בתחילת השבוע עמוס ימי החג הזה, יממה לפני ערב סוכות, החליט שר הביטחון וראש מפלגת כחול לבן בני גנץ לקיים שיחה מעמיקה עם התקשורת. לא עם כתבים פוליטיים ולא עם כתבים לענייני צבא וביטחון, אלא עם נציגי התקשורת החרדית. מי שעוקב לאורך זמן אחרי גנץ ואחר הטרנספורמציות הפוליטיות שהאיש עובר, לא הופתע כלל מבחירתו. גנץ, שמאז ומעולם נחשב לידיד המגזר החרדי על גווניו, על הפוליטיקאים שבו ועל כתביו, משקיע בתקופה האחרונה מאמץ אדיר בשיפור, בפיתוח ובטיפוח הקשר הזה. אפשר להגדיר את המצב העדכני ביחסי גנץ והחרדים כרומן שהולך ומתפתח.
עוד לפני שהתוודעתי לתוכן השיחה שערך גנץ עם הקולגות מהתקשורת החרדית, כאשר רק שמעתי על התדרוך הזה, מיד נזכרתי בהיכרותי הראשונה עם גנץ, שהיה אז כוכב פוליטי חדש וטרי, כאשר לאף אחד לא באמת היה מושג במי מדובר ולמה לצפות מהגנרל הגבוה ויפה התואר שזה עתה נכנס לזירה הפוליטית. היה זה ראיון הבחירות הראשון שקיימתי עם ראש מפלגת חוסן לישראל, שם מפלגתו לפני יצירת הבלוק בשם כחול לבן.
התיישבנו לשיחה קלילה בעוד צוות הטלוויזיה הקים את סט הצילומים, בדק את המיקרופונים וחיפש את המיקום האידיאלי עבור המצלמות. גנץ, שמיד קרא על פי קוד הלבוש את השתייכותי לזרם הדתי, פתח בזיכרונותיו מתקופת ילדותו ביישוב כפר אחים. "את יודעת שישראל כ"ץ ואני התפללנו באותו בית כנסת? ישראל גדול ממני בארבע שנים והוא גם כהן. כך שגם המקום שלו בבית הכנסת היה כמה שורות קדימה מהמקום שלי והוא גם היה הראשון לעלות לתורה בתור כהן. היו זמנים שהמצב הזה מה זה עצבן אותי", צחק גנץ.
הוא לא הסתפק בזיכרונות העבר ודי מהר עבר למציאות הנוכחית. "למדתי בבית ספר דתי, עד היום אני הולך לבית כנסת, ותמיד היו לי יחסים מצוינים עם הדתיים ועם החרדים. גם ברמה האישית וגם בפן הפוליטי. תראי את זה" – גנץ קם והוציא מכיסו שתי כיפות סרוגות. אחת בצבע אחיד אפור, השנייה רקומה, והראה לי את שתיהן: "תמיד יש לי כיפה בכיס. היום לצורך העניין לקחתי אפילו שתיים. עדיין מתלבט איזו לחבוש" – גנץ נראה מרוצה מהבדיחה של עצמו. הצוות אהב את הסיפור של גנץ והצלם אף ביקש את רשותו לצלם אותו ואת שתי הכיפות שלו. אפילו אני מצאתי את עצמי שולפת את הסלולרי ומצלמת.
התמונה נשמרה אצלי בזיכרון הטלפון הנייד עד עצם היום הזה. נזכרתי בה השבוע, על רקע אותה שיחה מדוברת שקיים ראש כחול לבן עם הכתבים החרדים, ועל רקע כמה וכמה שיחות שיצא לי לנהל לאחרונה עם פוליטיקאים משתי המפלגות החרדיות. כולם דיברו על היחסים המתהדקים בין גנץ לבכירי הפוליטיקה החרדית. "אולי מאז התווספה לאוסף הכיפות של גנץ גם כיפה שלישית, שחורה וקטיפתית?", תהיתי. אם כן, זה היה צעד הגיוני נוכח המאמץ שגנץ ואנשי אמונו משקיעים בשתי פעולות: טיפוח הציר הישיר שקיים בין גנץ לבין הפוליטיקאים החרדים, ושבירת (עד כמה שזה אפשרי) "הברית הקדושה" שבין ש"ס ויהדות התורה לבין הליכוד, ובעיקר מי שעומד בראש הליכוד, בנימין נתניהו.
מרחב תמרון גדול
גנץ לא רק מתאמץ אלא גם מצליח להתקדם בשני הכיוונים האלה. מי שמסומן בתור המקורב החזק והמשפיע, שבונה ומתחזק ללא הרף את הקשרים שבין שר הביטחון לבין משפיעי המגזר החרדי, הוא עו"ד רונן אביאני. אביאני, הידוע כשועל פוליטי־משפטי ותיק, משפיע ומיומן, עבד בעבר בתור יועץ משפטי למפלגות יש עתיד והעבודה. בתקופה האחרונה אביאני עובד עם ראש כחול לבן, מייעץ ומסייע בין היתר בכל מה שקשור לעולם החרדי ולפוליטיקה החרדית.
היה זה אביאני, אז ראש צוות המו"מ של כחול לבן, שטיפל בקשיים שנוצרו לגנץ במו"מ הקואליציוני, ושהביא את יענקי קנייבסקי - נכדו ואיש אמונו של הרב חיים קנייבסקי - למשרדו של שר הביטחון ופתר בהצלחה את הבעיות שנוצרו בדרך להקמת ממשלת שינוי. אז הנכד הכל־יכול של הרב קנייבסקי קידם מול גנץ את הרעיון של ממשלה שבה ייקחו חלק הליכוד, כחול לבן, החרדים והציונות הדתית, שבה גנץ יהיה הראשון ברוטציה. הרעיון לא יצא לפועל, כידוע. לא נכדו של הרב ואפילו לא הרב עצמו היו מסוגלים להחזיר לגנץ את האמון ההרוס בנתניהו ובמילתו.
הרעיון אומנם נכשל וקמה ממשלה אחרת, אך הקשר נשמר היטב. בפעם האחרונה הגיע גנץ למעונו הצנוע של המנהיג החרדי שברחוב רשב"ם 23 בבני ברק לפני קצת יותר משבועיים, ערב ראש השנה. על פניו הביקור היה קצר ופורמלי, שלא לומר חטוף - והסתכם באיחולי שנה טובה ובלחיצת ידו של הרב. תמונות כאלה של נבחרי ציבור או ידוענים הפוקדים את מעונו של הרב קנייבסקי, מתברכים ועוזבים, אפשר למצוא בשפע בכל כלי תקשורת דתי או חרדי.
אבל במקרה של גנץ, שר הביטחון ב"ממשלת הנוכלים", כפי שמרבים לקרוא לממשלה הנוכחית בתקשורת הימנית והדתית, לא כדאי להקל ראש ולראות בביקור אצל המנהיג החרדי עוד מעשה פרסום. תעשו גוגל, חפשו ברשת, לא תמצאו הרבה תמונות של חברי הממשלה הנוכחית מגיעים למנהיגי המגזר החרדי ועוד מתקבלים בכבוד ובסבר פנים יפות. עושה רושם ששר הביטחון גנץ הוא כמעט היחיד שמקבל היום יחס מיוחד אצל החרדים. וזה ממש לא קורה במקרה, אלה הם מעשיו של גנץ שמוכיח כי החרדים יכולים לסמוך עליו ואף לתלות בו תקוות.
וגנץ אכן נוקט צעדים שבעיני החרדים מתפרשים כידידותיים וכחשובים ביותר. במשבר הקורונה, לדוגמה, גנץ כשר הביטחון לא חסך במשאבים ודאג לאוכלוסייה החרדית. גם בכל מה שקשור לחוק הגיוס קידם גנץ פתרונות שהחרדים בהחלט מסוגלים לחיות איתם. אך לא זאת המטרה הגדולה, לא אות יקיר הציבור החרדי מעניין את גנץ, אלא בניית מציאות פוליטית אחרת, חדשה, מלאת אפשרויות.
שר הביטחון וראש מפלגת כחול לבן הוא שחקן בודד במגרש הקואליציוני הנוכחי, המורכב מאוד והמגוון ביותר. יש בממשלה הנוכחית ראשי מפלגות שקרובים זה לזה, יש כאלה שמשחקים יחדיו, יש בריתות טקטיות זמניות. ורק ראש מפלגה אחד, גנץ שמו, משחק במשחק הזה כאשר הוא פועל לבדו, ללא בריתות וללא "חברים פוליטיים".
מצד שני, הבדידות הזאת גם מעניקה לגנץ מרחב תמרון גדול יותר. הוא חש חופשי לשחק את משחק עצמאי משלו, לעשות צעדים עצמאיים גם במחיר כעסם של השותפים הקואליציוניים. הוא מנהל שיחות מדיניות, מצהיר הצהרות מרחיקות לכת ומראה כל פעם מחדש שהוא לא בכיס של אף אחד. היחסים ההולכים ומתהדקים בין גנץ לבין הפוליטיקאים החרדים משרתים בין היתר גם את מעמדו בממשלה הנוכחית. אבל יותר מכך, הם משרתים את עתידו הפוליטי האפשרי, שעליו גנץ ואנשיו לא מפסיקים לחשוב כבר מימיה הראשונים של הממשלה המכהנת.
אינטרס הדדי
בחזרה לאותה שיחה שקיים גנץ עם הכתבים החרדים. לצד המחמאות שחלק לפוליטיקאים החרדים, לדרעי ולגפני, אמר גנץ כי הוא אינו רואה סיבות שהחרדים לא יצטרפו לממשלה. כדי להבין את הכוונות האמיתיות והעמוקות יותר של גנץ וצוותו, כדאי לדייק: אם כבר החרדים יושבים בממשלה, הכוונה אינה לנוכחית, אלא לממשלה שיכולה לקום בתנאים מסוימים גם במסגרת הכנסת המכהנת, ללא עוד מערכת בחירות.
הממשלה הנוכחית, שבה חבר אביגדור ליברמן, שר האוצר החזק והדומיננטי שמתעקש לקיים את דבריו והבטחותיו שניתנו ערב הבחירות, אינה בנויה עבור השותפים החרדים. אין זה חרם פורמלי, אלא פשוט מבנה לא ידידותי למפלגות החרדיות וקווי יסוד שסותרים כמעט כל מה שחשוב לש"ס וליהדות התורה. ספק מה קשה יותר לראות: את החרדים מוותרים על חרדיותם כדי להצטרף לקואליציה, או את בכירי הממשלה שמוותרים על עקרונותיהם כדי שהחרדים יצטרפו ויחזקו את הקואליציה, שממילא רחוקה מאוד מלהיות יציבה והרמונית.
אך לא על הקואליציה הזאת חושבים כל אלה שעמלים על טיפוח הערוץ הישיר בין גנץ לחרדים. האופציה של אי־אמון קונסטרוקטיבי מסתובבת שם כל הזמן, הרעיון הזה תמיד באוויר, בשני צדי המתרס. נתניהו לא מפסיק לשגר מסרים מפתים לראש כחול לבן, וכולם מדברים על אותו הרעיון: נפיל את הממשלה הרעה הזאת ונקים ממשלה אחרת, רחבה והומוגנית הרבה יותר. מבחינת גנץ, האופציה הזאת אף פעם לא נפסלת, היא רק מחכה לשעתה במגירה צדדית. עד העברת התקציב אין על מה לדבר. המשחק האמיתי יחל רק אחרי, כאשר איום התקציב יהיה מאחורינו.
רובם של חברי הממשלה חושבים (או שרוצים שכולם יחשבו כך) כי העברת התקציב תשמש כדבק עבור הממשלה. כולם יקבלו את התקציבים ואת השקט התעשייתי כדי לקדם את מה שקרוב ללבם. אך יש גם דעה אחרת, שונה לחלוטין מתמונת הפיוס וההתייצבות הקואליציונית שתבוא אחרי אישור התקציב. בסביבת שר הביטחון יש כאלה שסבורים כי דווקא כשהתקציב יעבור, תבואנה הבעיות הגדולות, והקואליציה, שבין כה וכה עומדת על כרעי תרנגולת, תתערער עוד יותר. כל מפלגה תמשוך את השמיכה לכיוון שלה, כל אחד ירצה להראות לקהל מצביעיו את עצמאותו ואת נאמנותו לעקרונותיו, והמלחמות הקטנות שמתנהלות גם היום בין האגף השמאלי לימני בממשלה, תהפוכנה למלחמות עולם. אם כך אכן יקרה, המצב יעניק לגנץ לגיטימציה ציבורית לשקול את האלטרנטיבה המחכה לשעתה באותה מגירה רחוקה: אי־אמון קונסטרוקטיבי כאשר קמה ממשלה אחרת, בראשות גנץ, כשהשותפים הם הליכוד, המפלגות החרדיות והדתיות וחלק ממפלגות הקואליציה הקיימת - מי שיעדיף להצטרף ולא להישאר מאחור.
היום כל זה נתפס, כמובן, כמציאות וירטואלית ולא רלוונטית לפי שעה. אם תשאלו את גנץ או את מי מאנשיו, מיד יגידו שהיום יש קואליציה, ויש ממשלה, ויש מדינה לנהל. אך התוכנית האלטרנטיבית אף פעם לא נשללת בסביבתו של שר הביטחון. אם המציאות החלופית הרחוקה הזאת תהפוך יום אחד למציאות בפועל, ברור לכולם כי המסלול לשלטון יעבור דרך המפלגות החרדיות. גם לחרדים ברור כי המסלול חזרה לקואליציה עובר היום דרך גנץ. האינטרס ההדדי הזה מספק חומר בעירה מעולה לרומן שמתפתח לנגד עינינו בין ראש כחול לבן לבין הבכירים החרדים. האם תוכנית המגירה תהפוך לתוכנית פעולה? נדע רק אחרי אישור התקציב.