1. חשיפת מבצע המוסד לאיסוף מודיעין בדבר גורלו של הנווט רון ארד על ידי ראש הממשלה נפתלי בנט נעה בין שתי מחויבויות: הראשונה – מתן ביטוי מוחשי למחויבות המוחלטת והאינסופית לשבויים ונעדרים ובני משפחותיהם בכל מקרה, בכל זמן, בכל דרך ובכל מחיר, לרבות באמצעים מורכבים בשטח אויב תוך סיכון חיי אדם. זהו מסר ערכי ומוסרי חשוב; והשנייה - הצורך הישראלי הבוער והעז לרוץ לספר לחבר'ה לפני שיש תוצאות סופיות.

אינני בקי במלוא הפרטים הקשורים במבצע, אבל אני יודע שהוא איננו הראשון מסוגו ושמבצעים כאלו נערכו ונערכים גם לגבי נעדרים אחרים. לאחר הצהרת בנט בכנסת נעשתה מיד ובאופן מובן הקבלה בין חשיפת פעולות המוסד על ידי בנימין נתניהו ויוסי כהן. הטענה הייתה שבנט מנסה להידמות לנתניהו, לשדר שגם אצלו יש מבצעים ולקבל מעט "שומנים פוליטיים". מנגד, נמסר כי המידע שהועבר לציבור תואם עם ראש המוסד וייתכן שהוא נועד לשרת מטרה כלשהי.

אם המבצע הביא או יביא למידע משמעותי על גורלו של רון ארד, הרי שיש לחלוק אותו עם הציבור. ואם לאו – יש כאן "ניהול סיכונים" מורכב שעלול לאתגר את האיראנים. על פי פרסומים זרים, גנרל בצבא האיראני נחטף על אדמת סוריה, הובא לחקירה באפריקה, ולאחריה נלקחו דגימות מגופה שהוטמנה בקבר בכפר שיעי בלבנון. מטבע הדברים, החשיפה הזו מביכה את האיראנים ומחייבת הידוק באבטחה על מפקדים, ראשי ארגונים, שרים ושגרירים ישראלים ברחבי העולם.

במהלך השנים האחרונות מתפתח השימוש בהלבנת חומרי מודיעין שהושגו בעמל רב ותוך סיכון חיי אדם לצורכי הסברה, ולא רק לצרכים מבצעיים. לרוב זהו מהלך לגיטימי שנועד לשרת אינטרסים מדיניים וביטחוניים, אולם האחריות מחייבת את הממשלה ואת מערכת הביטחון לוודא את גבולות הגזרה, להשתמש בכלי במשורה ולוודא שהגדרות לא ייפרצו לחלוטין.

2. שמעתי השבוע את אבי ילאו, פעיל בקהילה האתיופית, שזועק על כך שישראל משקיעה מאמצים אדירים בחיפוש אחר אדם מת, בעודה מזניחה את הטיפול בחילוצו של אברה מנגיסטו – שחי כבר שבע שנים בשבי חמאס. נכון, הוא איננו חייל, אבל הוא אזרח ישראלי.

ילאו טען שאם מנגיסטו לא היה שחור, אלא אשכנזי לבן מאפקה, רמת השרון או רחביה – המדינה הייתה זועקת והיה מתנהל כאן מאבק איתנים להשבתו. אני נאלץ לקבוע בצער ובבושה גדולה שהוא צודק.

אברה מנגיסטו (צילום: באדיבות המשפחה)אברה מנגיסטו (צילום: באדיבות המשפחה)

3. אינני מבין כיצד מדינת ישראל הגיעה למצב שבו פגישה בין שר ישראלי לבין יו"ר הרשות הפלסטינית הפכה להיות בבחינת "אדם נשך כלב". בעצם אני כן יודע. נתניהו הצליח להפוך את הרשות ואת אבו מאזן ללא לגיטימיים וללא רלוונטיים, באופן שעלול להסב לישראל נזק ביטחוני ומדיני גדול מאוד. הוא עשה ועושה זאת אף על פי שהוא יודע היטב שאבו מאזן יכול היה להיות פרטנר נוח לישראל וספק אם יהיה כמותו בעתיד, אך הוא הקריב אותו (ואותנו?) לטובת מאווייו הפוליטיים. הוא עשה זאת אף שהוא מיטיב לדעת שאבו מאזן (שאני כמובן רחוק מאוד מלהיות מעריץ שלו) משתף פעולה עם האינטרסים הביטחוניים של ישראל כבר שנים.

אבל אני מתפלא לא על נתניהו, אלא על הממשלה הנוכחית, מורכבת וכבולת ידיים ככל שתהיה. הממשלה הזו, שלא יכולה להגיע לפתרון כזה או אחר - לא לספח ולא להתפשר - חייבת לנהל קשר עם הרשות הפלסטינית בכל הנושאים שאינם מו"מ מדיני על גבולות, כולל ביטחון, תחבורה, בריאות, הגנת סביבה, תקשורת ועוד. לשים רגל בדלת. את זה צריך להוביל דווקא ראש הממשלה בנט ואיתו יחד השרים.

גורם בכיר שעמו שוחחתי השבוע אמר לי שאבו מאזן מבקש קשר עם ממשלת ישראל, שהוא מבין את הידיים הקשורות מבחינה פוליטית, אך מבקש דיאלוג, שיתופי פעולה ושימור התקווה לעתיד אחר. ממשלת ישראל תעשה טעות אם לא תנהג באחריות בעניין זה.  
 
4. בשבוע הבא יצוינו שמונה שנים לפטירתו של הרב עובדיה יוסף זצ"ל, האיש שכונה בצדק "פוסק הדור" והיה חתן פרס ישראל לספרות תורנית, וכמובן מייסד ש"ס, תנועה חברתית ופוליטית חשובה בישראל.

אל הוד מעלתו של הרב עובדיה נחשפתי כילד בן 6־7 בבית הכנסת אוהל מועד בתל אביב. הוא היה נכנס ומתקבל בהדרת מלך ובשירה אדירה, מפזר עלינו מי ורדים, ואנו מנשקים את ידו. פגשתי בו גם בבחרותי כמפקד גלי צה"ל, כשביקש להודות לי על תכנים יהודיים שהוכנסו אז לתחנה.

סיעת ש"ס תכבד את זכרו בכנסת בישיבה מיוחדת עם נואמים חיצוניים, לרבות נתניהו. והנה שמעתי השבוע ברדיו את אריה דרעי מגנה את הממשלה, משבח את נתניהו ומבטיח שאין כל סיכוי שמפלגה חרדית תצטרף לקואליציה הנוכחית. ואני שומע את הדברים ומבין פעם נוספת עד כמה חסר לש"ס הרועה הרוחני הענק הזה, מר"ן עובדיה יוסף זצ"ל. אני זוכר את התבטאויותיו כלפי נתניהו - "כפוי טובה", "בחרנו בו והוא שכח אותנו", "עיזה עיוורת" ועוד - כפי שאני זוכר את פסיקתו המדינית החשובה על כך ש"קדושת האדם קודמת לקדושת האדמה".

הרב עובדיה יוסף ז''ל (צילום: יואב ארי דודקביץ', פלאש 90)הרב עובדיה יוסף ז''ל (צילום: יואב ארי דודקביץ', פלאש 90)

אני משוכנע שאילו היה חי היה רואה בממשלה הנוכחית, על כל מורכבותה, ניסיון לאיחוי הקרעים שש"ס אמורה להיות דווקא במרכזו, תוך שהוא פוסק ש"כבוד הממלכה" (ישראל) קודמת ל"כבוד המלך" (נתניהו). זכר צדיק לברכה.
 
5. עליית מחירי הגז באירופה גורמת לממשלות ולתעשייה ביבשת כאבי ראש לא פשוטים. בישראל, לעומת זאת, הגז אולי לא ממלא בינתיים את "קרן העושר" בקצב הרצוי, אבל הוא קיים ומהווה לא רק אנרגיה חליפית, אלא גם בסיס לשיתוף פעולה ויצירת אמון ויחסים טובים עם מצרים, ירדן והרשות הפלסטינית, ובעתיד עם מדינות נוספות שייהנו מגז זמין וזול.

משבר הגז באירופה נובע משלוש סיבות עיקריות. הראשונה, מדיניות ירוקה של מדינות מערב אירופה, שמצמצמת פיתוח קידוחי גז לטובת אנרגיה נקייה לחלוטין.השנייה, מאבק גיאופוליטי מול רוסיה - עיכוב ריתוך צינור גז מרוסיה כחלק מהסנקציות על הפעילות הרוסית באוקראינה ונגד מתנגדי השלטון, כשהתגובה מצד פוטין היא צמצום אספקת הגז רגע לפני החורף הקפוא. והסיבה השלישית - התאוששות השוק מהקורונה והצמיחה המשמעותית בפעילות התעשייה.

נשיא רוסיה ולדימיר פוטין מראה כעת לאירופים מיהו החזק, ומצמצם את צריכת הגז. החשש העולמי ממחסור הביא את הסינים לרכוש גז בכל מחיר, ורק הצרכן הישראלי עתיד ליהנות ממחירים קבועים ונמוכים משמעותית (אם הממשלה והאוצר ינהגו כשורה כמובן). באתי לומר כאן שכל מי שהתעקש על הוצאת הגז מהים אל המשק הישראלי ואל האינטרסים במזרח התיכון – צדק. ובמילים אחרות, תודה על כך לנתניהו וליובל שטייניץ.
 
6. השבוע תמלא שנה למותו של חברי, ידידי ומורי הכתב הצבאי המיתולוגי והיועץ לשר הביטחון ולראש הממשלה יצחק רבין - איתן הבר ז"ל. 30 שנה, בכל תפקיד שמילאתי, מכתב צבאי ועד דובר צה"ל, התבוננתי בו, למדתי ממנו, חיקיתי אותו והתייעצתי איתו. הוא חסר לי ולרבים אחרים.

7. השבוע, בחתונה של ענבר ואיתי מזרחי מהקיבוץ, שוחחנו עם חברים, החלפנו חוויות, התרכזנו בחופה ובנאומים, רקדנו, אכלנו והסתכלנו אחד לשני בעיניים. כל זה התאפשר בזכות התקלה הגדולה בוואטסאפ, בפייסבוק ובאינסטגרם. זה היה נהדר. האירוע הזה החזיר אותנו אל הטלפון, אל השיחה בעל פה, והזכיר לנו עד כמה אנו מכורים, עד כמה אנו תלויים, ועד כמה היה נחמד פעם.  

שבת שלום.