנו בצה"ל מי בא מאיפה? מה זו השרלטנות הזו?".

שאלתי אותו אם שקל, יחד עם חבריו האלופים בדימוס, לצאת לסיוע קציני פיקוד דרום ואוגדת עזה. "היו כאלה שרצו לצאת במשהו מטעמנו, חשבתי שזה לא נכון. החוסן שלנו לא בנוי על ריצה לתקשורת. אנחנו לא קליקה. אנחנו עם ישראל. אפשר לתת חיבוק, להרים טלפון לטולדנו, לחבק, לטפוח על השכם. לא צריך יותר. אנחנו חזקים".
אני מקווה שהוא צודק.

[email protected]