היו שאמרו שהנאום הראשון של נפתלי בנט באו"ם כראש ממשלה לא היה מספיק ממוקד ואפילו מיותר. היו שאמרו שהוא נראה ונשמע מצוין, היו שביקרו את התייחסותו למערכת הבריאות, והיו שנכנסו בו כי לא משנה מה יאמר או יעשה - זוהי דרכם. לכאורה, לאור הפרשנויות הסותרות, קשה להחליט אם הנאום היה מוצלח.

אבל ברמה המקומית, שזה שנים מהווה את המטרה האמיתית של הנאומים הלכאורה בינלאומיים האלו, עצם ההתייחסות מקיר לקיר היוותה עוד גושפנקא תודעתית לכך שישראל נמצאת בעידן חדש. אפשר לצדד בו, אפשר להתלהם נגדו ואפשר לבקר אותו, אבל אי אפשר להתכחש אליו. יש בוס חדש בארץ הקודש, וזו עובדה.

ברמה הבינלאומית האפקט היה לגמרי שונה. מרבית הכותרות של סוכנויות הידיעות ציטטו דווקא את אמירתו של בנט על חציית הקו האדום של איראן, כי לנושא הזה העיתונאים הזרים רגילים. מבחינתם לישראל 2021 יש תדמית מסוימת, ולא ממש משנה מי בשלטון. הדיבורים על הקורונה, שתפסו תשומת לב בישראל, חלפו להם ליד האוזן כחסרי חשיבות. כך גם הדיבורים על בשורת ממשלת האחדות.

על דבר אחד כמעט אף אחד לא דיבר, גם בישראל וגם בתקשורת הזרה, ובכל זאת הייתה לו חשיבות גדולה. בנט התייחס לשנאה האוטומטית כלפי ישראל בעולם המקוטב שבו אנו חיים, אך ויתר על אזכור השואה ועל הטון המיליטנטי ששונאי ישראל התרגלו אליו וכבר לא נוגע בהם מזמן. הוא הסביר את הדברים בגובה העיניים ובטון חיובי. אימוץ עמדה אנטי־ישראלית בלי לדעת את העובדות על הדמוקרטיה היחידה בג׳ונגל המזרח תיכוני לא מצביעה על נאורות, אלא על עצלנות, הוא אמר.

למה הוא התכוון? בנט אומנם התעלם בנאום שלו מהעניין הפלסטיני, אבל מן הסתם התייחס גם למה שראינו בקונגרס בשבוע שעבר.

אלכסנדרייה אוקסיו קורטז (צילום: צילום מסך יוטיוב)אלכסנדרייה אוקסיו קורטז (צילום: צילום מסך יוטיוב)


פרוגרסיביים רגרסיביים

הרשתות החברתיות יצרו בעשור האחרון סוג חדש של דעת קהל, ודעת קהל חדשה יוצרת סוג חדש של פוליטיקה. האמת רלוונטית פחות מתמיד, וכשזה נוגע למבוי הסתום שלנו עם הפלסטינים יש לכך השלכות מרחיקות לכת.

הבעיה היא לא קומץ חברי הקונגרס שעשו בלגן סביב מימון כיפת ברזל, ומן הסתם ינסו שוב, אלא הדיסאינפורמציה שמניעה את אלה שמצביעים עבורם. זה מתחיל בגלי רשת חסרי ביסוס שמקודמים על ידי משפיענים כמו ג׳יג׳י חדיד, ממשיך ברצון של פוליטיקאים לרכוב על הגלים האלו במקום להעמיד את יוצרי הגלים על טעותם, ונגמר בהצבעות מהסוג שראינו. לכן אי אפשר פשוט להתעלם מזה ולהמשיך הלאה.

לא רק אנחנו התברכנו בחכמולוגים של רשתות שיודעים הכל אבל בעצם לא יודעים כלום, וכיפת ברזל הייתה נושא מדובר ברשתות בזמן מבצע שומר החומות. יצרני ההבלים ה"פרוגרסיביים" התעלו על עצמם - מבחינתם "זה לא הוגן" שישראל תגן על תושביה בעוד שתושבי עזה לא יהיו מוגנים. הם לא מודעים לשלטון הרצחני של חמאס, או לעובדה שאם תושבי ישראל יהיו פחות מוגנים הם פשוט ייהרגו, מה שרק יגביר את הצורך של ישראל לתקוף בעזה כמהלך הגנתי, וגם להרג של יותר פלסטינים. ככה זה ברשתות - אין שיחות מורכבות אלא שחור או לבן, טובים או רעים.

קיצוני השמאל האמריקאי הם לא פחות רדודים ובורים מקיצוני הימין. הם ניזונים מממים, מטיקטוק ומציוצים, וחושבים שהם יהיו אנשים טובים אם ישפכו חמתם על ישראל. לרובם אין עניין אמיתי להתעמק בנושא, לכן הם מתעלמים מהשחיתות, מהטרור, מהחינוך לשנאה, מהעובדות ההיסטוריות, מהניסיונות הכושלים לשלום, ומהעובדה שההנהגה הפלסטינית לא מהססת לאיים, לכלוא, לענות ולרצוח את בני עמה. מצחיק שהם קוראים לעצמם פרוגרסיביים בעוד שהם רגרסיביים להחריד, ובעיקר נטולי ידע.

אלכסנדריה אוקסיו־קורטז, אילהאן עומאר, ראשידה טלאיב ואיינה פרסלי (צילום: רויטרס)אלכסנדריה אוקסיו־קורטז, אילהאן עומאר, ראשידה טלאיב ואיינה פרסלי (צילום: רויטרס)


בראיון מ־2018 נראית אלכסנדריה אוקסיו־קורטז, הבולטת מבין הקיצונים הדמוקרטים, כשהיא מנסה להסביר את העמדה שלה לגבי הסכסוך ומתחילה להתבלבל, עד שצוחקת במבוכה ומתנצלת על כך שאומנם יש לה עמדה, אבל היא לא מומחית גדולה בנושא. זאת בדיוק הבעיה בקליפת אגוז. חלק מהקיצונים בשמאל האמריקאי הם מוסלמים או פלסטינים, כמו אילהאן עומר ורשידה טליב שחונכו על שנאת ישראל, אבל לא כולם כאלה. חלקם פשוט צעירים שטחיים שנולדו לסיפורי האינתיפאדה ולא לסיפורי הגבורה של אקסודוס וששת הימים.

כל עוד זה נחשב "פרוגרסיבי" להחזיק בדעות אנטי־ישראליות ולהגן עליהן עם טיעוני "זכויות אדם" חצי אפויים, יהיו גם צעירים יהודים שיימשכו לשם.

אוקסיו־קורטז, כמו פוליטיקאים רבים אחרים, שבויה בזרועות מצביעיה. אחרי שנבהלה והחליטה להימנע בהצבעה על כיפת ברזל, הותקפה ברשת ופרצה בבכי, לכאורה כי "עצוב לה על הפלסטינים", אבל בפועל, כי נעצבה מההשמצות שחטפה ומהלייקים האבודים. המצביעים שלה מסתובבים בקמפוסים, מרתיעים סטודנטים יהודים וקוראים להחרים את ישראל, במחשבה מעוותת שזה "מוסרי" לצאת נגד המדינה היהודית היחידה בעולם. גם לסגנית הנשיא קמלה האריס יש בעיה להתמודד עם סטודנטים שמאשימים את ישראל ב"רצח עם".

אלה צעירי רשת שרוצים להרגיש חכמים ונאורים וטובים יותר מהשאר, רק בלי להתאמץ יותר מדי. הם רוצים אקטיביזם בטייק אוויי, וכדאי מאוד שהשליח יגיע בזמן. איך מגיעים לקהל הזה, שמהווה את דור העתיד של הדמוקרטים האמריקאים?

עם זה ישראל צריכה להתמודד. השלטון הקודם התמקד בתעמולה פנימית אגרסיבית והזניח את ההסברה הישראלית כלפי חוץ, כשהתירוץ היה שנאום אחת לשנה באו"ם ממצה את צורכי ההסברה. זו אחת הסיבות שבגללן הגענו עד הלום. ניצול הפלג הקיצוני במפלגה הדמוקרטית כדי לחמם את בייס המצביעים הישראלי לא תיקן את מערך הדיסאינפורמציה.

להפך. הוא אפשר לה לשגשג. כך שמעבר לדיפלומטיה, גם לנו אסור להתעצל בהסברה שלנו. ישראל צריכה להשקיע בדעת הקהל האמריקאית כדי לצמצם למינימום את התמיכה בסוג כזה בזוי של פוליטיקאים. השפה שבה דיבר בנט באו"ם היוותה יריית פתיחה נכונה להתמודדות אמיתית עם הבעיה. הוא התייחס לבורות, הטון שלו היה נכון, אבל זו רק ההתחלה.

ישראל צריכה לגבש תוכנית רצינית לשינוי דעת הקהל בקרב הצעירים הפרוגרסיביים־רגרסיביים האלו. לא כולם שונאי ישראל, את חלקם ללא ספק אפשר לשכנע. בניגוד לאמונתו של נתניהו במהלך 12 שנות שלטונו, נאומים באו"ם הם לא תחליף לעבודת הסברה. לוקח זמן לשנות תודעה, במיוחד בעולם מקוטב ותזזיתי שבו השקר קליט יותר מהאמת. לכן דרושה תוכנית עומק מקצועית שנתמיד בה לאורך זמן. תוכנית שתטמיע את העובדות האמיתיות ותפזר את הדיסאינפורמציה. אחרי שנים של הזנחה שיטתית של הזירה הזו, לבנט וללפיד יש הרבה עבודה.