אפרים הסלוניקאי מת.
הדבר נודע לי כמעט במקרה, שכן את בית המרזח שנקרא "מתי" לא פקדתי כבר כחצי שנה, אם לא למעלה מזה. קוראים ותיקים של המדור זוכרים בוודאי את המקום שאותו הזכרתי כאן כבר כמה פעמים. קוראים שהפכו לחברים, פוקדים אותו בעצמם: בהתחלה איתי, אחר כך גם בלעדיי, אחר כך במקומי.

מתי לנדשטיין, הבעלים והאיש שעל שמו נקרא המקום, הסתלק מעמנו לפני למעלה משנתיים ועלה מדרגת "המקלל" (כפי שכינו אותו בחייו) לדרגת מנוח, כזה שנזכרים בו בגעגוע מלווה בחיוך, אבל גם באנחה. את המקום מחזיקים מאז בנו איציק ונכדו ליאור, ייבדלו לחיים ארוכים.
אני מחבב את דורות ההמשך, ולמרות זאת זה חודשים רבים, כלומר, מאז התחייבתי לעבודה שמתבצעת מבוקר ועד ערב - לא יצא לי להתרווח על כוס בירה שנמזגת לי עוד כשמזהים אותי מרחוק, ולבקש מליאור שיגיש לי חתיכה של מטיאס עם בצל בצד וצלוחית של ארבס. כך אירע הדבר, שרק ביום שישי, עת הזדמנה לי בירה בהפתעה, נודע לי שאפרים כבר לא יבוא לפה יותר.

אפרים הסלוניקאי היה איש שכולו כבוד והדר. אפילו יושבי המקום שלא ניחנו (אם לנקוט לשון המעטה) בגינונים שהיו מזכים אותם בכניסה לבית הלורדים, ושחלקם נהגו לקבל במטר קללות כל מכר מזדמן, נדמו כאשר נכנס אפרים. ככה זה כשהכבוד שלך הולך מטר אחד מלפניך.
בעגלת הקניות שלו, שאותה היה מחנה מתחת לכיור הקטן שבפינת החדר, היו תמיד "הדליקטסים" הכי טעימים שיש לשוק להציע, אבל בעיקר שפע של חוכמת חיים.

אפרופו "דליקטסים", הגם שנאלצתי להיפרד זמנית מישיבה אצל מתי, אלה עוד גורמים לי לסור בחטף אל שוק העלייה: זה שבו ניתן עדיין למצוא גבינת "המאירי" במחיר שפוי; זה שבו המחזה של אהרוניקו, שכבר עבר 90, מפלט דג מלוח, עוד מהלך עליי קסם; זה שבו התור בואכה חיים רפאל מתעקל לו על המדרכה. זיתי קלמטה מקופסה? שיאכלו השונאים שלי ביום חתונת יקיריהם - אני ליד הקשקבל חייב זית עם כבוד, כזה שלנגוס בו יהיה כמו לקחת ביס מאפרסק.

אדון אפרים הלך לו לבלי שוב, כמעט במחצית העשור העשירי לחייו. ומעבר לתקווה שנסך בי גילו - ממש כמו מתי, חיימק'ה, דובצ'ק ואחרים, שהגיעו כולם לעשור העשירי בחייהם למרות צריכה יומיומית של כמה כוסיות - עוררה הידיעה על מותו געגוע לפס ייצור של גברים שהלך ופחת, עד שנסגר כליל.

אפרים פיטילון  (צילום: באדיבות המשפחה)אפרים פיטילון (צילום: באדיבות המשפחה)


בעוד חודש אהיה בן 52, גיל שבו מסתלקים מעלינו בני הדורות הקודמים. מה שהחל עם פרידה מדור הסבים, הפך בהדרגה לפרידה מדור ההורים. שיחות שנפתחות במשפט: "שמעת מי מתחתן?!" פינו את מקומן במהירות מבהילה לכאלה שנפתחות ב"שמעת מי מת?!".

אני מודה שכל הייאוש הזה נעשה יותר נוח, כאשר מביאים בחשבון את העובדה שהאלטרנטיבה היחידה לפרידה הדרגתית מהאנשים המקיפים אותנו, היא רק למות לפניהם (פתרון שברשותכם אני מעדיף לדחות, לפי שעה). ובכל זאת זה צובט בלב: כבר לא מדובר בזיכרון עמום מאנשים שהקפיצו אותך על ברכיהם כשהיית ינוקא, אלא באנשים שיצא לך ללגום עמם, לתת איזה ביס, לדבר על החיים ובעיקר לשתוק על הדברים שחשובים בהם באמת.

אני זוכר את הזעם שעורר עזר ויצמן המנוח, עת ספד ליצחק רבין במשפט "אכלנו משהו ביחד, שתינו משהו", בעוד אני לא הבנתי על מה יצא הקצף: הוא בסך הכל אמר "שלום, חבר" עם קצת יותר מילים. שהרי מהי חברות בין גברים - ולא משנה אם הם קברו ביחד חבר משותף או חלקו אהבה לאותה האישה - אם לא ביכולתם ללגום דרינק, לחלוק ביס ולהתווכח רק על זכותו של כל אחד מהם לשלם גם את החשבון של האחר, כיאה ל"מענטש", אותה מילה שכמוה כקו אופק שיש לצעוד לעברו חיים שלמים, מתוך ידיעה ברורה שהוא יוסיף להתרחק.

ששון הזמין חביתה עם קבנוס, פחות מרעב ויותר כדי שלא ישעמם לו עם הבירה. בשולחן ליד ביקש אריאל דג מלוח וסיפר לי סיפורים על הנסיעה האחרונה לרומניה, שם גרה המשפחה של אשתו. אני חשבתי רק על אדון אפרים, שהיה אריה בחייו ואיננו עוד, וסימנתי לליאור שימזוג עוד בירה.
יבוא יום שבו, אם אהיה ראוי לכך, עוד יישב כאן איש צעיר ממני בכמה שנים טובות, שהייתה לי הזכות לחשוף בפניו את רזי המקום. ואולי הוא יגביה כוס בירה, ייאנח ובלבו יחשוב עליי טובות - ממש כפי שאירע לי ביום שישי, עת שמעתי שאדון אפרים החליף את המעדנים של שוק לוינסקי בבשר הלווייתן ושור הבר. 