שגרה היא יצור חמקמק, שסובל מיחסי ציבור גרועים. קצת כמו נשים מהסוג שגברים נוטים לכנות בשם "אשתי": אנחנו נוטים להגדיר אותה כמשעממת, כסוג של כלא, כמשהו שיש להפר במכוון, לגוון, לצמוח ולהתפתח ממנו, אבל מה קורה כשתפילותינו נענות ומישהו מזיז את השגרה שלנו?
אני אגיד לכם מה קורה: ברגעים הראשונים, כמו גברים שזה עתה יצאו מקשר מחייב וארוך, אנחנו חוגגים. איזה כיף שלא צריך לקום מחר לעבודה, איזה כיף לרדת על הבופה במלון, כמה כיף לשבת סתם ככה, עם מזגן בפול ווליום מול מסך הבית של נטפליקס, ולבחור סדרה חדשה לגמרי במקום להגיע הביתה לעת ערב, ישר לכותרות המדכאות של החדשות.
אם להמשיך את האנלוגיה, הרי שלחגיגה הזאת יש חיי מדף קצרים. כמו אצל כל גרוש טרי, מתחלפים חיי ההוללות בגעגועים להוויה המשפחתית.
הריגוש שבכיבוש מפנה את מקומו לכמיהה למגע של יד מוכרת, עד שפתאום ארוחה משפחתית של יום שישי נראית לך כמו היעד הנכסף ביותר בעולם, יותר מכל אי אקזוטי שתפקוד יחד עם זוגתך החדשה, הצעירה ממך ב־20 שנה לפחות.
אני מניח שלמעט כמה גרושים, שסבלו באמת בחיי הנישואים שלהם או שהספיקו לפרק את החבילה לפני שהפכו להורים, יש לא מעט שמהנהנים עכשיו אל מול המשפטים האחרונים.
אפילו כאלה ששלמים עם הפרידה ואולי אפילו כמה שמצאו פרק ב' בחייהם, עד שגילו לחרדתם שעם השנים הוא דומה להבהיל לפרק א' - בעיקר כי לעולם לא תוכל להתגרש מעצמך.
למה אנחנו מקיימים את השיחה הצפופה הזאת דווקא עכשיו? כי נדמה לי שאנחנו נוטים להסיק מהחגים דווקא את המסקנה ההפוכה: במקום להבין שהשגרה היא השכפ"צ שמגן עלינו, אנחנו מוצאים סיבות לפירוק החבילה.
לא בכדי הדברים נכתבים עת מתחיל להבליח אור בקצה מנהרת חגי תשרי. הבה נשוב לתחושות שאפפו אותנו לפני שלושה שבועות בלבד, כמה ימים לפני ראש השנה. החזקנו את לוח החופשות ככרטיס לוטו שבו שישה ימי עבודה "זוכים" וגם הם, המלצה בלבד.
כי חגים באמצע השבוע, כידוע, הם הזמנה לגשרים, ומי שדילג על היומיים־שלושה שבין חג לסופ"ש, קיבל השנה את ספטמבר על מגש של כסף (תרתי משמע, בסוף הרי מוגש החשבון).
ערב ראש השנה היה "היי" מטורף: המשפחה כולה סביב שולחן החג (הילדים אפילו נבדקו עצמאית כדי שיוכלו לחבק את סבתא, בלי לקצר את זמן ההמתנה לירושה), האוכל טעים והתחושה המשכרת שלפיה לא צריך לקום מחר בבוקר, גורמת לך לרוקן לפחות עוד שתי כוסות של יין ולהאמין שאכן יפה, שונה וכל הג'אז הזה.
אם אתה בר מזל, הריחוף בשמי החגים החזיק עד ליום השני של החג. אצל רוב הגברים שאני מכיר, הוא נעלם כליל כבר ביום הראשון לשנה החדשה, כשבני ביתם תלו בהם עיניים מאשימות והשמיעו את המשפט שמפחיד גברים יותר מצו מילואים: "אז מה עושים היום?".
לך דווקא היה ברור מה עושים היום: מזגן, נטפליקס וספורט. כלומר, צפייה בערוצי הספורט. אבל משום מה מתברר שלכל שאר בני הבית היו תוכניות אחרות ובעצם תוכנית אחת, שבמסגרתה אתה תספק להם תוכניות פלוס מימון פלוס הסעה ורצוי גם הסעדה.
את ראש השנה אתה עוד סוחב על האופטימיות שקדמה לו וביום הכיפורים אתה מותש מדי מריצה אחרי האופניים, אבל דווקא בסוכות מתרחש פרדוקס החגים במלוא עוצמתו.
מהאירועים המצערים יש להפיק את הלקח המתבקש, שלפיו יש לחזל"ש את העניינים מהר, כדי לשוב לחיקה החמים של העבודה, על נפלאותיה, הכוללת למשל הפסקת צהריים, כרטיס תן־ביס, בטלה סמויה מול מחשב מרצד, ובעיקר הזכות להגיע הביתה מאוחר, אחרי "ישיבה" שהתארכה, כשרוב מטלות היום כבר מאחוריך (או ליתר דיוק, מאחוריה), להתיישב מול משחק פרמייר ליג או לחלופין לבדוק את האופציה שהיא "בעניין" (תלוי כמובן מי משחקות. בואו נאמר שאם מדובר, נניח, באסטון וילה נגד ניוקאסל, הרי שמצוות אנשים מלומדה מנצחת בגדול).
ובכן, במקום כל הרהורי הכרת הטוב האלה, נוטים רוב הגברים לשגות באשליה הגברית הקלאסית הראשונה במעלה (טוב נו, שנייה אחרי מרגו רובי): איזה חיים הייתי עושה לולא המשפחה המעיקה הזאת!
הייתי פותח כל בוקר על חוף הים, מביט בעוברות ושוות בביקיני, מנגב איזה חומוס בלי לחשוש מריח הבצל, דופק שנ"צ כדי שיהיה לי כוח לצאת בערב ולחזור הביתה עם... נכון?
לא, אח שלי, אתה לא. ונניח שכן, הכיף הגדול יפנה מהר מאוד את מקומו לגעגוע. ממש כמו בסוף החגים עם המשפחה, אתה תמצא את עצמך מהר מאוד עייף ומרושש, בדיוק כפי שאתה עתה, רק בלי המשפחה.
לכן, קח נשימה עמוקה וברך על מה שיש: על המשפחה, על העבודה ועל השגרה - השילוש המקודש שבמקצה למרחקים ארוכים מנצח כל ריגוש.