הידיעה על הדיסק החדש של אבבא תפסה אותי לא מוכן. אבבא היא להקת פופ שוודית, שמעולם לא הפסיקה להיות רלוונטית, לצערי. השירים שלה ממשיכים להיות מנוגנים לאורך כל השנים, אף שהשיא שלה היה בשנות ה־70 וה־80 של האלף הקודם.
שנים שאלתי את עצמי, מה יש בה שאנשים בכל הגילים ממשיכים לזמזם, לפזם ולדעת בעל פה את שיריה הדביקים כבר חמישה עשורים? אני פשוט לא יכול לשאת אותם. קיטשיים, מלודרמטיים, פומפוזיים ולא אמינים. זה מוזר שיש אולי שניים או שלושה שירים של לד זפלין, הדורס ופינק פלויד שעדיין מנוגנים ברדיו, אבל מאבבא אפשר לשמוע ללא הרף, ללא סיבה, בכל שעה וללא כל בקשה מיוחדת של אף אחד.
"טייק א־צ'אנס און מי". "אס־או־אס". "מאני מאני מאני". "פרננדו". "סופר טרופר". וזה לא נגמר. כל שיר אורך בין שלוש לארבע דקות ומזכיר במשהו את השיר הקודם ודומה מאוד־מאוד לשיר הבא. אבבא לא ייצרה שירים אלא סוגים של המנונים מסטיקיים, שנדבקים לנעל ואינם עוזבים גם אם מנסים להסיר אותם במקל, לשפשף את הנעל במדרכה, ואז במדרגה, ואחר כך לרקוע בעצבנות בכל פינה ברחוב. עדיין, משהו תמיד נשאר.
גם שמות חבריהם תמיד הביאו את הסעיף: אנייטה פלטסקוג, ביורן אולבאוס, בני אנדרסון ואנני־פריד לינגסטד, שבאופן בלתי נסבל היו גם נשואים. אתם אנשים אמיתיים או שמות של מנורת שולחן מאיקאה? זו להקה שבאמת מזכירה איזה ארון מדפים. לבן. פרקטי. מורכב בקלות, ומתפרק עצמאית תוך כמה שנים. כך גם נישואיהם, כך גם הלהקה - הכל התפרק, אבל השירים נותרו.
אין בשירים תחכום, אמירה או מחאה. רק מוזיקה נעימה לאוזן, שירי אמצע הדרך שיכולים להתאים לכל המשפחה, עם נטייה לקאמפיות - סוג של "מוכרחים להיות שמח".
בתחילת החודש הם השיקו דיסק חדש, שמתוכו יצאו כבר שני שירים. "זה היה כל כך מהנה להיות שוב באולפן ארבעתנו. כשתקשיבו לאלבום, תרגישו את זה", אמרו. הקשבתי, ולגמרי הרגשתי את "זה". את תחושת הבחילה החוזרת ממוזיקה סינתטית.
הדיסק המלא ייצא בעוד שבוע ומתוכנן גם מופע תמוה שבו שיריהם יבוצעו על ידי האווטרים שלהם, בני דמותם הדיגיטליים, אחרי שעברו הצערה. הם שרים עכשיו, אך נראים צעירים יותר. למה אנחנו צריכים את זה, מה רע בלהיות מבוגר ולהופיע? הרי אין יותר מרגש ומרשים מלראות את הסטונס, בוב דילן ושלום חנוך עדיין עולים על במה. זה בדיוק מה שעצבן אותי באבבא לאורך השנים - חסרי קלאס עם טונה מאמץ. הקדמה לא רמסה אותם סופית, להפך, היא נתנה להם פתח להיכנס שוב לתודעה.
בסדרה "קיצור תולדות הפופ" בנטפליקס הוקדש פרק מיוחד שנקרא "תסמונת שטוקהולם" למקומם של יוצרים שוודים שהשפיעו דרמטית על המוזיקה העולמית. היו רוקסט, אייס אוף בייס, ומעל כולם מקס מרטין (שכתב לבקסטריט בויז, לבריטני ספירס ועוד) וכמובן, בני אנדרסון, הב' מאבבא, שהיום הוא כבר סאבא. לכאורה אדם חביב ולא מזיק, אך מסתבר כאדם הלוקה בגילנות וחשוד כרודף בצע ותשומת לב. רבתם, התגרשתם, התפרקתם - תשחרר.
הפריצה שלהם הייתה באירוויזיון (1974), כשהם היו הראשונים ששרו באנגלית ולא בשפתם. חברי הלהקה עלו על הבמה בתחפושות גלאם רוק וכמו ארבעה כדורי דיסקו מהבהבים שרו את "ווטרלו" - וזכו. ובאירוויזיון כמו באירוויזיון, ד'ה ווינר טייקס איט אול, ד'ה לוזר סטנדיג סמול. הם הפכו לאחת הלהקות המצליחות והמרוויחות בעולם, ששיריה מנוגנים בכל העולם ושורדים לאורך התקופה הארוכה ביותר בהיסטוריה. המשפט האחרון לא נבדק ואני לא חותם שהוא נכון, אבל זאת ההרגשה. איך הזמן טס כשאחרים נהנים.
מלודיות פשוטות. הרמוניות ווקליות מושלמות, הפקה מוזיקלית נקייה, מלוטשת. פסנתר. כינורות. שתי נשים ושני גברים. הכל סימטרי, נכון ומדויק. חיוכים שחושפים שיניים לבנות. תספורות פוני מסודרות מדי. אולי זה מה שהאדם צריך לפעמים. כוננית נוחה להניח עליה עציצים מפלסטיק, שלא יקמלו לעולם. שום דבר מטלטל או מאתגר, רק שיהיה נעים, מלודי, שלא פג תוקפו.
הקאמבק שלה מיותר, כי השירים שלה נצחיים. אומרים שאחרי מלחמה גרעינית היחידים שיישארו פה הם הג'וקים, אבל כנראה שגם המוזיקה של אבבא תשרוד. כולנו ניכחד, ותיקנים ירקדו "דנסינג קווין". "צ'יקיטיקה". "וולוו". "מאמא מיה!". "ת'נקיו יו פור ד'ה מיוזיק", אבל לא תודה.