לטור המלא של בן כספית:

1. העיקר הכוונה

השורה התחתונה: ארה"ב תאשר את מיליארד הדולרים שנועדו למילוי מחדש של מיירטי כיפת ברזל וחימוש חיוני נוסף בעקבות שומר החומות. מנהיג הרוב הדמוקרטי בבית הנבחרים סטני הוייר הבהיר מיד לאחר שהקבוצה הרדיקלית במפלגה הדמוקרטית טרפדה את אישור הסכום הזה במסגרת הצעת התקציב, שהוא יוגש לאישור נפרד. אתמול זה כבר קרה: הסנאטורית רוזה דה לאורו (דמוקרטית, קונטיקט) כבר הגישה את החוק הנפרד ובו הסכום האמור. אפשר להיות רגועים?

זהו, שממש לא. המיעוט הרדיקלי במפלגה הדמוקרטית, שאותו מובילה קבוצת "הצוות" (the squad), הכוללת שש חברות בית הנבחרים המחזיקות בדעות אנטי־ישראליות קיצוניות, עדיין לא מסכן את התמיכה המוצקה בישראל. הצוות הזה, שבו בולטות אלכסנדריה אוקסיו־קורטז מניו יורק, אילהאן עומר ממינסוטה וראשידה טאליב ממישיגן, אכן הביך את ביידן ואנשיו, אבל הם יתגברו. כשתחלוף המבוכה, נישאר עם הדאגה: ישראל מאבדת את אמריקה מהר מכפי שתוכנן. בטווח הקצר העסקים יימשכו כרגיל. בטווח הבינוני, פחות. לטווח הארוך, בעוד עשור או שניים, מדובר בקטסטרופה אסטרטגית קיומית, לא פחות.

ישראל לא יכולה לאבד את אמריקה. אובדן אמריקה פירושו חורבן. זה הרבה מעבר למיליארדים שהאמריקאים משקיעים מדי שנה במסגרת הסיוע הביטחוני המיוחד. זה הגיבוי. זו הידיעה של כל דרי המזרח התיכון (והעולם) שעל הגב הישראלי שומרת המעצמה הצבאית החזקה בעולם. זו העובדה שמחסני החירום שלנו מתרוקנים מחימוש חיוני (פצצות כבדות, מיירטים, פגזים וכו') שבועות ספורים לאחר תחילת עימות צבאי. במקרה של עימות נרחב מול החזית הצפונית, זה צפוי מהר יותר. מה אנחנו אמורים לעשות אם, למשל, הם יסרבו להטיס לכאן רכבת אווירית שתחדש את המלאים מבעוד מועד?

אמריקה, פירושה שמירה על היתרון האיכותי הצבאי־טכנולוגי שלנו. אספקת מטוסי "חמקן" ושאר האמצעים שוברי השוויון שהופכים אותנו למעצמה אזורית. אמריקה, זה שיתוף מודיעיני אינטימי וברית צבאית הדוקה (אך בשום אופן לא "ברית הגנה"). אמריקה, זה הגיבוי הבינלאומי והמדיני הנחרץ בכל נקודה מכרעת. הווטו המוטל במועצת הביטחון בכל פעם שקמים עלינו להחרימנו. הכלים השלובים בין ירושלים לוושינגטון, תל אביב וניו יורק. הזהות הכמעט מוחלטת שבה נתפסת המדינה היהודית כחלק מהברית האמריקאית הדמוקרטית הגדולה. כמו שהאמריקאים בעצמם מכנים אותנו במשך שנים: ישראל היא נושאת המטוסים הגדולה ביותר של אמריקה. המדינה היחידה בסביבה שמייצגת את ערכי החלום האמריקאי, הדמוקרטיה, השוויון, החירות.

מיד כשהתברר שסעיף ה"מילוי מחדש" של מחסני החימוש שלנו יצא מהצעת התקציב האמריקאית, נתן מישהו את האות וחבורה בורה במיוחד של ביביסטים הסתערה בשיניים חשופות על הטוויטר, בזו הלשון: "כשנתניהו שימש בתפקיד ראש הממשלה, אובמה הגדיל את התקציב הביטחוני לישראל. אצל בנט וביידן, אפילו הסיוע לכיפת ברזל מתעכב. אין כבר לאן לרדת מזה. זה לא 'בידוד מדיני', זו התעלמות והשפלה", לשון ציוצו של אחד המגוחכים שבחבורה. ליצן שני הוסיף: "הערב התבשרנו על תחילת 'איחוי השבר' ו'תיקון הנזקים עם המפלגה הדמוקרטית', המיעוט הרדיקלי במפלגה כפה על ביידן לא לאשר סיוע ביטחוני לישראל...".

קשה לקבוע מאילו מרכיבים עשויה הבדיחה הזו. האם מדובר בבורות משוועת, טיפשות טהורה או שופרות מושלמת? כנראה הכל גם יחד. ויש גם צד הומוריסטי: בתיאום מושלם וצירוף מקרים נדיר, מתקפת הציוצים הזו מגיעה יממה אחרי שבנימין נתניהו משפיל את עצמו ואת ישראל כולה בחיקוי עלוב לנשיא ביידן, שנרדם, לכאורה, במהלך המפגש עם ראש הממשלה בנט. זה קרה כמעט במקביל: ראש ממשלה לשעבר, במופע אימים המופץ באמצעות סרטון ויראלי, מעמיק את התהום בינו (ובינינו) לבין הדמוקרטים בארה"ב, בעוד חסידיו מתנפלים על נפתלי בנט באותה האשמה. בדיחה, אבל על חשבוננו.

צריך להתעכב כאן לרגע. נתניהו הוא ראש האופוזיציה. הוא חלק משבעת סמלי השלטון בישראל. זהו מעמד סטטוטורי. כשמנהיג מדינה זרה מגיע לביקור רשמי בישראל, הוא מחויב גם בפגישה עם ראש האופוזיציה. נתניהו המקורי, של פעם, לא היה מעז להעלות לרשת סרטון שבו הוא מחקה באופן מבזה (המבוזה העיקרי כאן הוא ביבי עצמו) נשיא אמריקאי בתחילת כהונתו. כשהבינו את עוצמת הנזק, מיהרו שליחיו של נתניהו, תחת המותג "הליכוד", לצייץ שלא הייתה כוונה לעסוק בביידן, אלא בבנט. סבבה. העיקר הכוונה. הבעיה היא שביבי לא חיקה את בנט, אלא את ביידן, והסרטון הזה עשה לעצמו כנפיים בעיקר באמריקה, צוטט בכל הרשתות והאתרים האמריקאיים הגדולים והוכיח פעם נוספת שישראל היא כבר לא מה שהייתה פעם. נושאת המטוסים מתהפכת.

מה קורה לו, לאיש הזה? מה גורם לנתניהו לבצע שגיאות גסות מהסוג הזה? רק לפני שבוע התייצב מיקי זוהר, פעם הסמן הקולני ביותר של הבוטות והכוחנות הביביסטית, והכריז מעל שער המגזין של "מעריב" ש"ככה לא נחזור לשלטון". זוהר הוסיף ש"אם לא ננקוט בגישה ממלכתית ובשיח מכבד ומחבק, לא ננצח גם בבחירות הבאות". ממש במקביל, הפיק פטרונו הגדול את סרטון החיקוי העלוב שלו המגחיך את מנהיג העולם החופשי והאיש החזק בעולם. שירת הבירבור של האיש שנתפס פעם כ"ליגה אחרת" היא מחזה מכמיר לב.

ובכל זאת, מדובר באדם נבון מאוד, מנוסה מאוד, בקי מאוד בהלכות הדיפלומטיה והקודים הבינלאומיים. מה עובר עליו? או שהוא איבד את זה לגמרי, או שהוא השלים עם העובדה שאת החדר הסגלגל בוושינגטון הוא כבר לא יראה מבפנים בגלגול הנוכחי. הוא כבר נתפס, במקומות רבים בעולם, כקוריוז. אלא שמי שיצטרך לנקות אחריו זה אנחנו.

2. החשבון

ניגש לעובדות: "כשנתניהו היה ראש ממשלה, אובמה הגדיל את התקציב הביטחוני לישראל". שקר גס. האמת פשוט הפוכה לגמרי. נתניהו הפך את הנשיא אובמה לשק החבטות האישי שלו. הוא עשה הכל כדי להשפיל אותו, בכל דרך אפשרית. מעולם לא התערב ראש ממשלה ישראלי בבחירות לנשיאות ארה"ב כפי שהרשה לעצמו נתניהו. הוא אפילו ערך אירוע התרמה חגיגי למיט רומני כאן בירושלים, בחסות לשכת ראש הממשלה, לפני בחירות 2012. אובמה ניגב את הרוק מהפרצוף והבליג. הוא בא לביקור בירושלים שנה אחר כך כדי "לפתוח דף חדש". הביקור היה מצוין. אלא שבעקבותיו, חזר נתניהו לעצמו במהירות. הדף החדש הפך לעמוד ישן. השיא הגיע באותו נאום שאליו הזמין את עצמו נתניהו ב־2015 בקונגרס, מאחורי גבו של הנשיא. זה היה שילוב קטלני בין יריקה בפרצוף לסכין בגב.

האמריקאים, מכל הסוגים והמינים, הזהירו אז את נתניהו בזמן אמת. חיים סבן, הפטרון הישראלי של הדמוקרטים, ניסח את זה הכי ברור שאפשר: אתה מחבל בתמיכה הדו־מפלגתית. אתה פועל נגד נשיא מכהן בחצר האחורית שלו. הם לא ישכחו את זה. נתניהו התעלם. אם נאומו בפני שני בתי הקונגרס יכול היה לשנות משהו לגבי הסכם הגרעין, עוד אפשר היה לנסות להבין את זה. אבל זה היה אבוד. ההסכם היה כבר עובדה מוגמרת. ננסי פלוסי, מנהיגת הדמוקרטים בקונגרס, אמרה אז שאין שום סיכוי בעולם לגייס שני שלישים מחברי הבית כדי לטרפד את ההסכם. נתניהו ידע את זה. הוא לא נסע לשם כדי לטרפד את ההסכם. הוא נסע לשם כדי לטרפד את האפשרות שיצחק הרצוג ינצח אותו בבחירות שהתקיימו כעבור שבועיים.

מגוחכת במיוחד היא האמירה ש"אצל נתניהו אובמה הגדיל את התקציב הביטחוני". ירח הדבש המאוחר בין הביביסטים לאובמה הוא אירוע גרוטסקי בפני עצמו. האיש שכונה על ידיהם "חוסיין" והוכרז כממלא מקומו הרשמי של המן הרשע, מצטייר פתאום כאחד מאבות הציונות. הנה העובדות: אצל אובמה האמריקאים עיכבו, פעם ראשונה בעידן המודרני, משלוח חיוני של טילי "הלפייר" למסוקי אפאצ'י תוך כדי צוק איתן. גורמי ממשל אמריקאיים מתחו אז ביקורת חריפה על ההתנהלות הישראלית וכינו את נתניהו והצוות הבטחוני שלו בכינויים קשים. הם טענו שביבי עסוק במניפולציות בין הקונגרס לבית הלבן, עושה הכל כדי להשחיר את הנשיא, פוגע קשות במזכיר המדינה קרי ובשגריר דן שפירו ומדליף סדרתי באופן זדוני.

כל זה קרה עוד לפני הנאום ב־2015, שריסק את מעט האמון שנותר בין הצדדים. התוצאה: כיווצו הדרמטי של הסכם הסיוע הביטחוני החדש שעליו עמדה ישראל לחתום לעשור הבא. אז במקום "אובמה הגדיל את התקציב הביטחוני לישראל" צ"ל "אובמה הגביל והקטין את התקציב הביטחוני לישראל". כל זאת, מכיוון שישראל הייתה יכולה לקבל הרבה־הרבה יותר, לו השכיל נתניהו לנהוג באחריות. הוא לא צריך היה להביע הסכמה להסכם הגרעין שנחתם אז בין ארה"ב לאיראן, הוא צריך היה להפסיק את הג'יהאד שהכריז עליו כשהתברר שכבר אי אפשר לשנות את רוע הגזירה.

גורם אמריקאי בכיר מאוד יצר אז קשר איתי, ובפיו קושיות מוזרות: נתניהו יודע, אמר לי, שאם הוא ירפה מהמסע שלו נגדנו עכשיו נהיה מוכנים ללכת לקראתו בצורה חסרת תקדים. להגדיל מאוד את הסיוע הביטחוני, גם במונחים ריאליים. להוסיף חימושים ואמצעים שונים שמעולם לא הענקנו לכם. לצ'פר את ישראל בעוד תחומים רבים. יש לך מושג למה ביבי אפילו לא מוכן לדבר איתנו? שאל. היה לי מושג, אבל התביישתי לחלוק אותו עם בן שיחי. לא היה לי נעים להסביר לו שראש ממשלת ישראל מעדיף אינטרס אישי פוליטי צר, על הביטחון הלאומי של ארצו.

בשורה התחתונה: ההסכם החדש שנחתם הוא נמוך יותר במונחים ריאליים מהסכום שקיבלנו בעשור שקדם לו. אם משווים את כוח הקנייה של הדולר והאינפלציה, האמריקאים לא הגדילו את הסיוע, כפי שהיו אמורים לעשות. הם היו מוכנים להגדיל אותו, אם נתניהו היה מפסיק את המסע נגד הנשיא, אבל הוא סירב. בנוסף, החימושים שעליהם חלמנו, נשארו באמריקה (ביניהם, הפצצות החודרות המפורסמות). והכי חשוב: בהסכם החדש האמריקאים ביטלו, לראשונה, את האפשרות של ישראל להשתמש בחלק מכספי הסיוע לרכש בתעשיות הביטחוניות הישראליות. המרת הדולרים לשקלים הייתה אחת מנקודות המפתח של הסיוע הביטחוני ואפשרה לישראל לבזבז חלק מהצ'ק האמריקאי בבית פנימה. לא עוד. ההסכם החדש הביא לביטול מדורג של האפשרות הזו. בימים אלה ממש אנחנו מאבדים את היכולת להמיר את הדולרים.

במילים אחרות, החשבון על מעללי נתניהו מוגש לנו עכשיו. מפעלים ביטחוניים ישראליים רבים ירגישו אותו על בשרם. הנקמה של אובמה מוגשת קרה, אבל אפקטיבית. הבעיה היא שנתניהו כבר איננו. אנחנו, לעומת זאת, עוד כאן.

ג'ו ביידן וברק אובמה (צילום: רויטרס)ג'ו ביידן וברק אובמה (צילום: רויטרס)


3. היסטוריה יהודית

לא הכל קרה אך ורק בגלל נתניהו. ההתרחקות בין ישראל לארה"ב היא תהליך תרבותי־פוליטי. ישראל מקצינה, נעה ימינה, הופכת לשמרנית יותר, דתית יותר, חרדית יותר. הערכים המשותפים כבר לא באמת משותפים. השואה היא זיכרון רחוק. רוב הניצולים כבר לא בחיים. ישראל, שהתרגלה לגלם את התפקיד הפופולרי של דוד, הפכה לגוליית. ממדינה קטנה מוקפת אויבים והדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, גילינו בוקר אחד בעודנו מביטים במראה שאנחנו מעצמה אזורית הנתפסת בעולם ככוח כובש ואלים.

לנו ברור שזה לא נכון. אנחנו עדיין קטנים ומוקפים אויבים. אנחנו עדיין נתונים באיום קיומי מתמיד. מאות אלפי רקטות וטילים מכוונים נון־סטופ אל מרכזי הערים שלנו ומעצמה אזורית בסדר הגודל של איראן מודיעה על בסיס שבועי שיש למחוק אותנו מהמפה. אלא שהעולם כבר לא באמת מתרגש מהקשקושים האלה. קשה יותר ויותר לגייס תמיכה. אפילו אנגלה מרקל, הטובה והמיטיבה, בדרך החוצה. לך תדע מי יבוא אחריה ועד כמה הוא יהיה מחויב להמשיך לפצות את היהודים על העניין ההוא.

נתניהו האיץ את התהליך הזה. הוא העביר את "מתווה הכותל" (בהסכמה שבשתיקה של המפלגות החרדיות), אבל אז נבהל ומיהר לבטל אותו. הוא לא יישם את "מתווה הגיור" שהומלץ על ידי ועדה שהוא עצמו הקים. הוא מכר את היהדות לחרדים האורתודוקסים, על חשבון כל השאר. הוא מחק את יהדות אמריקה מעל המפה, ביוזמתו שלו. הוא פשוט החליט ש־7 מיליון היהודים האלה, שמשקיעים את מיטב מרצם והונם במדינת היהודים כבר מעל 70 שנה, הם היסטוריה. הוא לא מתבייש להודות בעובדה שהוא מעדיף את הנוצרים האוונגליסטים. הוא סייע להעמקת הפער בין יהדות ארה"ב, העורף האסטרטגי החשוב ביותר שלנו, למדינת ישראל. בתקופתו, הלכה ההעזה של החרדים והתעצמה, בהחרגת אחינו שמעבר לים מהעם היהודי. עם האוכל בא התיאבון, ועכשיו הם כבר מחלקים ציוני יהדות גם לנו.

על מה ולמה מבתקת ישראל את חבל הטבור הקושר אותנו עם אחינו שמעבר לים? כל אסונם של יהודי ארה"ב הוא ש־70% מהם נתפסים ליברלים ומצביעים למפלגה הדמוקרטית. שוד ושבר. אגב, כך הם היו תמיד. מי שמשתנה זה אנחנו. במצב הדברים הזה, מה הפלא שהדור הצעיר של יהדות ארה"ב כבר לא מחויב לישראל ולא חש קרוב לישראל. להפך. זהו תהליך מסוכן מאין כמותו. לא רק שמקלפים מאיתנו את מחצית העם היהודי, גורמים לנו לאבד את העורף הלוגיסטי שלנו, את הנשק הסודי שלנו מול ממשלים אמריקאיים, את מליצי היושר שלנו במשך עשרות שנים. מדובר באסון, לא פחות.

האם זה הפיך? קשה לדעת. יכול להיות שלא. אפשר, אולי, להאט את העמקת הפער. אפשר לתקן פה ושם. אני מתפלל שממשלת בנט־לפיד תאשר מחדש את מתווה הכותל ואת מתווה הגיור, שנקבע על ידי שר המשפטים הדתי־אורתודוקסי, איש הליכוד משה ניסים. גם אם זה יקרה, לא ברור עד כמה זה ישפיע. הכרזותיו של בנט, תחת אימת הביביזם, ש"לעולם לא נקים מדינה פלסטינית", לא מסייעות לרצון הטוב שוושינגטון תפגין מולו. אף אחד לא מבקש ממנו בשלב הזה (או הבא) לפתוח במו"מ מדיני או לפנות יישובים. מצד שני, אי אפשר לצפות שהאמריקאים ייצאו במחולות כשראש ממשלת ישראל קובר את פתרון שתי המדינות קבורת חמור נצחית ופומבית.

נתניהו מרבה להתפאר שהפך את ישראל לאימפריה. לפניו, שח לנו בנו, כל מה שהיה כאן זה תפוזים. האמת, כרגיל, הפוכה. העוצמה הכלכלית, המדעית, האקדמית והביטחונית שלנו לא נובעת מנתניהו וגם לא מהביביזם. אם תבדקו בהייטק, במדע, באקדמיה, בכלכלה, לא תמצאו נוכחות מוגברת של ההארד קור של חסידי נתניהו. גם החרדים לא באמת תורמים למאמץ הזה, לא בכלכלה ולא בצבא. מקורה של המצוינות הישראלית הוא בערכיה המקוריים של המדינה. בחופש לחשוב ולהעז, בהשכלה הגבוהה, בסקרנות, בחירות ובשוויון. ככל שאנו הולכים ונדמים לשכנינו בכל הקשור ליחס לנשים ולמיעוטים, כך נתרחק גם מהאפשרות להיות אור לגויים.

4. מי לנו, מי לצרינו

בשבוע שעבר עסקתי כאן בהגותו הרעילה של העיתונאי שהפך למשיח שקר, הלא הוא ד"ר אבישי בן חיים. אחרי שטיפל בחברה, במערכת המשפט, בתקשורת, בפוליטיקה ובמה לא, הגיע אב"חנו גם לצה"ל וקונן על כי "ישראל הראשונה" ניסחה את הקוד האתי ואת רוח צה"ל, ומאלצת את הלוחמים מישראל השנייה לסכן את חייהם תחת ערכים לא־להם, או משהו כזה.

אב"ח קיבל את הטור הזה קשה. הוא כתב לי את המסרון הבא: "בן יקר, מכבד את הביקורת שלך, אבל כיוון שלעניות דעתי אתה שופך את דמי ומסית נגדי ברמה שממש מזמינה אלימות נגדי, בטענות שגויות, דיבתיות ומופרכות, אהיה אסיר תודה אם לפחות תקדיש כמה דקות לפתיחה שלי של הדיון בבית בן־גוריון ואולי גם לכתבה על 'ועידת הפיוס' כדי שאולי תבין שאתה שופך את דמי בטעות. אהיה אסיר תודה אם תצפה (רק בפתיחה), אכבד גם אם לא. תודה רבה גמר חתימה טובה ושנה טובה ומתוקה".

הוא צירף גם לינקים. צפיתי, כבקשתו. דעתי לא השתנתה כהוא זה. אולי להפך. טיפוס מוזר הוא אב"ח הנ"ל. מוזר ומסוכן. אלמלא נקלע למקצוע הלא נכון, היה יכול לעבוד כממתיק רשמי בעלית. שפתותיו נוטפות דבש, עיניו המצועפות דומעות סילאן טהור, כולו אומר מתיקות, אהבת אדם, שלום ואחוות עמים. אבל אז, כשמתפנים לעיין בטקסטים עצמם, הדם קופא בעורקים.

שמע נא, אבישי היקר מפז. אם מה שאני כותב עליך "דיבתי", כהגדרתך, למה שלא תתבע אותי? אני מוכן להתחלק איתך בתשלום אגרת התביעה, כי זה אמור להיות משפט חשוב מאין כמותו. יישב השופט ויבדוק מי כאן שופך את דמו של מי, מי מסית נגד מי, ועל מה. אחרי שיפסוק את דינו, אפשר יהיה לתייג אותו כ"ישראל הראשונה", ואם הוא יהיה, במקרה, חבר של כבוד בישראל השנייה, אפשר יהיה לטעון שהוא בוגד בערכיו ועקרונותיו כדי לשאת חן בעיניהם של שליטי הארץ הזו, הלא הם בני ישראל הראשונה, הלבנה, הרודים בהמוני פשוטי ישראל ושולחים אותם להיהרג בשדות הקרב הנצחיים או על הגדר בעזה.

ראשית, חובה להדגיש: זכותו של בן חיים לדעתו זו. בדמוקרטיה אנו מצווים לדעת להכיל ולסבול את כל הדעות האפשריות, גם המקוממות ביותר, בתנאי שלא מדובר בעבירת על החוק או הסתה. לגבי ההסתה, אני לא בטוח שתורתו של בן חיים נקייה ממנה, אבל נתעלם. ועוד משהו: אוי למי שיעלה בדעתו לנקוט נגד בן חיים אלימות מכל סוג שהוא. היה לנו מספיק מהמצרך הזה כאן, כידוע.

עכשיו, הצעה: אבישי חביבי, קח את הזמן ותעבור על כל מה שאמרת, טענת וצייצת בשנים האחרונות. על עלילות הדם שהפצת. על התיוגים, השיסויים, ובעיקר ההבלים שהפצת. הפכת אותי ואת חברי לסוג של "הגמוניה" שסימנה שה תמים בדמותו של בנימין נתניהו, המנהיג האותנטי של ישראל השנייה, ותפרה לו תיקים פליליים כדי להחזיר עטרה ליושנה ולמנות מיד את יצחק בן־אהרן למזכ"ל ההסתדרות, או משהו כזה.

אני הרבה יותר ישראל השנייה ממך, אבישי. גם בדרך הארוכה והמפרכת שעשיתי עד שהגעתי לאן שהגעתי במקצוע שלי, וגם היום. אני לא גר ביישוב יוקרתי (אין לי בכלל דירה), אני לא נוהג בג'יפ יוקרתי, אני עובד קשה במקומות רבים כדי לפרנס את משפחתי. בילדותי, לבשתי בגדים שאמא שלי תפרה לי ופגשתי נקניק פעם בשבוע, או בחודש. מחצית הדם הזורם בעורקיי הוא אכן אשכנזי (מתנצל מעומק הלב), אבל המחצית הזו באה מטבריה, יחפה, בגיל 16, כדי להתנדב לפלמ"ח. אבא שלי עשה את כל הדרך מהחיידר החרדי על שפת הכנרת, מחיי עוני מנוולים ודלות איומה, כדי להתנדב לפלמ"ח ולהשאיר את אחיו הבכור על הגדר של אחד המשלטים של כיס פלוג'ה, בקרב האחרון של גבעתי בחזית הדרום. לנו אתה קורא היום ישראל הראשונה והלבנה. אותנו אתה מאשים היום בסימונו של משיח בן דוד שהוא גם, במקרה, מולטי־מיליונר אשכנזי מרחביה, שכינה פעם את דוד לוי "פוליטיקאי בכיר בליכוד המוקף חבורה של עבריינים".

לא זה המקום להמשיך את הקטטה הזו. אבישי, אף פעם לא אסלח לך ולחבריך על שאתם מאלצים את כולנו להתחיל לספור ראשים בתוך הממשלה, בתוך כיתת הלימוד, בתוך הפלוגה. עכשיו התחילו להפריד בין הלוחמים לקצינים, מי לנו (ישראל השנייה), מי לצרינו (האשכנזים מתל אביב). הטמנתם מטען חבלה רב־עוצמה במרכזה של הישראליות הנפלאה שנבנתה כאן בעמל כה רב, וגם לא מעט דם. כל זאת, תוך תפיסת טרמפ על הפערים ואי־השוויון שעדיין משגשגים בינינו.

יש פתרון לפערים בין הפריפריה למרכז הארץ. אפשר להמשיך לצמצם אותם. צריך רק לרצות לעשות את זה ולהשקיע את ההון האנושי והכלכלי של המדינה שלנו בבני הנוער שבפריפריה. ממשלתו של המשיח שלך, 15 שנים בשלטון, לא עשתה את זה. הפערים הללו רשומים על שמו של מנהיג ישראל השנייה. במקום לפתור את הבעיה, אתם הופכים אותה למנוף פוליטי ולגרזן שבו אתם מבקעים את המרקם הישראלי הרגיש והחשוב כל כך.


בשבוע שעבר כתבתי על אלוף במילואים יורם יאיר (יא־יא), שאותו הפכת בהבל פיך לנציג ישראל הראשונה, וגם על רב־אלוף במילואים גדי איזנקוט, רמטכ"ל לשעבר, שאותו האשמת במשתמע בעוולות הקיימות, לדעתך, בתוך הצבא. השבוע נודע לי שניסית לגייס את אותו איזנקוט לקמפיין שלך. פגשת אותו לפני כשנה. הרצית בפניו את משנתך. ממה שהבנתי (גדי סיפר על זה לכמה מחבריו), לא מצאת אוזן קשבת. להפך.

איזנקוט, אני מזכיר לך, הוא האבא והאמא של ישראל השנייה. ילד שנולד בטבריה וגדל באילת, בן לעולים קשי יום ממרוקו, בית דתי, חינוך מסורתי. הכל כלול. אם צריך לסכם את ה"אני מאמין" של איזנקוט, הרי זה המשפט שהוא אמר לך בפגישה ההיא: "אנשים צריכים להצטיין, ולא להתבכיין". השיחה ביניכם הייתה נעימה. אתה איש נעים, אבישי. אנחנו מכירים עוד מהימים ההם ב"מעריב", כשאמנון דנקנר הצניח אותך בתפקיד הכתב לענייני חרדים לבקשתו של אריה דרעי. אני הגעתי ל"מעריב" בלי המלצות. התחלתי הכי למטה (כתב ספורט בנתניה) ועברתי את כל המסלול המפרך. לא היה לי פטרון כמו דרעי. אז במקום להתבכיין, החלטתי להצטיין. אני לא יודע אם הצטיינתי, אבל עשיתי כמיטב יכולתי.
נדמה לי שבמהלך השיחה בינך לבין איזנקוט, הועלתה סברה מבודחת נוספת: יכול להיות שהבעיה שלך, אבישי, ואולי גם של יעקב ברדוגו, היא ששניכם נשואים לאשכנזיות ומנסים לכפר על זה? ובכן, בתחום הזה גם איזנקוט לא חף. חנה, רעייתו, היא הכי ישראל הראשונה. בת להורים אנגלוסקסים, אבא רופא, חינוך בהתאם. הם חברים עוד מהתיכון. איזנקוט מעיד על עצמו שתמיד הרגיש רצוי ואהוב בבית הורי רעייתו. אף אחד לא סימן אותו בגלל מוצאו. הוא לא התבכיין, הוא באמת הצטיין.

הפערים בחברה הישראלית היום הם בעיקר פערים בין המרכז לפריפריה. לא רק אשכנזים וספרדים. צריך להסתער עליהם בכל הכוח. מפעל הענק של ירידת צה"ל לנגב הוא אחד הכלים שיאפשרו לנו לצמצם את הפערים האלה. צריך לתגבר אותו בהשקעה מאסיבית בחינוך בפריפריה. להקים בתי חולים ולהוריד רופאים מצטיינים לנגב ולגליל, בכל מחיר. העובדה שתוחלת החיים בפריפריה נמוכה מתוחלת החיים במרכז הארץ צריכה להדיר שינה מעיני כולנו. במקום לברבר, צריך להסתער על המשימה הזו ובמקביל להפסיק לפרק את הרוח הישראלית המיוחדת של הנס שקרה לנו כאן. לא תהיה לנו הזדמנות נוספת.


לסיום, מצ"ב תגובתו של פרופ' אסא כשר, מי שניסח בזמנו, יחד עם האלוף יורם יאיר, את "רוח צה"ל", להאשמות שהשמיע בן חיים באותו ראיון רדיו ב־103FM: "אב"ח הוא חסר חשיבות, מצטייר כחבר בכנופיה ביביסטית שמנסה להלהיט את המדורה העדתית שכבר מזמן כבתה ולא רלוונטית לדור הזה של בני הארץ. ומה יש לו נגד האתיקה של צה"ל? שהכותבים היו ישראלים צאצאי עדות אשכנז? הוא רק מתעלם מהעובדה (או לא יודע) שבמסגרת כתיבתו של הקוד לקחו חלק במשוב יותר מעשרת אלפים חיילים, מכל הסוגים והדרגים שאף אחד לא התעניין במוצא הוריהם, ובצדק. זה באמת לא רלוונטי לדיון הענייני... ומי שינה קצת/הרבה את הקוד האתי בשנת 2001? מופז, שכולם יודעים את מוצאו, למרות ששוב, זה לא רלוונטי לחלוטין".

מוסיף פרופ' כשר: "אני מצאצאי הרמ"א, שהמציא את ההבחנה בין המנהגים המזרחיים והמנהיגים האשכנזיים. אני גאה בייחוס הזה, כמו גם בבני משפחתי הנוכחית שיש ביניהם יוצאי עשר עדות מכל הכיוונים".

לסיום, תוספת שלי, אפרופו צה"ל, רוחו וערכיו. דור המפקדים של 73', שהאלוף יורם יאיר נמנה עמו, הוציא מתוכו שלושה שרי ביטחון. לא, לא היו אלה הנסיך מתן וילנאי או המפקד האדיר יא־יא (שבכלל לא הלך לפוליטיקה) ואפילו לא אמנון ליפקין שחק. שלושת שרי הביטחון היו שאול מופז, יצחק מרדכי ועמיר פרץ (קצין החימוש החטיבתי). לראש ממשלה מזרחי עדיין לא זכינו, בעיקר בגלל העובדה שמפלגת השלטון הנצחית לא העמידה עדיין בראשה מועמד מזרחי.

[email protected]