בשבועות שקדמו ל־6 בינואר, לכוד בשכנוע עצמי כי הבחירות והנשיאות נגנבו ממנו, מעך דונלד טראמפ את סגנו מייק פנס בטענה שפנס לבדו יכול להפוך את התוצאה כמי שמופקד על טקס האשרור הטקסי והרשמי בקונגרס. הלחץ הלך וגבר, כולל קללות וכינויי גנאי ל"סגן השפן" שימצא את גבריותו ו"יגדל זוג". יועציו המשפטיים של פנס הבהירו לו שהחוקה אינה מותירה לו מרחב תמרון; עליו לאשרר את ספירת הקולות הרשמית. משוכנע במה שעליו לעשות אך רדוף על ידי נשיא שבריאותו הנפשית הייתה בנסיגה דרמטית, התקשר פנס לדן קווייל, מי שהיה סגנו של ג'ורג' בוש האב ואחד האחראים העיקריים לדרדור מוסד הסגנות לקוריוז סר טעם. למה קווייל? שניהם מאינדיאנה.

30 שנה מחוץ לפוליטיקה הוסיפו תבונה ונחרצות לקווייל. תשובתו לפנס הייתה מהירה, ישירה ומוחצת. אין לך מרחב תמרון בנושא הזה, אמר קווייל לפנס. החוקה ברורה ועליך לפעול לפיה. פנס קבל על הלחץ הלא מתון המופעל עליו ועל ציפיית הרפובליקנים שיציל. קווייל התעלם מקולות הנהי. ההיסטוריה לא תסלח לך, הוא אמר, אין לך ברירה אלא לאשר את ניצחונו של ג'ו ביידן.

על פי "Peril", ספרו האחרון של בוב וודוורד על נשיאות טראמפ, השיחה עם קווייל שכנעה את פנס לעשות את המוטל עליו. רוב הזמן מוסד הסגנות הוא תחנה סופית בדרך לשומקום, תפקיד ייצוגי בעיקרו גם כאשר סגן נשיא, כמו ביידן למשל, מתפאר בשמונה שנות שיתוף פעולה הדוק וידידות מופלאה עם ברק אובמה. מפלטו של הסגן שהוא יכול להשיא את העצה הטובה או המטורללת ביותר; הנשיא יחליט בעצמו. אלא אם אתה ג'ורג' וו. ובובת הפיתום על ברכיו של מקיאוולי מודרני כדיק צ'ייני.

הגדרת הסגנות הרווחת היא לקום בבוקר, לבדוק שבעל הבית עדיין חי ובריא, לשתות איתו קפה אם שניהם בעיר, להתרוצץ מלוויות ממלכתיות ופחות - להזדמנויות צילום ולפתור תשבצים ביניהן. ובעיקר להיות מוכן נפשית לאפשרות שהבוס יחטוף דום לב או שבץ מוחי. פעם בחצי מאה יתקיים דיון על התיקון ה־25 לחוקה במקרה שהנשיא מראה סימנים מדאיגים של דעיכה מנטלית מסוכנת. "אם אתה מת, אני טס", הגדיר בוש האב את ימיו כצמיג הרזרבי של רונלד רייגן.

במאה ה־19 סירב דניאל וובסטר לקבל עליו את תפקיד הסגן. "אני מסרב להיקבר לפני מותי", אמר. נלסון רוקפלר, שנגרר לסגנות אחרי שג'רלד פורד החליף את ניקסון, התלונן: "מעולם לא רציתי להיות סגן נשיא של שום דבר". בוב דול, שרץ עם פורד ב־1976, ראה היבט חיובי: "עובדים בבית ולא מרימים משאות כבדים".

האריס וביידן בהשבעה (צילום: רויטרס)האריס וביידן בהשבעה (צילום: רויטרס)

מפאת גילו המתקדם וקרקורי הבטן שעוררה מועמדותו, שבעיני רבים נראתה כמשהו שדונלד טראמפ ימצוץ את מח עצמותיה, לא הייתה לביידן ברירה אלא להבטיח כי סגניתו המיועדת תהיה אישה לא לבנה. אחרי תהליך סינון קפדני (vetting) להפגין שהבטחתו שרירה וקיימת, נותר החמ"ל בדלאוור עם חופן נשים שחורות וראויות. למרות הראיונות והפגישות האישיות, מהר מאוד הצטייר שהסנאטורית קאמלה האריס, עם רקורד שנוי במחלוקת כתובעת ראשית בקליפורניה, נוכחות אטרקטיבית עם טענה לכריזמטיות ומי שהתנפלה על ביידן בעימותים הדמוקרטיים, היא כנראה המיועדת. גם משום שביידן רצה להבהיר שאינו שומר טינה למי שנופפה אצבע תחת אפו והסבירה לו שקשה להבין מצוקת שחורים אם אינך שחור בעצמך.

במציאות פוליטית שבה המרוץ לנשיאות אינו נפסק לרגע ועם דונלד טראמפ, השומר על נוכחות פלגנית מתמשכת החותרת תחת יסודות הדמוקרטיה, בחירות 2024 מרצדות על קו האופק. בניגוד לתחושה, אם כי לא הבטחה, שביידן יסתפק בקדנציה אחת ויכין את הקרקע להתמודדות מוצלחת של סגניתו, ירח הדבש בין השניים שהתאפיין בנוכחות תמידית של האריס בפריים הטלוויזיוני ההיפראקטיבי של הנשיא ואזכור קפדני שלה, התפוגג ונמוג בתחילת הקיץ. זה קרה במקביל עם פרסום כתבות מהזן הרכילותי־תפקודי על אווירה עכורה, סדרי עבודה עכורים ותחושת מצוקה בצוות של האריס.

הפרסום ב־Axios היה מזן כוויות מדרגה שלישית. Axios כינה את הסגנות "Shitshow" ונתן פתחון פה לפעילים דמוקרטיים שאכזבתם הגוברת מהאריס גורמת להתרופפות האמונה שהאריס תהיה מנהיגת המפלגה אחרי ביידן. "הטוענת שלנו לכתר מצטיירת ככישלון", צוטטו פעילים, "מה נעשה? אולי היא לא אמורה להיות היורשת", ענה מישהו. נכתב שאי־הנעימות מחלחלת מהאריס המתנהלת באדנותיות קפריזית ואינה מטה אוזן לתלונות עד שלא נותרה ברירה אלא לאוורר אותן בפומבי. עבור ביידן, שעד שנקרא לסדר נהג לחבק, לנשק ולחדור למרחב האישי של הזולת גם בהיותו אישה, היה הפרסום הזה נורה אדומה על שידת הלילה שלו. ההכחשות היו מהזן הרפה המחויב לסגירת שורות.

כדי שיהיו להאריס תפקידים מוחשיים כפי שהיו לו כסגנו של אובמה, הפקיד ביידן בידי האריס נושאים לטיפול שעלולים למוטט פוליטיקאי ותיק ומנוסה ממנה במישור הלאומי והבינלאומי, וגם מישהו קל רגליים יותר, בעל חשיבה גמישה ולא דוגמטית השואף לפשרות; כל מה שהאריס כנראה לא. אחרי 43 שנה בוושינגטון היה זה אך טבעי שביידן שומר את הקשר עם הקונגרס לעצמו. במציאות שבה התוכנית השאפתנית של "לבנות אמריקה טובה יותר" - שיקום תשתיות, ביטוח רפואי המתקן בריאות לעשירים בלבד, מיסוי ריאלי של חברות ענק וחלוקת נטל חדשה - נקרעת בין השמרנים לפרוגרסיביים בשעה שהרפובליקנים יושבים ביציע ואוכלים פיצוחים, אמורה האריס להגן על אגפים אחרים; היא קיבלה אחריות לבעיות הגירה, משכנעת לאומית בנושא סרבנות החיסונים וסיוע מסיבי למשילות.

הוטל עליה להיאבק בחקיקה הדרקונית שמעבירים הרפובליקנים במדינות שונות כדי לצמצם את זכות ההצבעה והערמת קשיים על התהליך. במקום שתתנפל כמתבקש על החוק נגד הפלות שעבר בטקסס, שעלול להסיג את ההישג ההיסטורי של Roe V. Wade, היה זה ביידן שהתגולל על גרג אבוט מושל טקסס. היא גם הקול המכריע בסנאט המחולק ל־50-50 במקרה שניתן יהיה להחזיר את הסנאטורים הסרבנים סינמה ומנצ'ין לתלם.

עבור מצביעים רבים הייתה הבחירה בהאריס לסגנית אחת הסיבות להצביע לביידן. היא אמורה להיות קו ההגנה אם חלילה יקרה לו משהו שימנע ממנו להוציא קדנציה. מי שאינו מומחה גריאטרי יתקשה לאפיין בדיוק את מה שקורה לביידן בנושא הקוגניטיבי והערות המנטלית התפקודית. לא הגיע לו החיקוי העלוב שעשה לו נתניהו, הלשעבר הישראלי ומי שהיחסים ביניהם תמיד היו חמוצים. זה הגדיר את קרבתו האידיאולוגית של נתניהו לידידו הדמנטי טראמפ. אבל בגיל 78 החיים הם תהליך דינמי, והכיוון הוא למטה והחוצה. הגמגום מילדות נוכח יותר; לא ברור מדוע הניח לצדדים הנצים במפלגתו להתכתש שבועות בנושאים שבנפשו עד שנכנס לתמונה.

האריס וביידן בהשבעה (צילום: רויטרס)האריס וביידן בהשבעה (צילום: רויטרס)


הוא עדיין מדבר לעניין, אבל פניותיו לאומה בנושאים שונים תכופות מדי ומעקרות את החשיבות המיוחסת לנאומים כאלה שהשימוש בהם אמור להיות מתון; מאז הפינוי החפוז מאפגניסטן שבסופו חלקו אנשי הצבא שלו על תיאורו את המציאות בשטח ועל ההערכות שקיבל, עברו חייו לפאזה של מדורי גיהינום: גאות בקוביד־19, התנחלות 15 אלף מהגרים לא חוקיים מהאיטי תחת גשר בדרום טקסס, אג'נדה תקועה בקונגרס, מחסור בעובדים ובמוצרים, קווי אספקה שבורים, עימות מכוער עם צרפת.

בתחילת הקדנציה שלו אפשר היה לשמוע ולראות את ביידן מגייס תעצומות נפש, מישיר מבט למצלמה, מדבר בקול רם, ברור ועוצמתי כמי שמודע למה שאומרים עליו. ככל שחולף הזמן מתחלפת התוכחה בתחינה ובלוויית קול המבקש עזרה וכתף אוהדת ממי שבדיוק יושבים בטריילר בדרום ומשמנים את הנשק האוטומטי בסליק. חברים שהבינו כמוני את החובה בסילוקו של טראמפ ושאגו בשמחה בעת ההכרזה על הניצחון, אוחזים כעת בציפורניים בתקווה שביידן יעביר את החוקים החברתיים והכלכליים שלו ויזכה לראות אותם מיטיבים עם אמריקה. אנחנו מהזן שיסתפק בקדנציה אחת. אבל כעת ברור שהאריס אינה היורשת הטבעית. המאסה הקריטית של מי שמאמינים שהנשיאות נגנבה מטראמפ, תטביע אותה אם אמריקה תגיע ל־2024 כדמוקרטיה.

בכל אירועי העת האחרונה שהיה להם היבט פומבי, בלט היעדרה של קאמלה האריס. היא כבר לא ניצבת לצד ביידן עם המסיכה התקנית מכסה את פיה, מהנהנת בראשה בהסכמה ומנסה להביע תמיכה בעיניים מלאות הבעה ומנוד ראש. היא שקועה לכאורה עד הגבות במשימות שהוטלו עליה, שאותן, כך מסתבר, היא אינה מיטיבה לצלוח. בפעמים המעטות שהיא נושאת דברים, היא יורה לעצמה ברגל. עד כדי כך שדמוקרטים רבים חושדים בביידן שהוא מפליל אותה יותר מאשר מפעיל אותה.

מי שהייתה אמורה להטיל אימה קיומית בלב הרפובליקנים כאישה שחורה ודעתנית שנולדה לתוך תנועת המחאה בברקלי עם רקורד של תובעת תוקפנית; מי שאמורה הייתה לגרום למיץ' מק'קונל וילדי הזבוב שלו לפרפור חדרים באופן שבו היא צוחקת ומשליכה את ראשה לאחור, לא עשתה עדיין דבר חוץ מלתקוע את רגליה בפיה כל פעם שניסתה לומר משהו. עשרה חודשים לתוך קדנציה נשיאותית הם לא הרבה זמן, אבל לסימנים יש נטייה היסטורית להפוך למהות מתמשכת. זה שגוי להשאיר את ביידן לבדו בקרב ההרואי על נפשה של אמריקה, רגע לפני שהיא מידרדרת מדמוקרטיה מפוארת לרפובליקת בננות ענקית ונשכבת מתמסרת על גבה כדי שטראמפ ידרוך עליה בדרכו חזרה לבית הלבן.

האריס הייתה אמורה להיות יותר מהמסייעת של ביידן שמתקשה להחליף ארגזי פעולה; היא הייתה אמורה לצנוח במיתלה עם סכין בין השיניים. או שהאינסטינקטים הפוליטיים שלה מכתיבים לה פתיחת מרחק מביידן, בהנחה שהוא מבשל נשיאות בוטנים בנוסח ג'ימי קרטר. או שהיא עושה עבודה מדהימה מאחורי הקלעים וללא סיקור, מה שנשמע דמיוני למדי. במציאות שבה 78% מהרפובליקנים מאמינים שביידן לא ניצח את טראמפ, כל המרחק בעולם שתיקח מהנשיא לא ישפר את מעמדה של האריס לטובת העתיד. על ביידן נאמר ש"לא היו לו שאיפות פוליטיות עצמאיות לדלל את נשיאותו של ברק אובמה". גם אם זאת המדיניות שאותה נוקטת האריס, יש הבדל בין התנהלות מאופקת ונאמנה לבידול וריחוק מוחלטים. במיוחד שמה שכנראה הכריע את הכף לטובתה בלבו הרגיש והרכרוכי של ביידן, היה הידידות העמוקה בין בנו בו ביידן והאריס.    
נדידתו של ביידן שמאלה אמורה לגשר על הפערים האידיאולוגיים הראשוניים ביניהם ולהקל על האריס לתפוס מקום על גשר הפיקוד. את הטיפול בפיאסקו של המהגרים מהאיטי השאירה האריס לאלחנדרו מיורקאס, השר לביטחון פנים. זה תפקידו, אבל אחריות נשיאותית, ולו גם שילוחית, הייתה משפרת את החזות העגומה של ממשל דמוקרטי שוחר הגירה, שנאלץ לשלוח חצי מהמהגרים חזרה להאיטי מוכת רעידות אדמה, אלימות ואי־יציבות שלטונית.

כל הזמן הזה לא זימנה האריס מסיבת עיתונאים אחת, והיא עונה על שאלות בקמצנות. בראיונות מובחרים עם רשתות גדולות ומראיינים נחשבים היא נלחצה ומעדה. לנורה אודונל מ"60 דקות" ששאלה אותה אם היא נותנת לביידן פרספקטיבה סוציאליסטית פרוגרסיבית, ענתה האריס בנרגנות: "זאת פרספקטיבה של אישה שגדלה כילדה שחורה באמריקה, שהייתה תובעת, שאמה הגיעה לאמריקה מהודו בגיל 19 ושגם אוהבת היפ־הופ. מה עוד את רוצה לדעת?".

בראיון ב־NBC עם לסטר הולט נשאלה האריס מדוע לא ביקרה עדיין בגבול הדרומי עם מקסיקו. שאלה לגיטימית על רקע משבר ההגירה ומראה שוטרים טקסניים על סוסים רודפים אחרי נשים וילדים ומכים אותם במושכות. "גם באירופה לא ביקרתי עדיין", השיבה האריס. אלה מהרגעים שבהם שיקול הדעת שלה קורס ומשהו מתנשא שנאמר באנפוף מעצבן הופך כל חיבה אליה לבלתי אפשרית. נניח שהגבול אינו אטרקטיבי בימים אלה, למה להעליב את אירופה? מה התועלת בתשובה חכמולוגית חוץ מאשר לתקוע את הדיון באדמה ולעשות נפשות לכת מתנגדיה? אלה ימים שבהם קרס ביידן ל־38% שביעות רצון מתפקודו. נתוני התעסוקה בשבוע שעבר היו עגומים ועדיין מגיפתיים. ברגע האחרון הצביעו הרפובליקנים בעד הגבהת תקרת החוב הלאומי עד דצמבר. אי־עמידה בהחזר החוב הזה תרסק את הכלכלה.

דונלד טראמפ (צילום: רויטרס)דונלד טראמפ (צילום: רויטרס)

או שהאריס נמוגה לתפקידו הקלאסי, הכמעט טקסי ואילם של סגן, או שהשתיקה מתאימה לה כי על הפרק מונח סדר היום השאפתני של ביידן לבנות אמריקה טובה יותר. הוא יקום או יתרסק על יכולתו להעביר את החקיקה התקועה בקונגרס, כולל אצל הדמוקרטים. וזה לפני החובה ההכרחית להתמודד עם החקיקה שמעבירים הרפובליקנים במדינות שונות שעיקרה צמצום זכות הבחירה. את מסעות השכנוע לחיסונים, התקציב לתשתית ומדיניות חברתית, עורך ביידן לבדו. סגניתו אינה לצדו.

נאמר כי הצימוד הראשוני שהציג נשיאות דו־ראשית לכאורה, עורר את כעסה של הגברת הראשונה ג'יל ביידן. מסתבר שבעשרה חודשים כמעט נלמדה בוושינגטון אמת חדשה: אינך רוצה להרגיז את ג'יל ביידן. מה שעשה את פרשת הדרכים למוזרה יותר היה מרכזיותה של האריס בחגיגות הניצחון, הנצחה שהפכה ויראלית באמצע ג'וגינג ששם נראתה בבגדי ריצה אומרת בנייד, "עשינו את זה, ג'ו", דרך כבודה שנשמר בקפדנות יתרה בחגיגות הניצחון. היא התרחקה מלהבת הידידות החמה בדילוגים שכללו את האופן שבו הצטלמה לשער מגזין האופנה "ווג", דרך ביקור העבודה בדרום אמריקה שאמור היה לעצור את גלי ההגירה צפונה, שבו שיא נאומה בגואטמלה היה הפנייה למהגרים בלתי חוקיים עתידיים "אל תבואו!". אולי הרתעה הולמת אבל לא כך אומרים את זה.

למשפשפים עיניהם בתמיהה, לא ברור לאן נעלמה מי שעשתה 30 שנות קריירה בעין הציבורית. מי שהתאפיינה במצב רוח אגרסיבי, הייתה מודעת לחובתה לשבור את תקרת הזכוכית, שהפכה באחת לסגנית נשיא שהיא אישה שחורה ונראית כמבזבזת את ההון הפוליטי הזה. חזותו השברירית של ביידן עושה אותו כמעט שקוף, והתקווה לראות דרכו את האריס מפשילה שרוולים לבנים ותוקעת ידיים בצואה הפוליטית ונוקטת עמדה קולנית - דועכת. לא נפסלת אפשרות שהיא האישה האחרונה במשרד הסגלגל, כפי שהייתה בהחלטה על היציאה מאפגניסטן. אבל היא לא ממהרת לנפק את זה בגלל השם הרע שיצא לפינוי הבהול.

אם האריס אכן שואפת לרשת את ביידן כמועמדת מפלגתה לנשיאות, זה הזמן לקחת לידיים את הכוח הפוליטי שניתן לה. היא חייבת לשבור את הסטיגמה של הסגנות כתפקיד ייצוגי מפוהק ולתת עבודה כמו שנתנו וולטר מונדייל ואל גור. מונדייל ציוות את ג'רלדין פרארו כסגנית, אבל רונלד רייגן היה גדול מהחיים. גור לא הפסיד לבוש אלא לבית משפט, טרגדיה שגלגלה את הרצף ההיסטורי שסופו טראמפ. אם האריס רואה עצמה כמנהיגת המפלגה בעתיד, עליה ליצור פרופיל של עשייה, להתייצב בחגור מלא לקרבות הקשים ולתמוך בנשיא באופן נראה לעין. הסיכון שניסיונה ליצור לעצמה בסיס כוח מחוץ לבית הלבן ייתפס כשאפתנות מוקדמת מדי, מתגמד ליד חוסר עשייה ונפקדות.

מכיוון שהיא עובדת עם מי שהיה שמונה שנים סגן נשיא בעצמו, אין ספק שרצונו של ביידן להיות בעל הבית בכל דבר ועניין הוא סוג של מכשול בדרך להגדרתה העצמאית של האריס. אבל לפחות על פי הרקורד שלה, היא בדיוק מי שאמורה הייתה להילחם על שלה. היא אינה אמורה להעביר ארבע שנים כאסירת תודה נצחית. הרושם בינתיים הוא שביידן היה זקוק להאריס יותר כדי להיבחר מאשר למשול. לכן אולי עדיין לא נשמעות טענות מנוסחות מכיוונו. העובדה שהוא כנראה נשיא של קדנציה אחת בלבד מחייבת זהירות יתר מסגניתו המבקשת לרשת אותו. אבל לא להאפיל עליו מצטייר אצל הדמוקרטים כהיעדר יוזמה ועשייה.

האמונה שהאריס יכולה לתקן מדיניות הגירה שלא הוגדרה שנים רבות והידרדרה להתנהלות אלימה ושערורייתית אצל טראמפ ולא השתפרה משמעותית אצל ביידן, כמוה כאמונה שהאריס יכולה למצוא תרופה לסרטן. בעיני רבים, כולל הסנאטור הרפובליקני ג'ון קרונין, "נראה שביידן שם בידה רימון יד ושלף את הנצרה. היא השליכה אותו מהר ורחוק כפי שיכלה". לא בטוח שניתן לייחס לביידן זדון מכוון כזה, אבל הוא ידע טוב מאחרים שמדיניות ההגירה הלא קיימת היא פצצת זמן מתקתקת. האחריות להגירה ממקדת בהאריס את כל החרון השמרני ומציבה אותה בלב ההתפלגות האידיאולוגית במפלגה הדמוקרטית.

השנה הראשונה אינה מגדירה קדנציה שלמה, אבל מסע מוצלח חייב להתחיל בצעדים נכונים. החזון של ביידן לאמריקה טובה יותר העוצרת בחריקת בלמים על פי תהום ומעבירה לרוורס, אינו נחשב לחזון ביידן־האריס. כדי להיבחר לסגנית היה על האריס לעשות עצמה מפנימה חלק גדול מהחזון הזה. לא ברור עד כמה הצליחה בכך ואם הנפקדות שלה היא דרכה להתמודד עם תהליך העיכול.

מה שבטוח, אין מצב שהאריס תקבל קול רפובליקני אחד בתורה אם יגיע. מה שבטוח לא פחות, גם הדמוקרטים עדיין אינם מסוגלים לעכל אישה שחורה כמועמדת שלהם לנשיאות. בעיקר לא מי שיצא לה שם של בטלנית יהירה שמדברת שטויות. 