תזכורת לעצמי: אי אפשר לשאת את כל תחלואי העולם על הכתפיים ולתקן את כל אי־הצדק, את כל העוולות. ראיתי כמה כאלה לאחרונה, ואף על פי שניסיתי להתאפק ולהגיב בשקט ובנימוס, לנסות לסייע בדרך השפויה, האנושית והנורמלית, זה היה חזק ממני, וההתלהמות פרצה מתוכי כמו לבה. מי אשם ולמה? צריך תמיד שניים לטנגו. אבל בישראל אף אחד לא מקשיב לך אם אתה מדבר בעדינות, בנימוס מנדטורי של אנשים עם מגבעת ומקל, תה ועוגת דובדבנים בקפה "רוול".

היה ברור שאם אפתח את הפה ללא מעצורים, אולי אשלם מחיר אישי או מקצועי, מכיוון שמישהו תמיד נפגע, גם אם את או מישהו שקרוב אלייך נפגע קודם. בסחרחרה הזו זה כבר לא משנה, ואף אחד לא הצטער על משהו שלא כתב בפייסבוק.

אבל איך אפשר לשתוק כשמשהו רע קורה? כשיש תחושה שאת כל המפעל הזה שנקרא מדינת ישראל מנהלים כבר שנים על גלגלי סמוך, ויהיה בסדר, ויאללה חפיף, ואנחנו סובלים כנתינים שחינכו אותם לציית בשקט לחוקים.

לא שאני מתיימרת לנסות להציל את העולם, או להציל אנשים בעולם, או להציל, אבל גיליתי להפתעתי שבניגוד למה שחשבתי, אני לא אחת כזו שעומדת מנגד ולא עושה דבר כשמישהו זקוק לעזרה. אחת החולשות שלי היא שאני לא יודעת לשתוק, לא יודעת לספור עד עשר, לא מצליחה לחזור להתחבר לאותה ילדה מופנמת ושקטה שהייתי, שנאלצה לוותר על דברים שמגיעים לה רק כי לא ידעה לצעוק, לדחוף ולריב. ילדה מנומסת שהעדיפה להימנע מקרבות שנראו לה אבודים. אבל בגרתי, וההוריקן שהיה כלוא בתוכי כל אותן שנים שבהן העדפתי להתרחק מעימותים, פרץ ואני מוצאת את עצמי יותר ויותר בלב הסערה.

באחד החגים אמרתי לאחיין שלי, שרק התחיל ללכת לבית הספר ולהתמודד עם החיים עצמם, שכדי להשיג דברים צריך להילחם עליהם, גם במחיר קריאת תיגר על המבוגרים שלא מבינים כלום. ואז כעסתי על עצמי, כי אולי החוויה שלו תהיה אחרת. אלא שאז נזכרתי שאנחנו חיים בישראל, המדינה שבה כל יציאה מהבית משולה לקרב. מציאת חניה? קרב, מעבר נתיב? קרב, רוצה לקבל שירות? קרב. להקדים תור? בהצלחה בקרב. מגיעה לך תוספת? למה שתקבל אם לא תצא לקרב.

״מה אני פראייר?״, אומר לעצמו הלוחם הסמוראי הישראלי, רגע לפני שהוא משייף חרב אחת באחרת. הוא צריך את שתיהן. חם פה, גם במזג האוויר וגם במנטליות. אני מניחה שכולנו באיזשהו מקום הלומי קרב מהחיים כאן.

בניגוד לילדה שהייתי, אני מוצאת את עצמי צועקת הרבה, שולפת מרפקים, ודוחפת אם מישהו עומד לי בדרך בכוונה ולא זז כשאני מבקשת יפה. לפעמים אני מסתכלת על עצמי מהצד ולא מאמינה שזה מה שנהיה ממני. מיהי האישה הזרה שהפכתי להיות מכורח הנסיבות? כל כך שונה ממי שהכרתי כילדה. והנה אני באה, גדולה, בוגרת, אישה שלא זוכרת את הילדה ההיא או שלא באמת רוצה לזכור, שהפכה להיות בדיוק ההפך.

ולפעמים אני מסתכלת מהצד על האישה האסרטיבית שנהייתי, קשה לעתים ודרוכה, תמיד עם שתי ידיים על ההגה, נצרה שלופה, תמיד בשליטה, ושום סלע לא יזיז אותה בעולם. לפעמים אני קצת מתגעגעת לילדה החולמת, המתרפקת, הזורמת, שלא אכפת לה להפסיד, כי הפסד וניצחון הם מונחים סובייקטיביים, ובעצם למי אכפת? למה צריך לנצח כל הזמן?

בנעוריי, היינו רבים בשבתות על מוניות שירות שלקחו אותנו מצומת חולון לשטח המוניציפלי של תל אביב. כולם ידעו שצריך לצעוד כמה שיותר קדימה כדי להיות ראשונים, לתפוס מקום. הצעירים שיכלו לצעוד עד הצומת היו מקדימים את המבוגרים, שהמתינו מאחור לפעמים דקות ארוכות. זה היה מטריף לי את הדעת. פעמים רבות העדפתי לוותר, להגיע בדרך הארוכה והעקיפה רק לא להילחם על המקום שלי במונית.

פעם נסענו לנופש משפחתי באילת, והיינו ראשונים לתפוס מקום בחוף. כי אם לא ירדת ראשון, משפחות אחרות היו תופסות את כל הכיסאות הטובים. אפילו החופשות כאן נותנות תחושה של קרב. וזה בדיוק כמו שסימנו שבוע מראש באבנים את המקום למדורת ל״ג בעומר, כמו שקנינו את כל הביצים ונייר הטואלט שיש בגל הראשון של הקורונה, כדי שלא יחסר.

אז תזכורת נוספת לעצמי: אי אפשר לרדוף כל הזמן אחרי משהו שברובו חסר משמעות, לתפוס ראשונים, לקחת, לנכס, לפחד מחוסר, שלא יישאר, שלא יהיה מקום, שלא נספיק, שלא נקבל, שנפסיד שוב. גם אם זה לא נראה ככה מהפרספקטיבה הצרה שלנו, בעולם הזה יש מספיק לכולם.