הרשתות החברתיות קרסו השבוע ויצרו מיני־סערה בקרב המכורים, אבל תידרש יותר מהיעלמות של כמה שעות כדי לשנות את הלך הרוח שהן הביאו לחיינו. בעיקר יידרש יותר מאמץ כדי להיפטר ממחלת השטחיות, העמדת הפנים וסימון ה"וי" של עידן הרשתות, שביותר מדי מקרים מחליפים עשייה אמיתית.

קחו למשל את הגבלת הכהונות. כמה מילים ואנרגיה נשפכו כאן סביב הנושא החשוב הזה בשנים האחרונות? השבוע הוגש על ידי שר המשפטים גדעון סער תזכיר חוק להגבלת כהונת ראש ממשלה, לכאורה כפי שהבטיח במהלך מערכת הבחירות האחרונה. אבל בפועל, לא לגמרי ברור מה נותר ממנה.

התרגלנו לפרשן את הנושא בשטחיות, כאילו הפרמטר העיקרי הוא אם החוק יהיה פרסונלי. סער ניסה להימנע מהפרסונליות, אבל כל הצורך בחוק נולד מעניין פרסונלי, ולא רק של נתניהו. מדובר בקבוצת אנשים שהתאהבו בשלטון, ושהתמקמו במשרות נוחות עם יד על ברז תקציבי עצום ואפשרויות בלתי מוגבלות לקומבינות. הם הקימו מערכים עוקפי מערכות שלטוניות שלא התאימו להם, ועשו יד אחת כדי להקים בלוקים בלתי פתירים ולדהור בממשלות מעבר ללופ של בחירות. אז למה צריך חוק שיגביל כהונות אם מתחילים לספור אותן מהיום? הרי המשמעות היא שמי שמאחוריהם חמש קדנציות ושלוש ממשלות מעבר, יוכלו להמשיך ככה לשמונה שנים נוספות.

ייתכן שסער רצה להימנע מיבבות ה"פרסונלי", אבל הגבלת כהונות היא עניין של תפיסה. היא נובעת מהבנה שצבירת כוח רב מדי בתפקיד ציבורי רם דרג היא תופעה מסוכנת שקשורה גם לטבע האנושי. לא סתם אומרים שכוח משחית, וזה קורה לאט־לאט, לא בן לילה. עם הזמן צוברים ניסיון, היכרות עמוקה עם המערכת ויכולת לכופף אותה כדי שתתאים לצרכיך. בכל פעם חוצים עוד איזשהו קו, מעגלים עוד פינה.

כשאדם אחד נמצא בראש המערכת זמן רב מדי, הכיפוף ההדרגתי של המערכת נעשה מוגזם. היא נעשית מותאמת למידותיו של אדם אחד, וכבר לא באמת בנויה לטובת הכלל.

אפשר להגיד שמתחילים לספור מעכשיו, אבל אפשר גם להימנע משטחיות ה"פרסונלי" בדרכים אחרות. דרך אחת היא לשאול אם נכון להגביל רק מספר כהונות של ראש ממשלה, או גם של חברי כנסת, שרים, ראשי ועדות וראשי ערים. האם שירות ציבורי צריך להיות קריירת חיים מכניסה, או משהו שאדם בא לעשות לטובת הכלל לזמן מוגבל?

כדאי גם לבחון את האמצעים שמאפשרים להיאחז בכוחנות בשלטון. למשל, להגביל תעמולה פרועה ברשתות החברתיות הפרוצות לכל עבר, שיוצרות השפעה משולחת רסן, לכאורה מתחת לרדאר. חוקי התעמולה נכתבו כשהכוח התקשורתי היה בידי העיתונים המודפסים - אבל מה שרלוונטי כיום להנדסת תודעה ציבורית הוא יצירת גלי דיסאינפורמציה חוקית. פייק ניוז, בוטים, סרטונים אנונימיים וכמות מסחרית של זבל, הכפשות ושקרים. יש יותר מדי אמצעים זולים ונגישים שמאפשרים לעשות שמות בתודעה הציבורית, וכשיש יכולת, תמיד יימצא מי שינצל אותה. את המערב הפרוע הזה צריך להסדיר, על אחת כמה וכמה כשמושקעים בו כספים ציבוריים.

אפשר גם לבחון איך נמנעים מלופ של בחירות על ידי קביעה ברורה של ניצחון - או המפלגה הגדולה או רוב קואליציוני. בעבר הייתה חפיפה בין שתי האופציות, אבל זה כבר לא כך. אפשר אפילו לשקול חוק צרפתי אמיתי, ולא מקומבן למידותיו של נאשם אחד. כיוון כזה היה גם מאפשר התמודדות עם התלונות של חלק מהימין על רדיפה פוליטית של הפרקליטות והתקשורת. החוק הצרפתי המקורי, כזכור, מאפשר שלא לחקור ראש ממשלה מכהן בעבירות שחיתות כדי למנוע רדיפות כאלה, אבל הוא מגיע עם הגבלת כהונות בילט־אין, כדי לא לאפשר היאחזות בשלטון לצורך הימלטות מדין.

גם ההחרגה של ראשי ממשלה חליפיים מספירת הכהונות אינה רצינית. זה נראה כמו תשלום לחליפים המכהנים כרגע כדי שיתמכו בחוק, ולא כמו סעיף נחוץ או רציני.

תזכיר החוק כפי שהוגש אומנם יותר טוב מכלום, אבל מרגיש קצת כמו טלאי, ולא כמו עבודה מעמיקה לתיקון שיטת ממשל. למה סער בנה את זה כך? דווקא למי שמצבו בסקרים בכל מקרה לא מי־יודע־מה אין מה להפסיד. הוא לא צריך להתחשב ברייטינג התזזיתי כל הזמן, ויכול לעשות מהלך אמיתי ומשמעותי בכהונה הנוכחית. הרי זו עוד אחת מהמטרות של הגבלת כהונה - לעשות את הדבר הנכון והמשפיע עכשיו, ולא לחשוב רק על מערכת הבחירות הבאה.

פוליטיקת סרק

פוליטיקאים תמיד שיקרו, אבל כמות האמירות המופרכות שמשוחררות בלהט הפכה לאחרונה בלתי נסבלת. קחו לדוגמה חברי כנסת מהרשימה המשותפת, שמתלוננים על שימוש באמצעי השב"כ כדי להילחם בפשיעה המשתוללת בחברה הערבית. כמה נוח להתבכיין כשמישהו אחר עושה את העבודה וצריך להביא תוצאות. יש להם תוכנית ישימה אחרת? הם מוכנים להיות אחראים? לא מספיק שהם לא תורמים לעניין, כשסוף־סוף יש תוכנית ותקציבים ונכונות, זה לא מספיק טוב.

הם רוצים שזה יהיה "מושלם". שהפושעים יכו את השוטרים ברחוב, אבל המשטרה לא תסתייע בגופי ביטחון אחרים. שנילחם באלימות, אבל נסלח לה אם היא פוליטית. ובכלל - שיעצרו את הפשע, אבל ילטפו. גם וגם וגם.

גם אמירות הליכודניקים עם פתיחת מושב החורף היו הזויות במיוחד. קשה להם שממשלת השינוי הצליחה להתגבר על הגל הרביעי של הקורונה ללא סגר. אז המציאו האשמות הזויות על "הכלת מתים" (שמספרם היה גדול פי חמישה בתקופתם), וטענו שבלעדיהם "לא היו חיסונים" על חיסונים שמזמן פג תוקפם.

השבוע הוכח שהמגיפה בדעיכה. מספר החולים שבמצב קשה בירידה, כמו כמות הנדבקים ומקדם ההדבקה. עברנו את הגל הרביעי בלי סגר בגלל החיסונים של אותה מערכת בריאות שעשתה זאת בתקופתם, ובזכות השימוש באותן קופות חולים ובאותם מנגנונים. השלטון הקודם עשה את העבודה תוך התפארות בלתי פוסקת, ועכשיו העבודה פשוט נעשית בשקט. זאת האמת, אבל האמת מתנגשת עם התעמולה.

גם במרצ היו חייבים לשלוף שפן מרוט מהכובע, ו"הלכו להיפגש עם אבו מאזן". הסרבן שפספס כל הזדמנות כבר קשיש, בקושי שולט בגדה, ובוודאי שלא שולט בחמאס. איך זה "מקדם שלום" להיפגש איתו? זה רק מקבע חלומות מנופצים מהעבר בקרב ציבור מאוד מצומצם. מי שבאמת רוצה שינוי מדיני צריך לחשוב יצירתי, ולמצוא פתרון חדש שמתאים למציאות שהשתנתה. לא למחזר רעיון שמרבית העם לא מאמין בו, כי הוא נכשל כבר מספר פעמים למרבה הצער.

בשורה התחתונה, הפוליטיקה שלנו מזמן לא מניפולטיבית או ערמומית. חצינו קו. היא הפכה להיות מבוססת שקרים. כולם עסוקים בדיבורי סרק, בלעבוד על המצביעים.