1. להבטיח זה קל מאוד, להעיף לאוויר מספרים של עשרות מיליארדים במסגרת הסכמים קואליציוניים לשנים קדימה זה בסך הכל הסכמות וחתימה על ניירות. לקיים ולבצע - זה כבר סיפור אחר. נדמה לי שמנסור עבאס חווה עכשיו את הבעיה הזו, כשהוא שואל את הצדדים שחתמו על ההסכם הקואליציוני עם רע"מ איפה הכסף שהובטח לי? אני מחפש ומחפש ולא ממש מוצא.

תזכורת למה שהובטח לעבאס במסגרת חתימתו על ההסכם הקואליציוני עם יש עתיד:
א. תוכנית חומש לצמצום הפערים בחברה הערבית, הדרוזית, הצ'רקסית והבדואית בהיקף תקציבי של 30 מיליארד שקל עד תום שנת 2026, וזאת מבלי לפגוע בהחלטות ממשלה קודמות. תוכנית החומש תגובש בידי הרשות לפיתוח כלכלי בחברה הערבית ואגף התקציבים במשרד האוצר ובהתייעצות עם הוועדה לענייני החברה הערבית. התוכנית תתייחס, בין היתר, לתחומי הבריאות, רווחה, תעסוקה, חינוך והשכלה גבוהה, תכנון, שיכון ודיור, חיזוק השלטון המקומי, חדשנות והייטק, עידוד עסקים ויזמות, תיירות, חקלאות, תשתיות מים וביוב.

ב. תוכנית חומש למיגור האלימות והפשיעה בהתאם לדוח המנכ"לים ולהחלטת הממשלה בסכום של 2.5 מיליארד שקל לחמש שנים, מתוך זה מיליארד שקל יוקצו להוצאות אזרחיות שאינן הוצאות של משרד הביטחון.

ג. תחבורה עירונית בחברה הערבית - אימוץ התוכנית האסטרטגית של נתיבי איילון בהיקף של 20 מיליארד שקל עד 2030. התוכנית תתוקצב ב־1 מיליארד שקל לשנה, לשנים 2022־2023.

ד. תקציב שנתי של 100 מיליון שקל בשנה, למשך חמש שנים, לתיקון עיוותים בקידום פרויקטים ביישובים הערביים (מה שכונה "דמי כיס" לעבאס). בסך הכל תוכנית לטווח ארוך בהיקף של 53 מיליארד שקל.

התוכניות כאמור יפות מבחינת עבאס, לכאורה הוא רשם לעצמו הישגים - אבל עכשיו צריך "לנעוץ" אותם בתקציב, "לצבוע" אותם בסעיפים הרלוונטיים. ובכן, הרוב לא ננעץ ולא נצבע.

נתחיל ממה שכן נכנס בינתיים לתקציב - סעיף המאבק בפשיעה הערבית אכן "נצבע" דרך תקציב המשרד לביטחון פנים: הוחלט להעמיד תקציב למיגור האלימות והפשיעה בחברה הערבית, הכולל תקצוב של 800 תקנים בסך הכל בשנות התקציב 2021־2022. ההוצאות הקבועות הללו כוללות תפעול שוטף ואילו ההוצאות החד־פעמיות בגין התקנים הללו כוללות עליות בינוי ורכש. תקציבי השכר כוללים כמובן את השכר השוטף לצד גידול בתקציבי גמלאות השכר של הגופים כתוצאה מזחילת הדרגות והוותק (כך נהוג בכל הסקטור הציבורי).

השינויים כתוצאה מכך בסעיפי התקציב של משרד לביטחון פנים: 126 מיליון שקל תוספת להגברת האכיפה במגזר הערבי בשנת 2021; 290 מיליון שקל - תוספת לחברה הערבית בשנת 2022 ותוספת של כ־544 מיליון שקל לתקציבי השכר והגמלאות של גופי המשטרה בגין התוספות לחברה הערבית; בסך הכל בתקציב המשרד לביטחון לפנים תוספת של 960 מיליון שקל לחברה הערבית בשנים 2021־2022.

שורה תחתונה: עבאס יכול, פחות או יותר, לסמן "וי" על הסעיף הזה מבחינה תקציבית. מבחינת ביצוע, ימים יגידו.

בנוגע להבטחה לשיפור התחבורה הציבורית בחברה הערבית - זה כבר פחות ברור. בתקציב משרד התחבורה נכתב כי מתוך תוספת של כ־330 מיליון שקל עבור שיפור התחבורה הציבורית הכוללים  עבודות רכבת קלה, סגירות רכבת כבדה, אכלוס שכונות חדשות וחלק גם יוקצה לקידום השירות בחברה הערבית, כאשר הסכום המדויק לא פורסם.

תוספת אופציונלית שהוזכרה בתקציב: אם יאושר החוק לגביית אגרת גודש שתביא להגדלת התקציב ב־2.7 מיליארד שקל, תוספות התקציב הללו יינתנו על פני החומש הקרוב לשורה של שיפורים בתחבורה הציבורית, כולל 150 מיליון שקל לחברה הערבית. כלומר, תוספת על תנאי.
בסך הכל בתקציב משרד התחבורה תוספת של כ־200 מיליון שקל כולל אופציה. על פניו, רחוק מאוד ממה שהובטח לעבאס.

אולם הבעיה הגדולה של עבאס היא תוכנית החומש המשמעותית בת 30 מיליארד השקלים שחוצה תקציבי משרדים רבים ועדיין לא נתפרה וגובשה ובגלל זה יצא קצפו של עבאס - ודי בצדק - בלי כל קשר לוויכוחים הפוליטיים על עלות התוכנית. לא ברור מאיזה משרד ייצא הכסף וכמה, והכל בינתיים די מעורפל. יתרה מזו, בעיקרי התקציב שגיבש אגף התקציבים הפכו ה־30 מיליארד שקל ל־26.5 מיליארד שקל, "גילוח" של 3.5 מיליארד שקלים, בהתאם להחלטת הממשלה בנושא.

"הסכומים יוקצו לשם קידום צעדי מדיניות לשינוי מנגנוני ההקצאה במשק במספר רב של תחומים, ביניהם התחבורה הציבורית, החינוך, הדיור והתעשייה", נכתב בעיקרי התקציב של אגף התקציבים. "לשם קידום צעדים אלו יוקצו משאבים ייעודיים לנושא. בתחום התעסוקה יבוצעו פעולות ישירות לעידוד התעסוקה במגזר הערבי, לרבות הפעלה והרחבה של הפעילות ב־23 מרכזי הכוון ייעודיים הפועלים בפריסה ארצית, הגדלת היצע ההכשרה המקצועית למגזר הערבי, לימודי השפה העברית וסיוע בהשמה בחברות טכנולוגיות".

וכאן ליבת הבעיה וליבת הדיונים בין עבאס לשותפיו: איפה הכספים ה"ייעודיים" שעדיין לא "יועדו" בתקציבי המשרדים? אני מניח שבסופו של דבר יימצא איזשהו פתרון והכספים ימצאו את ייעודם בתקציבי המשרדים השונים כדי לא לגרום לפירוק הקואליציה.

אבל, וזה אבל גדול, גם אחרי שהמספרים נכתבים בסעיף כזה או אחר, זו עדיין לא ערובה שזה ימומש במלואו. ובכלל, צריך להדגיש שוב ושוב: לשר האוצר ליברמן, בגיבוי ועדת הכספים (שבמקרה הזה היא בכיסו), יש מרחב גמישות די גדול בשינויי תקציב במהלך השנה - תוספות, גריעות וכדומה - כך שהבטחות הן הבטחות, מספרים הם מספרים, אבל מה שקובע זה מה יוצא בפועל בסיכום שנתי ולא מה שהובטח או תוכנן בסיפורי אלף לילה בהחלטות ממשלה ובהסכמים קואליציוניים.

מנסור עבאס מקבל עכשיו שיעור בכלכלה ובמספרים מאגף התקציבים.


2. השבוע פרסם משרד האוצר דוח מעניין מאוד על הוצאות השכר במערכת החינוך הממשלתית בשנת 2020. הנה הממצאים העיקריים מהדוח:
תעסוקה: נכון לשנת 2020 משרד החינוך הוא המעסיק הגדול ביותר במגזר הציבורי עם כ־139 אלף עובדים. הוצאות השכר השנתיות שלו עבור שעות הוראה, כולל הפרשות לפנסיה, הסתכמו בכ־23.2 מיליארד שקל.

שכר הממוצע למשרת עובד הוראה עומד על כ־13.9 אלף שקל בחודש (למשרה מלאה כולל כל חודשי השנה). השכר לעובד הינו 12.2 אלף שקל בחודש (כולל עובדים במשרות חלקיות). מנהלים מרוויחים כ־25 אלף שקל בחודש, מנהלי חטיבת ביניים כ־23 אלף שקל, סגני מנהל קרוב ל־20 אלף שקל, עובדי הוראה תואר שני כ־15.5 אלף שקל, עובדי הוראה תואר שני כ־12.3 אלף שקל ועובדי הוראה שאינם אקדמאים כ־10.7 אלף שקל. עובדי הוראה רבים מקבלים עליהם תפקידים נוספים בבית הספר או בגן מלבד ההוראה עצמה. הם מחנכים כיתה, מרכזים מקצוע או שכבה או ממלאים תפקיד אחר, וכך מתאפשר להם להגדיל את השכר.

תלמידי תיכון יושבים בכיתה (צילום: אבשלום ששוני)תלמידי תיכון יושבים בכיתה (צילום: אבשלום ששוני)


שכר הגננות: קרוב ל־20 אלף גננות מועסקות בשירות המדינה ויותר משני שליש מהן מועסקת במשרה מלאה. שיעור הגברים בקרב הגננות הוא 2% בלבד. 95% מהגננות הן בעלות תואר ראשון וגילן מתפלג כך ש־67% מהן בין גיל 30 ל־49 ו־23% מהן מעל גיל 50 והיתר, 10%, מתחת לגיל 30. השכר הממוצע של גננות עומד על קרוב ל־13 אלף שקל, כאשר בעשירון העליון של הגננות זה מתקרב ל־20 אלף שקל ברוטו ואילו בעשירון התחתון מתקרב ל־8,000 שקלים בחודש.

שכר התחלתי: שכר עובד הוראה בשנתו הראשונה למשרה מלאה שווה ל־8.5 אלף שקל ולעובד כ־5.3 אלף שקל (משרה חלקית). רמות השכר נמוכות ביחס לממוצע, וזאת בעיקר בשל חלקיות המשרה הנמוכה בתחילת דרכו של עובד הוראה והיותו בסטטוס של מתמחה להוראה. עם העלייה בוותק עולה גם חלקיות המשרה.

פערי שכר: לוותק יש השפעה גדולה מאוד על השכר במערכת החינוך וכך נוצרים פערים גדולים בין העשירונים העליונים לבין העשירונים התחתונים: למשל, בעובדי הוראה תואר ראשון ממוצע העשירון העליון עומד על כ־19 אלף שקל ואילו בתחתון על כ־8,000 שקלים בלבד; בעובדי הוראה תואר שני ממוצע השכר בעשירון העליון עומד על כ־22.7 אלף שקל ואילו בעשירון התחתון על כ־9,300 שקל. זו הסיבה שצריך לכבד את עניין הוותק כגורם בעליית השכר אבל עם זאת להעניק משקל גבוה יותר בקידום בשכר למצוינות ואיכות על חשבון מרכיב הוותק.
פערים מגדריים: במערכת החינוך, שבה ישנו רוב נשי, שכר הגברים גבוה יותר בממוצע, אך הפער קטן יותר מאשר בשאר המשק. גברים הם פחות מ־15% מעובדי ההוראה אך יותר מ־30% מהמנהלים הם גברים - וזהו הגורם המרכזי לפערי השכר המגדריים.

רמת השכלה: שיעורי עובדי ההוראה בעלי תואר שני גבוה פי 2.2 משיעורם לפני עשור, ואילו מספר עובדי ההוראה שאינם אקדמאים ירד ב־36% - כלומר, רמת ההשכלה עולה.

שעות עבודה עובד ההוראה: שנת הלימודים רצופה בימי חופש רבים ושבוע העבודה התקני של המורים קצר ב־6 שעות משבוע העבודה במשק - 36 שעות.

שעות למידה: התלמידים בישראל לומדים ימים רבים יותר מהתלמידים בכל מדינה באיחוד האירופי זאת מאחר ובישראל לומדים גם בימי שישי - 37 ימי שישי בשנה. למרות כל אלו, המורה בישראל עובד בממוצע פחות שעות מעמיתו במדינות ה־OECD.

שעות לימוד: עובדי הוראה בישראל נדרשים לעבוד בממוצע בין 21% ל־32% פחות ממקביליהם במדינות ה־OECD, זאת בניגוד לשאר המשק הישראלי, אשר עובד בממוצע יותר שעות מהנהוג במדינות ה־OECD.

מספר המשרות במערכת החינוך: בין שנת 2012 לשנת 2020 גדל מספר המשרות במערכת החינוך ב־27% ומספר העובדים גדל ב־28%. מספר התלמידים גדל ב־21%. כלומר, לאורך זמן יש גידול במספר המשרות במערכת ביחס למספר התלמידים. הגידול במספר עובדי ההוראה נבע מכמה גורמים, שהבולטים בהם הם רפורמות שכללו את הקטנת הכיתות בישראל והגידול הטבעי הגבוה במדינה.

במשרד האוצר מדגישים כי אומנם יחס מספר עובדי ההוראה לתלמידים עומד על אחד ל־12 אך אין זהו היחס הממוצע בין עובד ההוראה לתלמידיו ברגע נתון בכיתה. זאת משום שמספר שעות הלימוד היומיות שלהן זכאים התלמידים גבוה ממספר שעות ההוראה הפרונטליות היומיות של המורה. לכן נדרשים כמה מורים כדי להשלים את שעות הלימוד של הכיתה, וכך על כל יום לימודים של כיתה נדרש יותר מאשר שעות עבודה יומיות של מורה יחיד. סיבה אחת לכך היא שחלק משעות העבודה של המורים מיועדות להכנה וללימוד פרטני.

יהא אשר יהא הוויכוח בין האוצר לבין המורים והמורות על הדוח הזה, על דבר אחד אין ויכוח: שכר המורות והמורים הצעירים נמוך מדי. אלא שהסיפור היותר גדול הוא התקציב הכולל של משרד החינוך. היקף ההצעת התקציב של משרד החינוך בשנת 2021 עומד על יותר מ־73 מיליארד שקל (כולל תקציב חד־פעמי לקורונה), קרוב מאוד לתקציב משרד הביטחון (כולל הסיוע האמריקאי). במהלך השנים האחרונות עלה תקציב החינוך בצורה ניכרת מאוד: תקציב ההוצאה ברוטו של משרד החינוך ב־2013 עמד על כ־44.1 מיליארד שקל ובשנת 2021 הוא אמור לעמוד על כ־70.1 מיליארד שקל, גידול של קרוב ל־60%, הרבה מעבר לגידול הטבעי.

איפה הכסף אתם שואלים? בעיקר נותב להסכמי השכר "אופק חדש" ו"עוז לתמורה" והנצחת המנגנונים המנופחים של משרד החינוך עצמו. היו עוד דברים מבורכים כמו חינוך חינם לגילי 3־4, תוספת שעות לימוד לסל הטיפוח לתגבור שעות הלימוד בבתי ספר חלשים מבחינה חברתית־כלכלית, לצמצום מספר התלמידים בכיתה ולשיפור הישגים; סייעת שנייה בגני ילדים, סבסוד מסגרות צהרונים ותוכניות בתי הספר של הקיץ והחגים.

אז כסף יש, אבל חלוקתו הרבה פעמים מעוותת, במיוחד בתוספות השכר. אין סיבה שהם ימשיכו בעתיד להגדיל את פערי השכר בין מורים ותיקים לבין מורים צעירים. הווה אומר: תוספות השכר לא צריכות להיות אוטומטיות אלא דיפרנציאליות.