רשימת 500 השירים הגדולים של כל הזמנים של המגזין “רולינג סטון" התפרסמה לראשונה ב־2004. היא ייצגה את העדפותיי המוזיקליות (ברוק'נרול, בלוז, R&B, קאנטרי, נשמה וכיו"צ) באופן חלקי בלבד, אבל לא עוררה את חמתי. מה שאהבתי בה ומה שפחות, התיישר עם גילי ועם נטייתי ללטף את פרוות החתול ויטו כדי להתענג על גרגורו. החתולים המובחרים של חיי הלכו לצערי לעולמם; השירים נשארו. הרשימה מ־2004 לא הייתה צילום זירוקס של מדף התקליטים הביתי, אבל לא העלתה אותי על משעול הקרב. חמש שנים קודם לכן הקדיש “תרבות מעריב" גיליון מיוחד ל־100 אלבומי רוק האהובים עליי; הקפדנו לציין שהם מייצגים את טעמי האישי בלבד. ב"רולינג סטון" אין אזכור כזה. אנשים רבים מדי הרכיבו את הרשימה. לכן היא ני בה ני מה ני קוקוריקו; לא פרה, לא עז ולא תרנגול.  

בתודעה ההיסטורית הדועכת של “רולינג סטון", שמאז ימיו הגדולים בשנות ה־70 הולך ומידרדר בסדרה אינסופית של ניתוחים לשינוי מין, היגד והעדפה תרבותית, מתויקת הרשימה מ־2004 כלהיט היסטרי עם מאות מיליוני כניסות לאתר וקרוס־טאון טראפיק. בערב יום כיפור העלה ה"סטון" רשימת 500 חדשה. הרבה השתנה מהימים שהאייפוד היה גאדג'ט חדש ובילי אייליש הייתה בת 3, אבל לא הייתי מוכן לחפיפה כה קטנה בין 15 אלף השירים באייפוד הישן שלי ובין הרשימה החדשה. הייתי אמור להיות: העולם צעיר, אנרגטי ועדכני ממני. המוזיקה שאני מאזין לה נעה לרוחב; אני עוקב כפייתי אחרי השורדים המעטים של בחירתי כאדם צעיר; אני לא קל תנועה מספיק כדי להישאר מעודכן. כאשר אני רוצה להשלים את השכלתי אני חוזר לשמורות התרבות הקלאסיות שדילגתי עליהן.

הרשימה הורכבה בידי 250 מוזיקאים, מפיקים, עיתונאים ואנשי תעשיית המוזיקה. כל אחד הגיש 50 שירים; למערכת הוגשו 4,000 שירים שמהם שוקללה רשימת ה־500. הרשימה מ־2004 נשענה בכבדות על רוק, נשמה וז'אנרים ותיקים; הרשימה החדשה מייצגת היפ־הופ, פופ לטיני, אינדי, ראפ, קאנטרי מודרני, רגאיי ו־R&B. נותרו בה נציגי רוק קלאסי שבלעדיהם תיחשב כל רשימה ללא רצינית. 254 שירים ברשימה החדשה לא הופיעו בקודמת. במילים אחרות, חצי מהרשימה הקודמת הודחה, כולל שליש ממאה הגדולים. היא נועדה למחזר בתודעת הקורא את המולת המחאה שהקימה רשימת 500 האלבומים הגדולים של “רולינג סטון" משנה שעברה. הרשימה ההיא הייתה כה מופרכת ומצוצה מהאצבע, שאחרי שגהרתי עליה שעות ארוכות החלטתי שאין לי דרך להתמודד עם איוולתה בפורמט שהוא פחות מגיליון מיוחד; אז שתקתי.

הביטלס, סטיבי וונדר ופליטווד מק, שאסור להזכיר אותם בנשימה אחת, התקדמו בדירוג הרשימה החדשה. דרייק, קנדריק לאמאר, לורד, טיילור סוויפט, ליזו, Lil Nas X, הוויקאנד וליידי גאגא - מופיעים במאה הגדולים. אני מכיר כשלושה שירים של ליידי גאגא ושניים של סוויפט. את האחרים ראיתי ב"סטון" אך לא שמעתי. מה שסביר שהמדור הזה מייצג את טעמי האישי בלבד. מה חדש. זה מטומטם לאדם להתנצל על טעמו וגילו. או על חוסר העניין שלו להיות מעודכן. אנשים שסובלים ממחסור בוויטמין D ועצמותיהם רכות, אינם יכולים לרוץ. חוץ מזה, העתיד שייך לצעירים. כל הנ"ל אינם סותרים את העובדה שרשימת ה־500 מחייבת הערת אזהרה גדולה.

שער רולינג סטון (צילום: פרטי)שער רולינג סטון (צילום: פרטי)

אינני יודע באיזה עולם “Respect" של אריתה פרנקלין הוא השיר הטוב ביותר בכל הזמנים (מס' 1); אינני יודע באיזה עולם הוא יכול להדיח מהמקום הראשון את “Like a Rolling Stone" של בוב דילן. “Respect" אינו שירה הטוב ביותר של פרנקלין, אבל הוא שמו של סרט ביוגרפי חדש עליה עם ג'ניפר הדסון, והפרידה מפרנקלין שמתה באוגוסט 2018 עדיין הולמת כדופק באוזניים. דילן בן 80 וזה השיר הטוב ביותר שלו בכל קריטריון. לא כתבו שירים כאלה ב־1965; לא כותבים שירים כאלה היום. ביל ווית'רס מת לאחרונה והרשימה מלאה שירים שלו. לניל יאנג נותרו בה שני שירים בלבד.

לווילי נלסון, אריק קלפטון, ואן מוריסון ואחרים יש נציג אחד בלבד, לרוב נטול השראה. “ליילה", למרות ריף הפתיחה הפתייני, אינו שירו הטוב ביותר של קלפטון, אבל בהיבט ההיסטורי שלה מאוהבת הרשימה ב־1970. “לב של זהב" הוא המצבה שיאנג לא רוצה על הקבר שלו; “קורטז הרוצח" שהיה ב־2004 נרצח. אף שיר של ג'קסון בראון (“Running on Empty" הופיע ב־2004); כלום מאת וורן זיבון, לינדה רונדסטט, שריל קרואו, אמילו הריס. מסיבות מובנות מופיע “מלון קליפורניה" של האיגלז וסולו של דון הנלי תקוע איפה שהיה “דספראדו" ב־2004 ויכול היה להיות “החיים בנתיב המהיר" השנה או “Take It Easy".

אין לי מושג ירוק כיצד מעלימים את ג'ו קוקר כלא היה. זה שברון לב אמיתי עבורי. הייתי מתחבט שעות בין “המכתב", “עם מעט עזרה מידידי" או “היא נכנסה דרך חלון האמבטיה", אבל לא הייתי משאיר את הקול הנהדר שנדם ב־2015 לגמור בחוץ. הדרת קוקר עבורי היא מקרה מובהק של זיכרון סלקטיבי ומוות מוחי. נכון שהקריירה של רוד סטוארט מתה ב־1974 בערך, אבל הייתי מתייעץ עם חברים מה להוסיף ל"מאגי מיי". אולי את “Stay With Me" עם הפייסז או כל אחת מהבלדות האדירות שלו או גרסאות הכיסוי הנהדרות. למשל “I Don't Want to Talk About It" מאת דני וויטן.  

כרבים אחרים משכבת הגיל שלי ונטייתי המוזיקלית, חשבתי לפני שקראתי את הרשימה שהיא שגויה ומסולפת לחלוטין וצריך לפטר את כל מי שהיה מעורב בהכנתה. כצפוי, הרשת סערה. מ"כנראה הרשימה הכי לא מחוברת בתולדות רולינג סטון" ועד “סוף־סוף הוציאו להורג את הרוק של הבומרים". מה שלא נכון עד הסוף. זה רק מרגיש כך. ההרגשה היא שקובעת ותחושת הדחייה העזה. אבל הן אינן שונות מכל תחושת אי־שייכות, אי־רלוונטיות, הדרה וניתוק של מי שחוצים בלי להשגיח רף גיל מסוים ומשוכנעים עדיין שבלוריתם ההיסטורית ניבטת אליהם במראה. החיים פחות תובעניים אחרי המשבר הזה. הם רוויים במין מתיקות של השלמה ואף אחד אינו מצפה ממך לכלום. מה שמזכיר לי שממש לאחרונה התחלתי לקבל כמות בלתי סבירה של מיילים המשווקים תכשירים לזקפות נצח. זה למי שהולך למטבח ומשנן לעצמו בדרך מה הוא צריך מהמקרר.

ליידי גאגא (צילום: רויטרס)ליידי גאגא (צילום: רויטרס)

הקנוניזציה של מוזיקה פופולרית החלה ב־1983 עם הקמת “היכל התהילה של הרוק'נרול" ביוזמת אחמט ארטגן, הנשיא המיתולוגי של חברת התקליטים אטלנטיק ובהשתתפות יאן וונר, מו"ל “רולינג סטון". למרות קביעתו ש"לא עשינו טעויות" עם פרישתו של וונר מההיכל ב־2003, כל חתני השמחה השנתיים שנבחרו לתהילת נצח היו עילה לוויכוחים סוערים בעד ונגד בחירתם. ככל שחלפו השנים וההיכל התמלא, כן גדל חלקם של מי שלא נבחרו, בעיקר בעלי מניות יסוד שאין ספק בדבר תרומתם לרוק.

ההיכל, כמו גם הרשימות של “רולינג סטון", נוהלו על ידי גברים לבנים שלא התקשו לקבוע שאת המוזיקה הטובה ביותר חיברו וביצעו גברים לבנים בעיקר. מדובר במגזין שמעניק חמישה כוכבים לכל דבר של ספרינגסטין - כולל רשימה מולחנת למכולת, שתמך בפלישה הכוחנית של U2 לתעלול אייפון ב־2014 ומנצל כל הזדמנות לשוב ולכתוב על הביטלס, ביחד ולחוד.

הרשימה החדשה כולה Woke: מעודכנת, מצוחצחת, פרוגרסיבית, קורקטית, שוויונית ועם תחושה רירנית של חנופה מודעת לשליחותה. השנים האחרונות בתרבות האמריקאית עומדות בסימן תיקוני תוואי ועיוותים היסטוריים, בכל שקשור להדרת יוצרי תרבות שחורים. כבוד ותשואות, אבל מהפכות באות תמיד על חשבון אחרים.

כדי לפנות מקום שלא היה בה ל־186 שירים בביצוע שחורים והיספניים, הודחו מהרשימה לבנים רבים. לא רק שהיה צורך לגיטימי לתקן את הרקורד, זה נעשה בדם קר על חשבון זמרים ולהקות המזוהים עם מה שמכונה רוק דרומי. לינרד סקינרד נשארה עם “Free Bird" שסילוקו היה עלול לגרום למלחמת אזרחים נוספת, אבל איבדה את “Sweet Home Alabama" האלמותי. האחים אולמן מיוצגים עם שיר אחד בלבד, “Whippin' Post" מאלבומם הראשון מ־1969, ואין זכר ל־Drive By Truckers, ג'ייסון איסבל, וטדסקי טראקס, ודאי אחת הלהקות הלוהטות של העת האחרונה. אם שלוש הלהקות האמריקאיות הגדולות הן הגרייטפול דד, האחים אולמן והלהקה, יש נציג אחד לאחים, הלהקה איבדה את “The Night they Drove Old Dixie Down" ונותרה עם “The Weight" (והמבין יבין), ורק הדד עם שני שירים מ"American Beauty" (1970).

אני רוצה לומר שזה מאוד לא תקין, אבל למה לי להשיר שיער על רשימה שנולדה בחטא ובלידת עכוז? יש בה שיר של המנקיז, נשבע, אבל לא של פרנק זאפה, לוס לובוס או באפלו ספרינגפילד. הבירדז לעומתם, אחד ההרכבים היותר מעצבנים מקליפורניה, מיוצגים כמו הורי הכלה. אפילו “For What it's Worth" שהסיקסטיז הסתדרו סביבו נגנז. קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג הי"ד, נשארו עם אחד: “Suite: Judy Blue Eyes" בירכתיים. “אוהיו" המוחה על רצח ארבעה סטודנטים לבנים בקנט סטייט בידי המשמר הלאומי שהיה ברשימת 2004 - נמחק. לא אבכה כאן על “Rockin' in the Free World" של יאנג. יש מחירים בחיים. יש לו שירים טובים יותר.    
                                           

קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג (צילום: רויטרס)קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג (צילום: רויטרס)

זאת רשימת שינדלר של הרוק. גויים בעלי לב טוב אך אינטרסנטיים מנסים להציל שירים מהכחדה. הם היו רוצים להציל אלפים אך יש מקום רק ל־500. המוזיקאים הניצולים יהיו אסירי תודה לנצח ויסחבו על גבם את מציליהם השיכורים, ישכנו אותם במלונות פאר ויספקו את כל צורכיהם. לשירים רבים לא יהיה מקום במשאית והם יישארו מוטלים בצדי הדרך. רשימת וונר.

הבונוס הגדול - כמה צפוי, מיותר ומגוחך - הוא הזדמנות פז נוספת לכווץ את הבומרים לגודלם הטבעי ולנגב עליהם את הנעליים. אף שכמה מאיתנו נאחזים בציפורניים חורקות על לוח בדרכנו למטה והחוצה, אנחנו מתפוגגים ונעלמים בדרך הטבע ודרכו של עולם; עוד מעט קט לא נהיה ולא נציק לאיש בהעדפות התרבותיות האנכרוניסטיות שלנו; חוץ מכמה דינוזאורים כבדי תנועה ושמיעה שאת גילם ניתן לאמוד על ידי ספירת הטבעות ברגליהם העבות, המשוטטים אובדי עצות ודרך בפארק יורה, אין סיבה לצוד אותנו. הניחו להולכים, אני אומר.

מצד שני, את שלנו עשינו. יהיה צורך בקפליות אמנזיה ומחיקה שיטתית של עשרות אלפי אלבומים ושירי רוק כדי להדיח מרשימות עתידיות את התשתית הראייתית המוצקה שהנחנו. במענה לכל “רולינג סטון" נידף בבריזה אופנתית שיבחר בניתוח חדש לשינוי מין ואתוס עיתונאי נאמן לרוח הזמן, יקום תורן חרוף של אלט־רוק שיעמיד ממול דוקטורטים מרתקים על מיקומו וחשיבותו של ליאון ראסל בהיסטוריה של המוזיקה וכיצד הייתה קורסת בלעדיו כמו רב־קומות עם תחזוקה מוזנחת בפלורידה. אם לא היינו, היה צריך להמציא אותנו, וזה תופס גם למי שחשיפה להעדפות התרבותיות שלנו גורמת לו לתקוע אצבע עמוק בגרון. לא רק שהן היו הכרחיות, חיוניות, חדשניות ונפלאות לזמנן, 50 שנה אחרי הן עדיין המונוליט המקרין מתובנתו על הניאנדרטליים המדלגים סביבו, מנופפים בעצמות יבשות ומקרצפים פדחת שעירה.

תמיד יהיו מי שיאזינו לרוק קלאסי בהאזנות מחתרת הרחק מהטייזרים של משטרת התרבות. קשה להאמין בגלגול עתידי של הרגלי האזנה חדשים נטולי ביטלס, סטונס, הנדריקס ודילן. תמיד יהיו היסטוריונים חוקרי השפעה, השראה וציטוט; שנות ה־60 וה־70 נהנות מתמיכה מחקרית וספרותית מסיבית - בשנים האחרונות קראתי שלושה ספרים שונים ומרתקים לשיטתם על חשיבותה של העיירה וודסטוק, ניו יורק, בהתפתחות המוזיקלית של דילן, הלהקה, ואן מוריסון, קלפטון ואחרים - והן הופכות נגישות ומפוענחות יותר ככל שחולף הזמן. אנשים צעירים מגיעים למוזיקה דרך הספרים ולספרים דרך המוזיקה. מות הסקרנות שווה להיעדר גלי מוח.

כמי שכתב בחייו כמה רשימות, הקפדתי תמיד להבהיר שהן על דעתי וטעמי בלבד. לכן הן לעולם אינן מחייבות ואינן קוראות תיגר על טעמו של הזולת. יש בהן תמיד סוג של התגרות, בעיקר באופן שבו נדרש הכותב להסביר את עצמו ואת בחירתו. אבל ההתגרות הזאת היא ברוח טובה והיא הזמנה ידידותית מכלילה להאזנה למשהו שאולי טרם יצא לכם.

כמה מהתגובות היותר מרגשות שקיבלתי בזמן האחרון היו לטקסט שכתבתי על השיר “Late For the Sky" של ג'קסון בראון מ־1974. זאת נסיעה ארוכה במכונת הזמן, לתת תשומת לב מאוחרת לשיר אחד, אבל היו קוראים שהתחברו וטרחו להודות לי על ההפניה וגם סיפרו כיצד ניסו לשכנע את סביבתם להקשיב. התייחסותי ואהבתי לשיר באה ממקום אישי וכואב שנחבל במהפכים דרמטיים, אבל מוזיקה הייתה תמיד צליל מנחם, עוטף, מטלטל ומסעיר.

אסור לתת למגזין שירד מנכסיו התרבותיים ונאבק על הגדרתו כ"רולינג סטון", יותר מתשומת לב מעטה המכירה בפרובוקציה המוטמעת ברשימת ה־500 החדשה. כמי שגדל על המגזין וקרא אותו כאשר עדיין תרם להגדרת העיתונות והתרבות המודרניות בטקסטים מבריקים וצילומים פורצי דרך, ה"סטון" הוא צל חיוור ומעצבן של עצמו. הוא ירד מנכסיו פעמים רבות בסולם ללא תחתית, החל מהמעבר באמצע שנות ה־70 מסן פרנסיסקו לניו יורק. ההיגד הפוליטי שלו נעלם; הוא חוגג אופנות חולפות והוא עבד לאינטרסים שקופים. ועדיין נותרה בו נאמנות פבלובית לפועלם של דילן, הסטונס, ספרינגסטין ואחרים. לא משנה מה ואיך יצא להם, זה תמיד יהיה נהדר. ג'ון לנון נשאר קדוש ופעם בעשור בערך נדרש המגזין לשאלה “למה הביטלס התפרקו?" מבלי לספק תשובה חדשה חוץ מניואנס שמקרטני שכח בתחקיר הקודם.

הביטלס הם אנומליה קשה לפענוח ברשימות הללו. הם הקליטו עשר שנים בלבד שירים שרמת ההיכרות איתם, החיבה אליהם, ההיררכיה המקובעת של האלבומים “הגדולים" וקרב הבכורה המופרך והמייגע בין “סרג'נט פפר" ו"אבבי רוד", יוצא מכל החורים. האם “שדות תות לנצח" במקום ה־7 הוא השיר הטוב ביותר שלהם? כך קובעת הרשימה החדשה. תחשבו על זה. בלי לחשוב הרי תאמרו בקלות “היי ג'וד". בניסיון לנמק את המיקום הלא בלתי ברור הזה, נכתב כיצד לנון לבד על חוף בספרד, עם גיטרה אקוסטית, כתב על זיכרונות ילדות כואבים ועל בית יתומים בליברפול שנקרא “שדות תות". כאשר ניגן את השיר לחבריו השתרר רגע ארוך של שתיקה שבסופו קבע מקרטני, “זה מבריק". פעמיים וואו.

האם “Yesterday" אינו גאונות מובהקת וצרופה יותר בפשטותו? ואולי כדאי להאזין ברוורס ולהבין את פריצת הדרך של “I Want to Hold Your Hand" או “I Saw Her Standing There"? לא תשלובת “Golden Slumbers"? אישית הייתי בוחר ללא היסוס ב"While My Guitar Gently Weeps" מהאלבום הלבן. לא רק זאת: הטעם המוזיקלי העדכני של 250 מצביעים סופר־רלוונטיים, בחר להדיח את השיר הנהדר הזה של הריסון מהרשימה. הוא הופיע בה ברשימה מ־2004 שאפופה כעת בערפילי נוסטלגיה רכים דרך עיניים דומעות בגעגוע.

הביטלס (צילום: Hulton Archive.GettyImages)הביטלס (צילום: Hulton Archive.GettyImages)

יש לי ויכוח פנימי הולך ומחריף עם האייקוניות המובנית בקדושתה המהדהדת של “Imagine". שיר ראוי לכל הדעות וגם המנון לעתיד חמקמק אך טוב יותר. אבל ככל שחולפות השנים, נמוג באוזניי השיר בקלישאה שהוא מחולל ובמקום שהוא מאכלס בתודעה. אני מקבל בשתיקה את דין התנועה, ההיסטוריה, התזמון והנסיבות הטרגיות שדחפו אותו למעלה, אבל כשיר שאמור להגן על כוחו ולשמור על גדולתו, הוא קורס פנימה. זה לא מסביר את היעדרם מהרשימה של יצירות סולו של הריסון ומקרטני.

ב־2004 היו להריסון שניים, אף על פי ש"אלי הטוב" שהוכר כפלגיאט היה בחירה אומללה. אבל “Maybe I'm Amazed" של מקרטני חייב להיות אחד מ־500. אחרת אנה אנו באים. נכון שדילן אמר שהזמנים משתנים, אבל קשה להבין את זמניותה קצרת הרואי של רשימת 2021. אינך יכול לרומם יצירות תרבות גדולות, לחזור אליהן אחרי 17 שנה ולערוך אקציה אלימה ולומר פרדון. כאשר רשימה מתהדרת בכסות “כל הזמנים", חשוב להדגיש שהזמן אינו מתאפס מחדש כדי לשרת מגמות חברתיות ופוליטיות רווחות או כדי לחלק צדק חברתי במסטינג. החיסול התרבותי מחלחל מלמעלה, מגילם הצעיר של המשפיעים החדשים ומשינויים בהרגלי הצריחה.

המונה ליזה היא עדיין ציור אייקוני ואניגמטי. היא עדיין תלויה בחדר שלה בלובר ולא איבדה מיוקרתה משום שבעידן החדש יש פחות סובלנות להעדפותיו הפדופיליות של ליאונרדו דה וינצ'י. “בדרכים" של קרואק ו"התפסן בשדה השיפון" של סלינג'ר נחשבים עדיין, כמו השינויים המעטים שמפגינה רשימת 100 הסרטים הגדולים של כל הזמנים. והקולנוע ותיק מרוק. “האזרח קיין" נופל לעתים מהמקום הראשון ובצדק.

אפשר להסכים שאינני מבין דבר בשירים החדשים ברשימה. המעט שאני מבין, שהם עדיין אינם קלאסיקה ולא הגדולים בכל הזמנים. הם נכנסו על חשבון שירים שהיריעה קצרה מלהכיל ושהפרידה מהם סהרורית. ואני לא מדבר על “Smoke on the Water" של דיפ פרפל. לא ברור לי בשם איזו הפלת מחיצות נכנסו מיילס דייוויס, ג'ון קולטריין, בילי האלידיי ורוברט ג'ונסון לרשימה. זה מתקדם וליברלי אבל לא שייך. בערך כמו “Walk on By" של דיון וורוויק במקום כה גבוה. ברשימת 500 האלבומים הגדולים שערך NME הבריטי ב־2013, הופיעו שמונה נשים ב־100 הראשונים. זה נקרא התקדמות. שם החיבה של רשימת 2021 הוא ביונסה.

אני מגזים כהרגלי. כל מי שחסרים לי ברשימה החדשה לא הולכים לשום מקום. גם המתים עדיין חיים בינינו. חבל ש"Brown Sugar" ו"You Can't always Get What You Want" נגרעו, אבל לא צריך אותם רשומים כדי לנצור את זכרו של צ'רלי ווטס. לכן אני שומר את המוזיקה שלי בפורמט מוחשי על מדף בהישג יד. לעולם אינך יודע מתי תגיע קפריזה חדשה שבשמה יחסמו קלגסים את הגישה הדיגיטלית למוזיקה שהגדירה אותנו.