הטור של בן כספית



הכרתי אותו לפני כ־35 שנה. הוא היה מפקד תחנת המשטרה ברחובות. סגן ניצב ברטי אוחיון. אני הייתי פרח עיתונות צעיר, כתב "מעריב" בשפלה. לברטי היה אז שפם שחור, הוא דיבר בחית ועין גרוניות, והייתי בטוח שנתקלתי בגרסה מעודכנת של "השוטר אזולאי" הבלתי נשכח. טעיתי. ברטי אוחיון התגלה כגרסה חכמה ומתוחכמת של מיכאל אוחיון, הבלש המיתולוגי של הסופרת בתיה גור המנוחה. מאז ועד היום אנחנו בקשר.

לפני כשנה, כשראיינתי את גיבור החווה הסינית רמי מתן (ממן), מהמפגינים הבולטים נגד נתניהו בבלפור, גיליתי שברטי היה שם איתו. לא במחאה. במלחמה, בלב התופת. אתמול התיישבנו לשיחה על המלחמה ההיא. הטור יוקדש היום לסיפורו של ברטי אוחיון, ניצב בדימוס, סופר, צייר, צלם, מדריך טיולים (במרוקו), ישראלי מופלא, מלח, פלפל וסחוג הארץ, מאוהביו הגדולים של המקום הזה. הוא בן 68, אב לשני בנים, גרוש וחי זה 20 שנה עם בת זוג (נחמה אשד־לנדאו). אזהרה: אתם עומדים להתאהב בו, בדיוק כמוני.

המלחמה תפסה אותו בסוף קורס מט"קים (מפקדי טנקים), בסדרת חינוך בפתח תקוה, דקה לפני סיום ויציאה ראשונה הביתה אחרי חודש ימים. זה היה יום שישי, 5 באוקטובר. במקום הביתה, הטיסו אותם לחצרים, משם לביר תמאדה, שם עלו על טנקים עירומים, בלי תחמושת או זיווד, עבדו עליהם כל הלילה, נגד השעון, כשלמחרת בצהריים פרצה מלחמת יום כיפור ומטוסי קרב מצריים עטו עליהם מתוך השמיים.

זה היה גדוד 196, של קורס מפקדי טנקים, בפיקודו של סא"ל עמרם מצנע. מ"פ אחד בגדוד היה רמי מתן (שהוזכר קודם), השני נמרוד גאון. קבלו את צמרמורת מספר 1: נמרוד גאון הוא הקצין יפה התואר שכתב לחברתו עמליה מכתב מגדות התעלה, מכתב שהפך ל"שיר חייל" הבלתי נשכח של שלמה ארצי ("אבל אני חייל, ואל תבכי לי ילדה"). גאון נהרג ביום השני של המלחמה. החליף אותו חגי תור, שנהרג כמה ימים אחר כך ואז החליף אותו מ"פ בשם ישראל אייבר (בן־ארי). ועוד נחזור אליו בהרחבה. בהמשך המלחמה, יהפוך הגדוד הזה מ־196 לגדוד 79, באירוע צמרמורת נוספת.

הגדוד דהר לתעלה על הזחלים (מרחק למעלה מ־100 ק"מ), דרך רפידים. בדרך עוד הספיקו להפיץ כמה מארבים של קומנדו מצרי שהונחת ממסוקים. אף אחד עוד לא חלם על מה שצפוי לגדוד, לצה"ל, למדינה, בשבועות הקרובים.

ביום ראשון בבוקר, ליד התעלה, הם כבר נכנסו לתוך שני מארבים וספגו הרוגים ופצועים ראשונים. "טבילת האש שלי", מספר אוחיון, שהיה התותחן בטנק, "הייתה כשפתאום, עם אור ראשון, אני רואה על הכוונת שלי חייל מצרי עומד כמה עשרות מטרים מאיתנו עם אר.פי.ג'י, שאותו עמד לשגר עלינו. היה לי פגז חודר־שריון (ח"ש) בקנה, זה פגז שלא יורים על בני אדם אלא על טנקים, אבל לא הייתה לי ברירה. יריתי אותו ופגעתי בחייל ישירות, הוא התרומם לשמיים ונחת בתפזורת. ככה זה התחיל".

כעבור כמה שניות הסתער עליהם חייל מצרי נוסף. "תפרנו אותו עם המקלעים", מספר אוחיון, "והנהג דרס אותו. בשלב הזה עוד חשבנו שהכל בסדר". הוא נזכר אז באירוע שקרה שנה קודם. "היה לנו תרגיל חטיבה. בסופו, כינס אותנו המח"ט (שמו שמור במערכת) לסיכום. בסיום הוא שאל אם יש שאלות. אחד מאנשי הצוות הרים יד. המח"ט, הוא אמר, אני מבקש לדעת מה התשובה של צה"ל ושל החטיבה אם כוחות מצריים יחצו את התעלה וישתלטו על קו המעוזים, או על מעוז אחד. המח"ט הסתכל עליו בזלזול", משחזר אוחיון, "שב, שב, אמר לו תוך תנועת ביטול, לשאלתך, אם זה יקרה, אנחנו ננפנף אותם. השאלה הבאה בבקשה".

"לחייל ששאל", מספר אוחיון, "קראו גדי נויס. הוא נהרג במלחמה". הגדוד החל לדמם טנקים, הרוגים ופצועים. "נכנסנו למתחם של טנקים מצריים", מספר אוחיון, "התחלנו לחטוף, כולל צוות שלם שחוסל, שלושה הרוגים והרביעי נפל בשבי. דילגנו אחורה כמה קילומטרים לרכס שולט מול איסמעיליה והמשכנו לנהל קרב אש כבד נגד מאות טנקים מצריים שזרמו פנימה. אני פגעתי בארבעה טנקים לפחות לפני שהמט"ק שלנו נפצע בראשו. פינינו אותו לאזור טסה וחזרנו. עברתי לפקד על הטנק, אבל חיפשנו מט"ק. נתקלנו במילואימניק שטען שהיה מט"ק ותיק. העמסנו אותו והוא הפך למפקד הטנק שלנו".

המט"ק הזה התברר כמט"ק פייק. "קצת אחר כך, בהתקפה המפורסמת שלנו על מתחם טלוויזיה", מספר אוחיון, "הגדוד שלנו נשאר בחיפוי וגדוד 184 הסתער. משום מה, אני שם לב שהטנק שלנו נוסע קדימה, ונסע, ונסע, עד שמבעד לפריטלסקופ (הכוונת של תותחן הטנק - ב"כ) אני מזהה טנק מצרי בטווח אפס. הבנתי שנכנסנו בטעות למתחם טנקים מצריים. קפצתי למעלה לעמדת המפקד, שלא הבין איפה אנחנו בכלל. צרחתי לנהג לנסוע מהר אחורה ונחלצנו משם בקושי. התברר שהמט"ק שלנו לא באמת היה מט"ק אי־פעם. נפרדנו ממנו, לטובת מט"ק מדהים ואיש מופלא בשם זאב מינדזיגורסקי, שהפך תוך רבע שעה לבשר מבשרנו ואחד המט"קים הטובים שבהם נתקלתי אי־פעם".

אלה היו ימים איומים. "כל היום נלחמנו, בלילה עלינו לתצפיות. כמעט ולא היו קרבות לילה", משחזר אוחיון, "עד ה־14 באוקטובר, יום שבו שבר צה"ל מתקפת שריון מצרית אדירה והשמיד כ־200 טנקים מצריים. זה היה היום הטוב הראשון שלנו במלחמה, סוג של נקודת מפנה", הוא אומר, "אני אישית פגעתי בחמישה טנקים ולא מעט משאיות ונגמ"שים. פתאום זה נראה כמו בימים הטובים. הביטחון העצמי שלנו חזר. פעם ראשונה שהבנו שעוד אפשר לנצח".

באותו לילה אסף אותם המח"ט אמנון רשף וסיפר שלמחרת מתכוון צה"ל לצלוח את התעלה. "לוחמים, הוא אמר לנו", משחזר אוחיון, "עם ישראל כולו נמצא מאחורינו". המתח היה אדיר. כולם ידעו שמדובר במשימה נוראית. "היה לנו ברור שרובנו לא יחזרו מהקרב הזה. אחד הלוחמים הרים יד ואמר: המפקד, יש לי רק שאלה אחת. בבקשה, אמר לו רשף. אני שמח שעם ישראל מאחורינו, אמר החייל, אבל אפשר שרק בליל הצליחה, באופן חד־פעמי, עם ישראל יהיה לפנינו? כולם התפרקו מצחוק".

הבדיחה לא שינתה את המצב היסודי: "מצנע אמר לנו שצולחים את התעלה. לא הבנו איך. הרי אנחנו באמצע קרב בלימה, המצרים התבססו בצד שלנו ברצועה של 10 ק"מ, יש לנו מאות הרוגים, איך אפשר לצלוח עכשיו? ידענו שרובנו לא יחזרו מהקרב הזה. עד אז, שלחתי כל יום גלויה הביתה. בסוף כל גלויה הייתי כותב 'ד"ש לכולם'. באותו יום שלחתי גלויה שבסופה כתבתי 'אני מקווה שבסופו של דבר הכל יהיה בסדר ושאוכל לראות אתכם בזמן הקרוב, ד"ש לסימו, סילביה, סלומו, ניקול, סבא, סבתא, סבתא חמו, דוד, בעלה של סילביה, הילדים, בקיצור לכולם, בתקווה שנתראה'. למעשה, זו הייתה גלויית פרידה".

לא רק אוחיון חש כך. התחושה הייתה משותפת לכל חיילי הגדוד. "ירון גבעתי, אחד מאנשי הצוות, פנה למ"פ שלו ירון פיק ואמר לו שיש לו תחושה שהוא ייהרג בקרב בלילה הזה. שחרר אותי, ביקש. פיק הפנה אותו למ"פ, רמי מתן (שסיפר את הסיפור הזה בראיון שפורסם כאן בזמנו - ב"כ). ירון אמר למתן: אני הולך למות, אני יודע את זה, שחרר אותי. מתן אמר לו: יהיה בסדר, תירגע. באותו לילה ירון גבעתי נהרג", מספר אוחיון, "אני פגעתי אחר כך בטנק שהרג אותו". כן, צמרמורת.

זו הייתה תחושה של ההולכים לקראת מותם. "הביאו לנו פתאום אנשי מפקדה שיקלחו אותנו", מספר אוחיון, "ביקשו מכל מי שלא כתב גלויה שיכתוב מיד, הביאו ניידת שכל מי שיש לו טלפון, שיתקשר הביתה". התקשרת? שאלתי. "איזה התקשרתי, למי היה טלפון באותם ימים?".

"תוכנית ההתקפה הייתה כזו", מספר אוחיון, "אוגדה שלמה פורצת לתעלה. מוביל אותה גדוד הסיור 87, ואחריו הגדוד שלנו, גדוד 79. כלומר אנחנו בחוד". מה 79, שאלתי, לא הייתם עד לפני רגע גדוד 196? "כן, יש כאן סיפור", אמר אוחיון, "במקור היינו גדוד קורס המט"קים 196, אבל שלושה ימים מתחילת המלחמה גדוד 79 של חטיבה 14 של אמנון רשף הושמד כמעט לגמרי".

מלחמת יום כיפור, טנקים מצרים שנפגעו (צילום: HOF MICHAEL לע''מ)מלחמת יום כיפור, טנקים מצרים שנפגעו (צילום: HOF MICHAEL לע''מ)


"נשארו ממנו, מכל הגדוד המפואר הזה, ארבעה טנקים. המג"ד היה גיבור ישראל מוני ניצני, אתמול היינו באזכרה שלו בהר הרצל. הוא נפצע קשה מאוד ונפטר מהפציעה לפני תשע שנים. רק בודדים שרדו. אז ארבעת הטנקים שנשארו חברו לגדוד שלנו, ואמנון רשף פנה לעמרם מצנע ואמר לו: שמע, גדוד 79 נמחק מהסד"כ, אני לא יכול לשאת את העובדה הזו, זה הגדוד הכי מפואר, זה הגדוד הראשון של טנקי הפטון (המג"חים - ב"כ), אתה מוכן להחליף את מספר הגדוד שלך ל־79? ברור שמצנע הסכים, ומאז אנחנו גדוד 79 שמכיל גם את 196, ומאז ועד היום כל הטקסים והאירועים של שני הגדודים האלה אוחדו ביחד, משתי משפחות הפכנו למשפחה אחת". מכאן ואילך, לא אציין יותר את נקודות הצמרמורת.

"ברבע לשש בערב", מספר אוחיון, "כינס אותנו זאב המט"ק על הצריח לתדריך אחרון, השיג מאיפשהו בקבוקי טמפו ואמר: בואו נרים לחיים, אני מקווה שנוכל להיפגש שוב אחרי המלחמה ונשתה שוב לחיים. נכנסתי לתא התותחן, הסתכלתי בפריטלסקופ מערבה, וראיתי שקיעה יפהפייה. אמרתי לעצמי שזו כנראה השקיעה האחרונה שאני רואה בחיי. בשש בערב התחלנו לנוע לעבר התעלה".

"עד שפת התעלה, לא נורה כדור אחד. בעצם התקדמנו על 'התפר' שגדוד 87 זיהה כמה ימים קודם. כשהגענו לקו המים, גדוד 87 התמקם כדי להכין את ראש הגשר, ועלינו הוטל לתפוס ולאבטח את כל האזור מסביב, שנקרא מצמד. המתחם שרבץ מצפון למצמד נקרא 'החווה הסינית'. אז, עוד לא ידענו מה צירוף המילים הזה יסמל. על גדוד 184 הוטל לכבוש את החווה הסינית, ועלינו, גדוד 79, הוטל להיות הפתיון. לנוע צפונה, להתכתש עם הכוחות המצריים, להעסיק אותם, כדי לאפשר את הצליחה".

הגדוד החל לנוע צפונה. "דרומית לחווה הסינית נפתחה עלינו אש תופת. נכנסנו לתוך מתחם מצרי בהפתעה גמורה. גילינו איך נראה הגיהינום. המוני חיילים מצרים מתרוצצים בין הטנקים שלנו, אנחנו יורים במקלעים כמו מטורפים, דורסים אותם וממשיכים בתנועה, שאותה מוביל המ"פ שלנו, ישראל אייבר (בן ארי). שני המפ"אים הנוספים באותו זמן היו רמי מתן ויובל נריה. היינו שלוש פלוגות. הצלחנו לכבוש ולטהר את האזור שמדרום וממערב לחווה הסינית, המשכנו צפונה במטרה להשתלט על עוד 10 ק"מ. ואז נהרג המ"פ, אייבר. אשר סידרר, הסמ"פ, נטל את הפיקוד ונהרג מיד אחריו. אחיו של סידרר נהרג אף הוא באותו לילה, בגזרה אחרת לאורך התעלה".

כשנדמה היה שרע יותר לא יכול להיות, היה: "דקות אחרי שסידרר נהרג, אני יורה פגז", מספר אוחיון, "והתותח שלי מתפוצץ. הקנה מתבקע בצורת שושנה. התותח כולו נהדף אחורה והורס את רשת הקשר. הפכנו לטנק נכה. אין קשר, אין אפשרות לשמוע מה קורה ברשת הגדודית ואין אפילו קשר פנים. ואין תותח. המפקד צורח פקודות לטען קשר עמוס אדלר, שצורח למטה לנהג, אריה מועלם, כדי שיידע לאן לנסוע. ככה נלחמנו. המפקד זאב צועק לי 'תביא רימונים', אני מגיש לו רימונים והוא זורק אותם על המצרים, בשלב מסוים הוא צעק לי גם להוציא את הנצרה, אז אני הייתי מוציא את הנצרה, הוא היה מושיט יד למטה, ממשש את הרימון, כדי שיוכל לתפוס אותו עם המנוף שלא יתפוצץ עלינו, וזורק אותו".

מכיוון שככה אי אפשר היה להילחם, דילג בשלב מסוים אוחיון לטנק כשיר, של המ"פ אייבר שנהרג. זמן קצר אחר כך הגיע לשם גם המט"ק שלו, זאב מינדזיגורסקי. הצוות החדש כעת מורכב ממינדזיגורסקי המפקד, אוחיון התותחן, ושני אנשי הצוות הנוספים רמי גולן ואלון הלר. "בינתיים", אומר אוחיון, "הגדוד איבד את רוב הטנקים. מצנע נשאר עם שמונה טנקים מתוך ה־22 שהיו. במצב כזה, קשה להמשיך להתקדם. היו לנו עשרות הרוגים ומי יודע כמה פצועים, אז מצנע ביקש אישור לייצב את הקו צפונית לחווה הסינית ולהתבסס במקום. הוא קיבל את האישור. היה נדמה לנו שהלילה הזה הולך, סוף־סוף, להיגמר".

הם טעו, כמובן. "הותרנו אחרינו שובל של טנקים בוערים או פגועים, הרוגים שלנו ושל המצרים והמוני פצועים זרועים לאורך השטח. ואז מצנע עצמו נפצע. החליף אותו הסמג"ד נתן בן ארי. הוא נתן בקשר פקודה לשני טנקים מתוך השמונה לחזור לתוך השטח שהיה עדיין שורץ מצרים, ולחלץ את הפצועים שלנו. המ"מ יפתח יעקב נכנס עם עוד טנק, בפיקודו של ירון פיק. הם החלו לאסוף פצועים ולהעמיס אותם, יפתח מעמיס וירון מחפה. טנק מצרי זיהה אותם ויפתח יעקב ראה איך הוא יורה ופוגע בטנק של פיק, שם נהרג ירון גבעתי (החייל שניבא את מותו לילה קודם) ואיש צוות נוסף. יפתח נע לכיוון הטנק הפגוע כדי לסייע, ואז חטף פגיעה ישירה בעצמו".

תוך זמן קצר הפך מבצע החילוץ לאסון. שני הטנקים בוערים וזרועים הרוגים ופצועים. מאחוריהם נותרו רק שישה טנקים. הסמג"ד, המ"פ רמי מתן, הטנק של זאב מינדזיגורסקי ואוחיון ושלושה טנקים נוספים. בלית ברירה, נתן הסמג"ד בן ארי פקודה שאף אחד לא נכנס יותר לשטח האסון, כולם נשארים במקום להמשך הלילה. המשימה היא לאבטח את החווה הסינית מצפון בכל מחיר, וכך ייעשה. ואז קרה משהו שיכול לקרות רק בצה"ל. קולו של רמי מתן נשמע בקשר צלול ורם: "אני נכנס". בתכלס, זה סירוב פקודה. בשטח, הסמג"ד לא ענה.

"רמי נכנס לשטח", מספר אוחיון, "אסף את כל הפצועים שהוא יכול ואז ירה עליו טנק מצרי והחטיא. רמי לא יכול היה לירות בחזרה, הוא היה עמוס פצועים, אז הוא חזר במהירות בחזרה לכוח העיקרי. כאן, הוא פרק את הפצועים שהצליח לחלץ ופנה למט"ק שלי, זאב, וביקש עזרה. יש עוד הרבה פצועים בפנים, אמר לנו, בואו ניכנס שוב. היה ברור שמדובר בהתאבדות, אבל אף אחד לא היסס. נכנסנו איתו. איך שהגענו לשטח האויב, זיהיתי את הטנק המצרי שפגע מקודם בטנק של ירון פיק והרג את ירון גבעתי, ופגעתי בו. הוא נדלק והתפוצץ. המשכנו בחילוץ פצועים וניצולים. העמסנו אותם בכל מקום אפשרי. בתוך הטנק, על הטנק. בסביבות 20 איש על שני הטנקים, חוץ מהצוותים. התחלנו לזוז אחורה. היינו בטוחים שתיכף זה נגמר וכולם מחולצים".

ממש לא נגמר. "כשהגענו בחזרה פנה אליי פתאום אחד מאלה שחילצנו, בחור בשם ישראל מרדר, שהיה אצלנו בטנק פצוע. בעודי חובש אותו בראש, הוא פתאום אומר: וואו, שכחנו את יפתח. יפתח יעקב, המ"מ הפצוע קשה בשטח. השארנו אותו בתוך שוחה בשטח ושכחנו אותו. כולם קפצו על הטנקים, ובמהומה פשוט שכחנו. הייתי בהלם. היה ברור שאי אפשר להשאיר אותו שם. רמי מתן אמר למט"ק שלי, זאב, לחזור חזרה. אנחנו ניכנס פנימה והוא יחפה עלינו. נכנסנו פנימה. פעם שלישית. בערו שם שני טנקים, השטח היה מואר לגמרי. היה ברור שברגע שנכנס לשטח המואר, נחטוף והסיפור ייגמר. אז החלטנו לעצור בשטח החשוך ולהיכנס ברגל. זאב אמר לי: אוחיון, רד וכנס ברגל. תמצא את יפתח. לא חוזרים בלעדיו".

עכשיו תחזיקו חזק. "ירדתי מהטנק עם עוד איש צוות, קפצנו למטה ונכנסנו לשטח המצרי המואר", מספר אוחיון, "הערכתי שיפתח נמצא ליד אחד הטנקים הבוערים. אני הולך ורואה מראות שזכרתי מסרט בשם 'חייל בכחול' על מלחמת האזרחים האמריקאית. כל השטח מלא גופות ופצועים. פשוט זרוע בעשרות עשרות של חיילים, גם מצרים וגם ישראלים, אתה מבדיל ביניהם דרך המדים. גיא הריגה גדול, עם טנקים בוערים, פיצוצים, ריח חרוך, ריח של מוות. החיילים שרועים בשוחות, בבורות, או סתם בין השלדים הבוערים והמפויחים של הטנקים, שוכבים ביחד, זה על זה, זה בדמו של זה".

"ואנחנו", מספר אוחיון, "צריכים למצוא פצוע אחד, חבר שלנו, יפתח יעקב. עברתי בין הבורות ובכל אחד התכופפתי ואמרתי לתוך השוחה, לתוך הבור, 'אתה יהודי?'. הערכתי שמצרי לא יבין את השאלה, היחיד שיכול לענות לי זה יפתח. התקרבנו לבור רחוק יחסית, ראיתי שבולטת ממנו יד. פשוט יד. התקרבתי וזיהיתי חייל ישראלי פצוע, מפויח, שחור כולו, פצוע ומרוסק. היד שלו הייתה מושטת מחוץ לבור, כף היד הייתה מרוסקת לגמרי, לא הייתה כף יד. מכיוון שאי אפשר היה לזהות שום דבר, שאלתי 'אתה יהודי?', והוא ענה 'כן. קשה להיות יהודי'. ואיבד את ההכרה".

אוחיון משך את יעקב אל מחוץ לשוחה, העיר אותו מעלפונו, פתח את רוכסן הסרבל שלו, גרר אותו מעל הגופות המפויחות עד הטנק. הוא הרים אותו כדי שהטען קשר, שהיה על הצריח, יוכל למשוך אותו למעלה, ואז יעקב שוב איבד את ההכרה. אוחיון סטר לו קלות. "חששתי שהוא מת לי בידיים", הוא משחזר, "הוא התעורר לשנייה ושוב התעלף. קפצנו לתוך הטנק, היינו צריכים לעוף משם כמה שיותר מהר, כי כל הזמן הזה היינו תחת אש משוגעת, נותבים מתעופפים מסביב, פגזים, התפוצצויות. יעקב ישב בחוץ, מונח על מכסה המנוע הלוהט, מעורפל ומתעלף לסירוגין, הטען קשר החזיק לו את היד שנותרה שלמה כדי שלא יישמט, וכך נסענו החוצה".

יפתח יעקב הוא בנה של רחל רבין־יעקב, אחותו של יצחק רבין, קיבוצניקית ממנרה. הוא נפצע קשה, אבל ניצל. "כן, אנחנו בקשר הדוק", מחייך אוחיון, "חברים טובים, חוגגים ביחד, הוא בשמחות שלי ואני בשלו, כשהוא חיתן את הבן, החתן אמר מתחת לחופה שהוא רוצה להודות לאחד בשם ברטי, כי בזכותו הוא שם. גם האמא, רחל, דיברה איתי ואנחנו בקשר".

בסופו של דבר, גם ליל התופת הזה נגמר. ששת הטנקים התבססו בשטח ומילאו את משימתם. צה"ל הצליח לצלוח את התעלה. כעבור יומיים, ב־17 באוקטובר, פתחו המצרים במתקפה מצפון לכיוון דרום ליד החווה הסינית. "התמקמנו מולם, הורדנו כמה טנקים ואז החלה הרעשה ארטילרית מצרית איומה, דבר כזה לא ראיתי בחיים", מספר אוחיון, "זאב מינדזיגורסקי, המט"ק הנפלא שלנו, צנח לתוך התא עם רסיס ענק בראש ונהרג במקום".

"נתנו פקודה לנהג לנסוע אחורה מהר על פי התרגולת ולרדת מהעמדה החשופה, ומיד עלינו על מוקש. הטנק הושבת, ואי אפשר היה להיחלץ ממנו בגלל ההרעשה הכבדה. רמי מתן הורה לטנק אחר לזוז לכיווננו, כדי לחלץ אותנו, וגם הטנק הזה עלה על מוקש. רק הטנק השלישי הצליח לפנות אותנו. גופתו של זאב הועברה לטסה. מבחינתנו, זה היה סוף הסיפור".

אחרי המלחמה החליט אוחיון לכתוב את ספרו "נשארנו שם". פשוטו כמשמעו. "חלק מאיתנו מצאו שם את מותם, חלק אחר השאירו שם את נשמתם", אומר אוחיון, "הספר הזה מגיע לרמת פירוט של כל איש צוות בגדוד לאורך כל המלחמה", הוא מספר, "בהתחלה חשבתי לכתוב את הסיפור האישי שלי, אבל החלטתי שהסיפור של הגדוד חשוב יותר. ראיינתי מעל ל־200 אנשים, הגעתי לרמת שיבוץ קרבי בכל טנק בכל רגע נתון, כולל המספר הצה"לי של הטנק. היו לגדוד במלחמה הזו 123 הרוגים. זה מספר ההרוגים הגבוה ביותר בתולדות צה"ל לגדוד אחד. תחשוב, מתוך קרוב ל־200 לוחמים, 123 נהרגו. ומכיוון שהייתה תחלופה של לוחמים כל הזמן, היו גם המוני פצועים, ומי־יודע־כמה הלומי קרב. האמת היא שמעטים מאוד יצאו מהמלחמה על הרגליים".

אוחיון הוא אחד המעטים הללו. מאז ועד היום, הוא עוסק בהנצחה, אבל לא רק. "יש לנו קבוצת וואטסאפ גדודית. דף פייסבוק גדודי. אתר אינטרנט גדודי. אנחנו בקשר הדוק מאוד עם המשפחות השכולות. יש לנו עמותה בראשותו של רמי מתן. כל שנה, ב־15 באוקטובר, יש כנס גדודי וטקס זיכרון לחללי הגדוד, אנחנו מעלים את כל התמונות ומזכירים את כל השמות של כל חללי הגדוד. כל שנה אנחנו מבקרים, אישית, את כל הקברים בכל בתי העלמין בכל הארץ. מבאר שבע ועד נהריה. אנחנו שמים זר פרחים, דגלון ומכתב למשפחה, על כל קבר. גם בשנה של הקורונה, כשזה נאסר, עשינו את זה יום קודם. היינו בכל הקברים. אנחנו משתתפים בכל האירועים של כל אנשי הגדוד כל השנה, בכל האזכרות ובכל החגיגות".

השנה הוא החליט החלטה מיוחדת: "לרגל 48 שנים למלחמה, היה לי חשוב לעשות שחזור. אני שולח כל יום, החל מ־4 באוקטובר, לקבוצת הוואטסאפ ולדף הפייסבוק את פירוט כל מה שקרה באותו יום במלחמה. אתמול, למשל, היה 6 באוקטובר, היו לנו 36 הרוגים ביום הזה. ואני כותב על כל הרוג, איך נהרג, מאיפה הוא, מי הוא היה. היום, ב־7 בחודש, היו לנו 30 הרוגים. כך אני ממשיך כל יום, עם תיאור כל מה שקרה כל יום, עד סוף המלחמה. ואנשים מגיבים, ומספרים, וכותבים, וחולקים, וכל מי שיכול מוסיף ומעדכן, מה קרה מאז, איפה הם עכשיו, איך נהרג מי שנהרג. ואנחנו משבצים גם תמונות וחיים מחדש את הכל. גם את המתים".

בשנת 2008 הוא ארגן סיור בעקבות המלחמה בסיני. "בסביבות מאה איש, שלושה אוטובוסים, עשינו פשוט את המסלול של המלחמה. נסענו בעקבות הקרבות. בכל מקום שבו נלחמנו עצרנו, בכל מקום שבו נהרגו חברים שלנו דיברנו עליהם, בכל מקום קצין סיפר את הסיפור והיו גם משפחות שכולות והיו טקסי זיכרון בכל אחד מהאתרים. המצרים אבטחו אותנו. אגב", הוא מספר "ביום הראשון, כשרק נכנסנו לסיני, ליד נח'ל, ראיתי פתאום כוחות עצומים של צבא ומשטרה מצריים מסביב. לא הבנתי. הרמתי כמה טלפונים לקשרים שלי בארץ והתברר לי שבדיוק התנקשו בחייו של המושל המצרי בנח'ל, איפה שאנחנו היינו. הייתי צריך להחליט אם מתקפלים חזרה ארצה או ממשיכים. החלטתי שממשיכים. לא תהיה הזדמנות נוספת".

הוא נולד בקזבלנקה לפני 68 שנה, עלה ארצה עם הוריו בגיל 9. "גרנו בקטמון ט'. רחוב סן מרטין. מרכז הפשע בישראל. חמישה ילדים. אמא עקרת בית, אבא פועל בבית חרושת, ואחרי שנסגר ופוטר - מובטל. היינו עניים. למדתי בבית ספר יסודי של אגודת ישראל, הייתי דתי עם כיפה וציצית והכל. הורדתי את הכיפה אחרי המלחמה. תיכון למדתי ב'מעלה', אחד הטובים בירושלים. ההורים דחפו אותנו ללמוד, אבל לא רק הם. אתה צריך להבין, השכונה שלנו הייתה מרכז פשע. עד גיל 18 כבר ראיתי בעיניי לפחות שש־שבע גופות ברחוב.

ספרו של ברטי אוחיון (צילום: אלוני מור)ספרו של ברטי אוחיון (צילום: אלוני מור)


"מה ששינה את הסיפור היה בחור בשם רן פינגרר, היום הוא עורך דין חיפאי בולט, אז הוא היה סטודנט שהגיע לעשות אצלנו פעילות קהילתית במסגרת פרויקט פר"ח. היינו 20 חבר'ה בשכונה, ורן החליט שכולם יתגייסו. בכל מחיר. האווירה בשכונה לא עודדה גיוס. המדינה דופקת אותנו, אין סיבה לתרום לה. צעירים פשוט לא התגייסו. ככה אנשים חשבו. אבל רן לקח אותנו צמוד, יצאנו לטיולים, שמענו הרצאות וסיפורים ומורשת, הוא עבד עלינו חזק, וכולם, כולם התגייסו".

את השירות הצבאי הוא סיים כמ"פ טנקים בגדוד 46. אחרי המלחמה עשה קורס קצינים. המפ"אים המקבילים אליו היו גלעד שר ואורי אגמון. אחרי השחרור סיפר לו מישהו שבמשטרה החליטו להקים אגף מבצעים ומחפשים עשרה קצינים. "הציעו לי ללכת לראיון. מה כבר יש לי להפסיד. ראיין אותי סנ"צ יעקב לניאדו. איש מדהים. הוא אמר לי שגייס כבר מ"פ צנחנים ומ"פ גולני ומ"פ חרמ"ש ויש לו גם טייס. אבל אין לו קצין שריון. אז הנה, יש לו".

"הייתי אמור לבוא לשנה, כדי להקים את אגף המבצעים, אבל השנה הזו הפכה ל־36 שנות שירות במשטרת ישראל". אוחיון היה כמעט הכל. קצין מבצעים במחוז מרכז, מפקד תחנת רחובות, קצין אג"ם מרחב שפלה, סגן מפקד מחוז מרכז, מפקד מרחב שרון, ראש מנהלת התנועה הארצית. הוא הקים את אגף התנועה, הציג את התוכנית לשר קהלני שאישר.

הוא היה ראש מנהלת ההגירה, ראש אגף המבצעים, ופרש בדרגת ניצב. כשהתגייס בסוף 1976 הוא השתתף בהקמת אגף המבצעים ולא תיאר לעצמו ששנה אחת אחר כך יפקד אישית על המבצע לאבטחת ביקורו של נשיא מצרים אנוואר סאדאת בישראל. ארבע שנים אחרי שנלחם בחייליו של סאדאת והשאיר בשדה הקרב רבים מחבריו, הופקד על אבטחת ביקורו של הנשיא המצרי בירושלים.

"יש לי שאלה קשה", שאלתי אותו לסיום. "אם במקום אוחיון, שם המשפחה שלך היה ארצי, יכול להיות שהיית מפכ"ל?".
"שטויות", ענה אוחיון, "אתה יודע כמה פעמים פנו אליי לשנות את השם? סירבתי בכל תוקף. אוחיון זה אני. זה השורשים שלי. זה לא פגע בהתקדמות שלי והייתה לי קריירה מפוארת. התקדמתי רק בזכות הכישורים שלי והרצון שלי. קשרים לא היו לי. אבל אף אחד לא בלם אותי. גם אם הייתה אפליה בעבר, די. די. תעזבו את זה. זה היה, עכשיו צריך להתקדם הלאה".

שאלתי אותו על התיאוריה של אבישי בן־חיים. על ישראל הראשונה והשנייה. "אני מתנגד לזה בכל תוקף", אמר, "איך אפשר להבחין היום בין ישראל הזו לישראל אחרת? אני לא מקבל את הביטוי הזה ישראל הראשונה וישראל השנייה. בטנק שלי היו מרוקאי, עיראקי ושני אשכנזים. נלחמנו ביחד. נהרגנו ונפצענו ביחד. הדם שלנו התערבב. אלה החברים שלי. אשכנזים וספרדים. אז נכון, לא הכל מושלם. אתה שואל אותי אם צריך לבוא ולהציג את ההיסטוריה והמורשת והעשייה המפוארת של יהדות המזרח? כן. ברור שכן. ואני גם עושה את זה בעצמי. אתה שואל אותי אם לבוא בהתרסה הזאת, בצורה הזאת? אז לא, ברור שלא, ממש לא".

אוחיון נסער כשמדברים על הנושא הזה. את רוב דבריו ביקש לא לפרסם, בעיקר כשדיברנו על חלק מהנציגים הקולניים של יהדות מרוקו בכנסת ישראל. "ההבחנה הזו שממשיכים בה גורמת היום לפילוג, לבריונות ברשתות, כל זה מיותר", הוא אומר, "צריך לזכור דבר אחד, אנחנו עם אחד. זה לא יעזור, אנחנו עם אחד. כשנלחמנו במלחמת יום כיפור היינו ביחד. נלחמנו על המדינה הזו ביחד. לא חשבנו במושגים המעוותים האלה".
הוא לא נכנס לפוליטיקה ושומר את דעותיו לעצמו אבל משהו מטריף אותו. "הביטוי שכל מי שלא תומך בליכוד נקרא שמאלן וכל מי שהוא שמאלן נקרא בוגד, פשוט מטריף אותי", הוא אומר, "אני יוצא נגד זה בכל הכוח. מה זה צריך להיות? אתה יודע כמה שמאלנים היו איתי שם בחווה הסינית? אז, וגם היום? מה, רמי מתן, שהיה מראשי המחאה, הוא בוגד? רמי מתן? רמי ממן, מטבריה? בוגד? תגידו, השתגעתם? על מה אתם מדברים? אלה החברים הכי טובים שלי!".

מאז פרישתו מהמשטרה, כתב אוחיון כבר חמישה ספרים. אחד על המלחמה, אחר כך "מדריך למטייל במרוקו", שיצא לפני כעשור גם באנגלית וניתן לרכישה באמזון. הספר הרביעי הוא "אוסף פרקים נבחרים בתולדות יהדות מרוקו", עבודת נמלים שכוללת סקירה על כל קהילה, כל יישוב, כל כפר בארץ הולדתו. הספר האחרון, שיצא עכשיו, הוא היהלום שבכתר: "מרוקו, המדריך למטייל העצמאי".

הספר מחזיק למעלה מ־400 עמודים, עם כ־800 תמונות (שצילם בעצמו, יש לו ארכיון של 200 אלף תמונות שצילם), יש בו 70 מפות ותרשימים, ויש בו, בנוסף למסלולי הטיול המומלצים, גם סקירה כללית על המדינה לפי יישובים ואיזורים: גיאוגרפיה, היסטוריה, חינוך, מעמד האישה, בית המלוכה וכמובן, הקהילה היהודית. "לא רק מטיילים עם הספר הזה", הוא אומר, "אלא גם לומדים את ההיסטוריה, התרבות, בכל עיר, בכל יישוב, בכל מקום שבו הייתה קהילה יהודית".

מרוקו נעוצה עמוק בנשמתו. כששאלתי אותו מהי המולדת שלו, ענה "ישראל", ללא היסוס. "ברור שישראל, זו המדינה שלי, עליה נלחמתי, בה אמות". מרוקו היא המקור, הבסיס שממנו הגיע, קרקע הגידול. הוא גאה בה עד מאוד. בצילום שצולם לצורך הכתבה הזו, הוא ניצב ליד חלון ביתו בישראל, ובתוכו נראית תמונת הבית שבו נולד במרוקו, ועל הקיר התריסים שהביא מהבית שבו נולד.

אוחיון הוא צייר חובב, צלם אומן, סופר, מרצה וגם מוביל טיולי בוטיק איכותיים במרוקו. הוא טייל שם כבר עשרות פעמים. הטיולים שלו קטנים, סגורים, בדרך כלל לקהל מצומצם. "מי לא טייל איתי", הוא אומר, "ח"כים ואנשי עסקים ועורכי דין והייטקיסטים. בדרך כלל בקבוצות של 20 איש, כולל טיולי ג'יפים וזוויות שאף אחד לא מכיר". הוא מצלם את הטיולים, סטילס ווידיאו, עורך סרטונים, מרצה, כותב, מבשל וחוקר. בסך הכל, אין לו טענות. את הספר הנוכחי לא הפיץ בחנויות. אפשר לרכוש אותו דרך עמוד הפייסבוק שלו (Berty Ohayon) או הג'ימייל ([email protected]).

לאוחיון יש מה להגיד בשני נושאים נפיצים: התמודדות המשטרה עם מה שמתרחש במגזר הערבי, לנוכח המהומות האחרונות, והסכנה, לדבריו, ל"התקוממות עממית" ברגעי האמת שעוד נכונו למדינה הזאת. הוא גיבש בזמנו תוכניות אופרטיביות מתאימות, שנזנחו. גם בנושא המחדל במירון הוא יודע להאיר את הפינות המוזנחות והפאשלות המהדהדות. על זה, בטורים הבאים.