ויליאם פיט הצעיר שירת את מלכו במשך 18 שנים. את תקופת כהונתו הראשונה כראש ממשלת בריטניה, לקראת סוף המאה ה־18, החל בגיל 24, וזו הייתה כהונה סוערת. בצרפת הייתה הפיכה. אחר כך עלה לשלטון הקצין נפוליאון בונפרטה. אחר כך הייתה מלחמה גדולה. פיט המשיך לשרת את מלכו, ג'ורג' השלישי, במשך 15 שנה. אחר כך פרש. אחר כך חזר לעוד שלוש שנים. מזלו, ומזלה של בריטניה, ששר המשפטים גדעון סער עוד לא היה בסביבה כדי להגביל את תקופת כהונתו לשמונה שנים. פיט היה אחד מגדולי ראשי הממשלה הבריטים בכל הזמנים.
אנגלה מרקל היא קנצלרית גרמניה. עדיין בתפקיד, גם אם בקרוב תוחלף. לקראת פרישתה הצפויה סוכמה תקופתה לאורך ולרוחב. יש שהיללו, יש גם שביקרו. היא הייתה מנהיגה דומיננטית שעיצבה את ארצה ואת היבשת האירופית כולה בעשור וחצי של כהונה. היו משברים כלכליים ופוליטיים, היו משברים של הגירה. מרקל נותרה על כנה, בתמיכת הציבור. מזלה של גרמניה ששר המשפטים גדעון סער עוד לא היה בסביבה כדי להגביל את תקופת כהונתה לשמונה שנים.
השבוע הגיש סער את תזכיר החוק שלו, שזו מטרתו: להגביל את כהונת ראש הממשלה. וכמובן, סער הוא לא הראשון שחפץ בזה, והחוק שהוא מציע הוא לא החוק הראשון מסוג זה. קדמו לו הצעות של אחמד טיבי ושל מרב מיכאלי. קדמו לו הצעות בחתימתם של יצחק הרצוג, של איימן עודה, של אביגדור ליברמן.
לשבחו ייאמר, הצעת החוק שלו סולידית יותר מכמה מקודמותיה, שסלסלו בניסוחים מופרכים בנוסח "ישראל איננה מלוכה" או "כמו באמריקה". אכן, ישראל איננה מלוכה. גם גרמניה איננה מלוכה. דמוקרטיה פרלמנטרית אינה נזקקת להגבלת כהונה כדי להדיח ראש ממשלה. נדרש רוב פשוט בכנסת. אכן, באמריקה יש הגבלה. בין השאר, משום שבאמריקה אין פרלמנט שבכוחו להדיח נשיא ברוב פשוט. וגם משום שהנשיא נבחר ישירות וכוחו גדול בהרבה מזה של ראש ממשלה קואליציוני.
כאמור, סער נמנע מהשוואות כאלה בנוסח החוק שהציע, אם כי ההשוואה קיימת, מעצם הבחירה בשמונה שנים. למה דווקא שמונה? למה לא שש, או 12, או שבע או תשע? כך הוחלט, כך יצא. שתי כהונות. כנראה כי אחת זה מעט מדי ושלוש זה הרבה מדי. כמובן, אפשר היה לומר גם ששלוש זה מעט מדי וחמש זה הרבה מדי. או שחמש זה בדיוק המספר הנכון ושבע זה הרבה מדי. שמונה שנים הוא מספר שרירותי. זה לא מפתיע כשמדובר בחוק שרוב מהותו שרירותית.
ננסה להביט בו קצת יותר ברצינות. ננסה לשאול: מדוע הוא נדרש? האם יש סיכוי שישיג את מטרתו?
קל יותר להשיב על השאלה השנייה. הוא לא ישיג את מטרתו. זאת משום שראש ממשלה פופולרי, עם רוב מובהק בכנסת, יוכל בלי קושי לשנות אותו. הוא לא ישיג את מטרתו כפי שהגבלת מספר השרים לא השיגה את מטרתה. זוכרים את האירועים הללו? חוק הבחירה הישירה מאמצע שנות ה־90 אמור היה להגביל את מספר השרים ל־18. אהוד ברק ביטל אותו והקים ממשלה גדולה יותר. למה? כי הוא היה צריך. עניין קואליציוני. אילוצים. עד שבא יאיר לפיד, בשנת 2015, ושוב העמיס חקיקה המגבילה מספר שרים, כפי שמפלגתו, יש עתיד, התחייבה לעשות.
זה לא עזר: בתוך פחות מחמש שנים, בנימין נתניהו ביטל את המגבלה. למה? כי הוא היה צריך. עניין קואליציוני.
כל זה כמובן לא מעיד שמגבלה על מספר השרים אינה נכונה עניינית, זה רק מעיד שהיא איננה עובדת מעשית. וכמוה, כל שינוי שנעשה בחוק שמתנגש בצרכים של ראשי ממשלה והקואליציות שלהם. אותו לפיד, שרצה כל כך להגביל את מספר השרים, נכנס לממשלה המכהנת כראש ממשלה חליפי, המצאה משונה של קודמו נתניהו, שגם לעג לו השבוע על שינוי העמדות על פי צרכים. כמובן, נתניהו הוא בערך הפוליטיקאי האחרון שיכול ללעוג למישהו על שינוי עמדות למול צרכים משתנים, אבל צריך לומר שבמקרה הזה העקיצה במקום. לפיד מרבה לדבר על נקיות דעת שלטונית, ובלי ספק מתכוון לזה, אבל ברגעי מבחן עושה פשרות כמו כולם. גם בתוך מפלגתו – שבה הכהונה משום מה אינה מוגבלת. גם בממשלתו – שבה יש הרבה יותר ממספר השרים הראוי בעיניו, ויש בה ראש ממשלה חליפי.
אם לסכם: ברק ביטל כשהיה צריך. נתניהו ביטל כשהיה צריך. לפיד ביטל כשהיה צריך. זה מה שיקרה גם לחוק של סער. הרבה מהומה, הרבה מילים גדולות, על לא מאומה.
שיטת המשטר הישראלית, לטובה ולרעה, מאפשרת בשלב זה גמישות גדולה לממשלה. היא מאפשרת לשנות את כללי המשחק בין משחק למשחק. אתם תעשו ככה – אנחנו נעשה ההפך. אתם תגבילו – אנחנו נסיר מגבלות. אתם תסירו – אנחנו נחזיר. וחוזר חלילה.
כל זה מצד היעילות. חבל על זמנה המבוזבז של הממשלה. חבל על הוויכוחים, על ההצבעות, על הצעקות, על ההתלהמות. חבל לטרוח כשהסוף ידוע מראש. ובמיוחד חבל, כאשר מלכתחילה לא לגמרי ברורה המטרה. מדוע להגביל את כהונת ראש הממשלה? מדוע למנוע מוויליאם פיט הצעיר לשרת את המלך, ומאנגלה מרקל, שכבר אינה צעירה, לשרת את המדינה? מדוע לפטר את דוד בן־גוריון בשנת 1958, לאחר שתמו שמונה שנות כהונה, ולא לאפשר לו לכהן עד 1963, עת התמנה לוי אשכול כמחליפו?
יש כמובן נימוקים בעד מהלך כזה. ויש כנראה גם מי שמשתכנע מהם, או שנבהל עד כדי כך מנתניהו, עד שהחליט שכהונתו הארוכה מצדיקה צעדי נגד דרמטיים.
יש האומרים "הכוח משחית", והכוח הנותר בידי בעליו לזמן רב יותר, משחית יותר. על הטענה הזאת יש שתי תשובות: האחת – לא בטוח. מחקר של שחף זמיר ועופר קניג במכון לדמוקרטיה שעסק בכהונתם ובשחיתותם של ראשי ערים, לא זיהה קשר בין אורך הכהונה לבין עומק השחיתות. למעשה, כתבו השניים, בהסתמך גם על מחקרים ממדינות אחרות בעולם, "בניגוד לטענה שרואה בהגבלת כהונה מזור לשחיתות, בפועל התוצאות עלולות להיות הפוכות דווקא". כלומר, להוסיף שחיתות. ראש עיר, או ראש ממשלה, שכהונתם עומדת להסתיים, וכבר יודעים שלא יוכלו לכהן שוב, עשויים לנקוט בפעולות שיבטיחו להם עתיד מקצועי אחר – נאמר, כמשרתיו של בעל הון שיש לו אינטרסים.
לא במקרה, בהצעת חוק הגבלת הכהונה של 2015 נערכה השוואה מופרכת למה שנהוג בארה"ב. שיטת המשטר בארה"ב שונה בתכלית מזו הנהוגה בישראל, זו שיטה של משטר נשיאותי, ולכן כל ניסיון חיקוי שלה נשען על היגיון רעוע. אם כך, תשאלו, למה לא להשוות למדינות אחרות? התשובה פשוטה: במדינות עם משטר דומה לזה של ישראל, דמוקרטיות פרלמנטריות, לא נהוגה הגבלת כהונה. כלומר, מדובר בהמצאה ישראלית ייחודית. כמו ראש ממשלה חליפי.
חפשו תקדים מוצלח ותתקשו למצוא. מרגרט תאצ'ר כיהנה עשר שנים בבריטניה. פייר טרודו כיהן 11 שנים בקנדה. ואולי זה לא מקרה, שאת מי שכיהנו הרבה קל לזכור. גם כי ליוו את המדינות שלהם לזמן ארוך, וגם כי הספיקו לצבור הישגים. הציבור השאיר אותם בשלטון כי רצה שימשיכו. עד שלא רצה עוד. או שהם לא רצו. מרקל פורשת, טרודו פרש – ובנו עלה לשלטון כמה עשורים אחר כך. את תאצ'ר המפלגה הדיחה. את נתניהו הדיח הציבור במערכת בחירות מתמשכת של כמה סיבובים.
לאמריקאים יש משפט יפה, שאם כבר לקחת משהו, אולי כדאי דווקא אותו, ולא את התיקון ה־22 לחוקה, שמגביל את כהונת הנשיא. זה משפט מוכר: "אם זה לא שבור, אל תנסו לתקן". נהוג לייחס אותו לברט לאנס, שהיה מבכירי ממשלו של ג'ימי קרטר. לפני כן היה איש עסקים. אחרי כן נאלץ להתפטר בגלל שערוריית שחיתות, שבסופו של דבר יצא ממנה נקי.
את קרטר הדיחו הבוחרים באמריקה אחרי כהונה אחת. גם שם, בסך הכל, השיטה עובדת, ועבדה רוב הזמן גם בלי התיקון לחוקה. בעצם, אם רוצים לנהל ויכוח אמיתי, אפשר לנהל אותו על השאלה אם בכלל נדרש התיקון ההוא אפילו באמריקה, שבה מג'ורג' וושינגטון במאה ה־18 ועד פרנקלין רוזוולט במאה ה־20 - מהנשיא הראשון ועד הנשיא ה־32 - לא התעוררה בעיה עם משך הכהונה. כלומר, בגלל נשיא אחד שחרג, בנסיבות מיוחדות ונדירות (המשבר הכלכלי הגדול ומלחמת העולם השנייה), האמריקאים החליטו לתקן את חוקתם. אולי מהלך חכם, אולי היסטריה מיותרת. כך או כך, אין לה קשר אלינו. כך או כך, היא אינה משליכה על מה שנכון עבורנו.
סטיית תקן
1. אחרי תקופה ארוכה בלי סקרי מנדטים, שני סקרים לימדו השבוע על התחזקות של הליכוד. באחד מהם, גדעון סער ומפלגתו לא עוברים את אחוז החסימה. אולי גם זו סיבה ליזום חקיקה שתייצר כותרות, גם אם אין בה תועלת רבה.
2. בינתיים, השר היחיד בממשלה שמקדם רפורמות שלשר הבא יהיה קשה לבטל הוא שר הדתות, מתן כהנא. אם יספיק להעביר את רפורמת הכשרות, כנראה שזה יהיה צעד בלתי הפיך. חשוב? על זה אפשר להתווכח. אבל לפחות יותיר חותם של ממש. עם זאת, צריך לומר: רפורמת הכשרות טובה בעיקר בעיני מי שכשרות לא עד כדי כך חשובה להם. באתר המדד כתבנו השבוע שזה כמו "רפורמה בתחבורה הציבורית שטובה בעיקר בעיני מי שנוסע ברכב פרטי".
3. כהנא חולל עוד סערה קטנה השבוע, כאשר רמז על כוונתו לקדם גם אפשרות של נישואים מחוץ לרבנות. על זה צריך לומר שני דברים. אחד – זה לא מפתיע, ומתיישב עם שאר האג'נדה שלו. שניים – זה עוד רחוק, וקודם הוא רוצה להעביר כשרות וגיור. כך או כך, ממשלת בנט־לפיד של 2021 למדה לנצל את העובדה שאין בה חרדים הרבה יותר מממשלת בנט־לפיד (ונתניהו) של 2015.
4. אפרופו נישואים, מחקר חדש זיהה את הירידה הנמשכת והמשמעותית בשיעור הנשואים באמריקה. למעשה, מה שקורה הוא כך: שיעור הבודדים והבודדות עולה. שיעור החיים יחדיו ללא נישואים עולה. שיעור הנשואים יורד. בגילאי 25 עד 54 הוא עומד כיום על 53%.
השבוע עשינו שימוש במידע ונתונים של המכון לדמוקרטיה, אתר הכנסת, אתר המדד, מכון פיו