מסתבר שיש כאלו שיישארו קדושים לעד, לא משנה מה ייחשף לגביהם. כך התברר בשבוע שעבר, לאחר שהחשיפה המטלטלת של קולט אביטל לא הצליחה להכתים את זכרו של הצדיק שמעון פרס.

אפילו מועצת חכמי התקינות הפוליטית, בואכה הסניף הישראלי של Me Too, אמרה את דברה והכשירה את הפרס. למשל, חברת הכנסת מיכל רוזין ממרצ, שהודיעה השבוע כי "לא נחרים את זכרו של שמעון פרס... עדות אביטל פוגעת עמוקות בזכרו מבחינתי, אך אי אפשר לשכוח את מה שהוא עשה לטובת המדינה ואת עמדותיו הנכונות".

אכן, העמדות הנכונות קובעות הכל. העובדה שמי שהייתה מקורבת לפרס, חברת כנסת ממפלגתו, חשפה כיצד הוא תקף אותה מינית פעמיים, ניסה לנצל את מעמדו ואת פגיעותה, לא באמת משנה לפי תקנון מרצ. העבריינות המינית הנטענת של פרס, שהייתה מוחקת את זכרו של כל איש ציבור מהשורה, לא כל שכן בעל עמדות "לא נכונות" מהימין, לא תפגע בזכרו של קדוש הסכמי אוסלו.

אומנם הסיפור של קולט אביטל זכה לחשיפה בתקשורת, אבל אמות הספים לא רעדו. שום דבר הדומה למה שעשו לגנדי – רחבעם זאבי, לא התרחש. בוודאי שלא מחיקה מספרי ההיסטוריה ומהאנדרטאות. אפילו לא הסנקציה האיומה שנגזרה על עורך "מעריב" דאז, שמואל שניצר, שנמנע ממנו פרס ישראל בגלל שני משפטים של אי־תקינות פוליטית במאמר שכתב. או שלילת פרס מפעל חיים של אקו"ם מאריאל זילבר, בגלל דעותיו הלא נכונות.

פרס היה מוגן עוד בחייו בשל עמדותיו "הנכונות". הידיעות על ההתנהלות הנכלולית שלו היו רבות. הוא לא הוקע בגלל הפרות חוק בוטות שביצע, כמו שליחת המנכ"ל שלו להיפגש עם יאסר ערפאת ב־1987 בניגוד לחוק. או משום שחתם כשר חוץ על הסכם לונדון עם המלך חוסיין, ללא סמכות ובלי לדווח לראש הממשלה יצחק שמיר.

רשת ההגנה נפרשה גם על מעלליו האישיים. למשל, על השאלה מדוע התרחקה ממנו אשתו סוניה, למה החזירה לעצמה בזקנתה את שם נעוריה, גל, וציוותה להיקבר בבן שמן ולא לידו. איש לא חקר ולא פרסם, אף שעכשיו אפשר להתחיל לחבר את הנקודות שהסתירו מאיתנו. סביר שהיא ידעה על מעללי בעלה הקדוש והגיבה בהתאם.

גם הנהנתנות הקיצונית וניצול יחסי ההון־שלטון של פרס זכו לליטוף במקום לצליבה. ועידות הנשיא הראוותניות שמומנו מכספי מיליארדרים ונקראו על שמו, הטיסות במטוסי מנהלים של בעלי הון לכל העולם. החיים הטובים קיבלו אצל פרס הילה של קדושה, לא ניחוח של שחיתות, כפי שקרה למי שלא החזיק בדעות הנכונות.

אפילו העלייה הדרמטית בהוצאות בית הנשיא בתקופתו לא נחשפה ולא הותקפה. הוצאות שטיפסו פי כמה מתקופת קודמו המבוזה משה קצב, והעפילו לפי עשרה מההוצאות בתקופת מחליפו רובי ריבלין. הפזרנות, הראוותנות והנהנתנות שלו הוחבאו או קיבלו נופך רומנטי. ועכשיו, עבריין המין לכאורה שמעון פרס, יישאר מודל חיקוי ישראלי לנצח, כמובן בגלל הדעות הנכונות.

הזכות להתגייס

השבוע אזכה לגייס לצבא את בתי השלישית, אבישג. אכן מדובר בזכייה, אף שלא פשוט להיעקר ממרקם החיים, השאיפות ולעצור הכל. אף שלא קל להיכנס למשמעת צבאית ולהפקיד את החירות בידי נערים אחרים - המפקדים. וזה לפני שדיברנו על ההוצאות הכספיות של ההורים, המבחנים הקשים וסיכון החיים של החיילים הקרביים.

כן, אזכה לגייס אותה אף שכל כך הרבה בני גילה – אזרחים ישראלים פריבילגים, יכולים להמשיך בחייהם. כי דווקא בגלל העיוותים והקשיים בחברה הישראלית חשוב להזכיר לכולנו את גודל הזכות שנפלה בחיקנו, מי שיכולים להתגייס או לשלוח את ילדינו לצבא שלנו. יהודים שאחרי יותר מאלפיים שנה יש להם צבא עברי לשרת בו, גוף שמקנה את העצמאות ומאפשר את קיום המהות הלאומית.

רבים ממי שיתייצבו בבקו"ם לא חדורים בתחושת שליחות, אלא באים כי החוק מחייב ומשום שהחברים מהשכבה והצופים מתגייסים. כך אנחנו, נוכח האירועים השוטפים והעימותים הפנימיים, ממעטים לעצור ולתת לעצמנו דין וחשבון על גודל ההישג שבעצם השירות. שוכחים שהיכולת שלנו לנהל פוליטיקה קטנה וחיים רגילים, להגיע להישגים מדעיים וכלכליים, נובעת מקיום צבא חזק משלנו.

מאז מרד בר כוכבא ובית שני, עצם קיומו של צבא הגנה לאומי יהודי נתפס כהזיה. נרדפים, מוכים, רצוחים ומבוזים – יהודים יכלו רק לפנטז על יכולת הגנה אישית ולאומית. הראשון שדחף להקמת צבא עברי היה זאב ז'בוטינסקי, כחלק יסודי מתפיסת קיר הברזל שלו, אל מול הערבים והעולם. זו גם התפיסה שאומצה על ידי התנועה הציונית ומדינת ישראל, והוגשמה דווקא על ידי יריבו של ז'בוטינסקי, דוד בן־גוריון.

מתגייסים טריים בלשכת הגיוס (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)מתגייסים טריים בלשכת הגיוס (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)

את ההערצה לצבא העברי נשאו סופרים ומשוררים כמו נתן אלתרמן, בדור שבו לדבר על צה"ל בעיניים נוצצות עדיין לא נחשב לשמאלץ פתטי ומיליטריסטי. הדור של אלתרמן נשא על כפיים, בצדק, את מי שמקנים לכולנו את מגש הכסף לחירות וקוממיות – חיילי צה"ל, ובמיוחד חיילי החובה, שמתפקדים כצבא העם וכגורם שמאחד את רוב השבטים, לפחות אלו שמתגייסים. במדינת ישראל דהיום חשוב להנחיל מחדש את תחושת הזכות להתגייס. זו הזכות שמאפשרת לשמש להמשיך לזרוח בשמי ארץ ישראל, שבלעדיה תחזור אפלת החידלון והגלות.

אומנם לפי הצהרתו השבוע של הרמטכ"ל אביב כוכבי, בשנתיים האחרונות מסתמנת עלייה במוטיבציה של המתגייסים לשרת ביחידות קרביות. לדבריו, מחזור אוגוסט האחרון גילה מוטיבציה גבוהה מאשר בשבע השנים האחרונות, אבל עדיין האתגר גדול. לא פשוט להסביר לצעירים מהשורה מדוע הם מופלים לרעה לעומת כל כך הרבה מבני מחזורם. אלו שמשתמטים בתירוצי התורה ואלו, ערבים, שאפילו לא צריכים להמציא תירוצים. לכן לפני כשנתיים נרשם שיא שלילי במספר המבקשים להתגייס לקרבי.

במקביל לא פשוט להסביר למה צריך להסתכן בחיל קרבי או לשרת ביחידות מן השורה, כאשר חלק מהמתגייסים מקדמים את עצמם ביחידות טכנולוגיות ומודיעין שעוזרות מאוד באזרחות.

דווקא על הרקע הזה מאכזב כל כך לגלות שגם בתקציב הקרוב לא יתחולל כל שינוי לטובת החיילים הסדירים. בניגוד להבטחות של שר האוצר אביגדור ליברמן, שוב נותרו משרתי החובה מאחור. אפילו התוכנית הדלה של צה"ל להעלות את שכר הסדירים בכמה מאות שקלים בחודש לא נכנסה לתקציב.

אין כמעט יעד חשוב יותר מאשר לשאת את הסדירים על כפיים, גם בשכר. זה יותר חשוב משכר משרתי הקבע, אפילו יותר קריטי מאשר תוספות מסוימות המיועדות למערכת הבריאות, כמו הרפורמה בבריאות הנפש או אפילו קיצור משמרות המתמחים. כמובן ששכר הסדירים חייב להיות לפני תמיכות כספיות לישיבות ולאברכים.

ומעבר להוספת כמה גרושים לחיילים, הגיע הזמן לקבוע סולם עדיפויות חדש בחברה הישראלית. זמן להפלות את יוצאי הצבא לטובה בכל דבר ובאופן ברור. שישלמו פחות מסים, שיועדפו בעבודה במגזר הציבורי, בקבלה לאוניברסיטה, במשכנתאות ובכל תמריץ ממשלתי. זה לא רק פיצוי על השנים שהפסידו, אלא בראש ובראשונה הצהרה שהשירות בצבא מבטיח את קיומנו ואין חשוב ממנו.