מה התוכנית של בנט? אם אני מזהה את זה נכון, הרי שראש הממשלה מנסה להמציא מחדש את המרכז־ימין הישראלי. קודם כל, נדמה לי שהוא הבין שהטריטוריה שלו כבר אינה הימין האידיאולוגי הקיצוני, שעליו השתלט בצלאל סמוטריץ', אלא אגם המנדטים הגדול בהרבה של המרכז־ימין. אלא שבנט מנסה לשנות את התפאורה, את האווירה, את תורת ההפעלה של הימין הזה.

בואו נשווה את זה לנתניהו: ראש הממשלה לשעבר גדל בתוך קונספציה של "ההיסטוריה היהודית של הקטסטרופות". הוא ירש אותה מאביו, שירש אותה מסבו. על פי התפיסה הזו, העולם הוא מאגר גדול של צוררים. היהודים נעים לאורך 3,000 השנים האחרונות משואה לאינקוויזיציה, מחורבן ראשון לשני, מפוגרום לפרהוד. צריך לחשוד בכולם, צריך להיזהר מכולם, צריך לצרוח געוואלד כל הזמן, גם כשלא צריך.

בנט חושב ונוהג אחרת. הוא אופטימיסט מטבעו. הוא בא עם פתיחות, עם אופטימיות, מוכן לדבר עם כולם, מוכן לשכנע ולהקשיב לכולם. הוא מושיט יד לעולם, לא טורק את הדלת על אצבעותיו. הוא לא מסתגר ומתבדל, להפך. הוא מנסה להתחבר, להתערבב, להתמזג. הוא לא מפחיד, אלא מנסה לנטוע תקווה. הוא לא מתמקד בשנאת האחר, אלא בהבנתו תוך הגדרת חילוקי הדעות.

בנימין נתניהו, נפתלי בנט (צילום: הדס פרוש פלאש 90)בנימין נתניהו, נפתלי בנט (צילום: הדס פרוש פלאש 90)


מבחינת בנט, מדובר בקפיצה תודעתית. הוא כן עבר תהליך מסוים. לא, הוא לא איבד את האידיאולוגיה הימנית שלו, הוא התאים אותה לעולם החדש. הוא לא בא מהגטו, אלא מההייטק. הוא לא חושב שצריך לנתק את היחסים עם יהדות אמריקה כי היא רפורמית, אלא להפך. צריך להתקרב, לחבק, להתרפק על המשותף במקום להדגיש את המפריד.

האם הוא יוכל לתרגם את כל זה לדיבידנדים פוליטיים? כרגע, המצב לא טוב. הציבור הישראלי עדיין לא רואה בו מנהיג בעל שיעור קומה אלא, במקרה הטוב, מנהל שאמור להוציא את העגלה מהבוץ. הוא יימדד מרבעון לרבעון, אבל הוא יודע שאם יתמיד ואם התוצאות יהיו טובות, בסוף אולי תגיע הבשלה.

אהוד ברק קרא לזה פעם "פריחת הדובדבן". הוא בכלל דיבר על נתניהו ב־96', שבהתחלה נראה צעיר מדי, פזיז מדי, טירון מכפי שיסכן את שמעון פרס, אבל כמו בפריחת הדובדבן, כל מכת קור הביאה הבשלה נוספת, פנימית, עד הפריחה. ביבי ניצח אז את פרס על חודו של אחוז. בנט? הוא החליף את נתניהו בלי לנצח אותו. עכשיו הוא רק צריך לקושש לעצמו קהל.

הטור המלא של בן כספית - במעריב סופהשבוע