שורה של תחקירים, שפורסמו לאחרונה בעיתונות האמריקאית, נחשפו הנזקים שעלולים להיגרם למשתמשים ברשתות החברתיות, וכן העובדה שבחלק מהמקרים המפעילים מודעים לבעייתיות ועם זאת אינם עושים די כדי למזער את ההשלכות ההרסניות.

בנוסף, סרט דוקומנטרי “מסכי עשן: המלכודת הדיגיטלית", שזמין כעת בנטפליקס, מציג את המניפולציות שנעשות ברשתות כדי לגרום למשתמשים להתמכר, והדרך כוללת קידום תכנים רוויי שנאה.

בשבוע האחרון נשמעה זעקה מצד אחד משחקני הכדורגל הבולטים על כך שחייבים לעשות יותר כדי למנוע ממסרים גזעניים להמשיך להתפשט ברשתות.

אחד משיאי ההתעוררות בעניין הסושיאל מדיה היה כשהשחקן והקומיקאי היהודי סשה ברון כהן הצהיר שאילו פייסבוק היית קיימת בימי גרמניה הנאצית, יכלו הצוררים לפעול במסגרת הקהילה הוויראלית המצליחה בחופשיות. והיה ג'ו ביידן, הנשיא האמריקאי, שפלט כלאחר יד שפייסבוק הורגת, כשהתייחס לאינפורמציה שהופצה במהלך המגיפה.

לפני שנים, כשהרשתות החברתיות רק הגיחו לחיינו, התחושה הייתה נפלאה. רבים סברו שמונופול היחידים על מערכי השידור הסתיים וכעת כל אדם יוכל להשמיע את דעתו ולהפגין את כישוריו.

כשאינסטגרם פרחה, נוסף לזה ממד פרסומי. צעירים מוכשרים ואנרגטיים הפכו לכוכבים ולמובילי דעה ועמדה להם האפשרות להתפרנס בכבוד ובתנאים שלהם. הקץ למשרדי פרסום שעושים יד אחת עם מוקדי הכוח וקובעים מי ומה ראויים. האופוריה הזו הפכה למציאות עגומה.

השבוע אשתי ואני ישבנו לשיחה. הרגשנו שאנחנו מרירים, עסוקים בחיים של אחרים, מקנאים, נרגנים וכועסים. לקח לנו זמן להבין מדוע. ואז נפל האסימון: אני יודעת יותר מדי על חייה של פלונית אלמונית, אמרה לי זוגתי.

כשברור שבידע ובמעורבות שלנו במציאות של אותה זרה אין דבר: לא השכלה והרחבת אופקים ואפילו לא בידור. סתם בהייה בזולת. אסתטיקה ממכרת ושבלונית. ההתבוננות המהפנטת הזו גורמת לנו להרגיש שתמיד קורה משהו אצל אנשים אחרים. דברים מסעירים. בעוד שאנחנו בבית עם תינוקת וילדה קטנה (שתיהן חמודות להפליא), חיים בשגרה נורמלית, סובלים ממחסור בשעות שינה ואני, לא עלינו, עם רגל שבורה.

האפרוריות הזו מתקיימת בזמן כשכולם מסביב חוגגים. הלכה למעשה ברור שאף אחד לא בדולצ'ה ויטה. לכולם יש רגעים טובים ורעים, אבל זה לא מה שאינסטגרם מראה ומקדמת.

באותה נשימה, רמת הרעל שטוויטר משפריצה הפכה כבר לחומצית־אטומית. אפילו אם קמתי במצב רוח טוב, נאצות של גדפנים מקצועיים ועיתונאים רציניים שמתמקדים בהשמצות ובקשקושים תופסות את המוח. הטחינה הזו מחלחלת. הזבל נוטף פנימה. בלי עריכה ובלי אחריות מצד בעלי הפלטפורמה. כך גם בעניין הדיון בנוגע להכחשת המגיפה. הנושא האחרון כל כך מעצבן, שפשוט לא מתחשק להיכנס אליו.

עכשיו, נגיד שהיום, פתאום יימחקו כל החשבונות ברשתות החברתיות, מה תהא התוצאה, טובה או רעה יותר? פגשתם ברשתות אשפי מידע שהסעירו את נפשותיכם? למדתם משהו מדהים באינסטגרם, בפייסבוק או בטוויטר בשנה האחרונה? סביר להניח שכמעט ולא. האם העולם היה שפוי ובריא יותר, גזעני ואלים הרבה פחות בלי הרשתות? כמה כוכבי רשת אלימים, ריקניים, מיזוגיניים, פופוליסטיים ומלאכותיים צמחו בשנים האחרונות? “מובילי דעה" שדעתם חלולה ורדודה ועדיין אנחנו ואמצעי התקשורת עוקבים אחריהם רק כי הם משלהבים את הציבור.

נסו לכמת את הזמן היקר שבזבזתם על התמכרות לתמונות ולרעיונות של אנשים שלא יודעים שנולדתם ואין להם מה לתרום לחייכם, ותידהמו. חשבו על אותן הפעמים שהתעצבנתם בעקבות ויכוחים חסרי חשיבות והלאיתם את שכלכם היקר בפייק ניוז והגיגים שאינם שווים שנייה מיומכם ולא תאמינו. אשתי ואני הבנו את זה סוף־סוף. קיבלנו החלטה. השבוע המעטנו לשוטט ברשתות ולקרוא בטוויטר. אנחנו מנסים להתרחק עד כמה שאפשר מחשבונות של אחרים וממחשבות הרסניות. כתוצאה מכך התפנה לנו זמן, אנחנו הרבה יותר מחויכים, והכל נשמע ונראה טוב יותר. ממליץ.