עוד גל רון ארד הגיע לאחרונה לחופינו, נספג בחול וחזר כלעומת שבא. מדובר בדרמה שהתחוללה ב־1986 כאשר מטוסו של ארד נפגע במהלך הפצצה בלבנון והוא צנח, נשבה ונעלם. מאז ועד היום הדרמה שלנו היא הטרגדיה האישית של משפחת ארד. מאז 1988 (מותו המשוער) הפך המשך הטיפול והאזכור של ארד לפארסה ביטחונית, מדינית, פוליטית וציבורית (הסבר בהמשך).

מה שקרה מאז הוא שכל העולם המודיעיני ובני דודו התגייסו לחיפושים אחרי הנווט השבוי, ביניהם המון אנשים טובים והמון אינטרסנטים ונוכלים שניצלו את המיית הקרביים הלאומית כדי לגרד קופון אישי. ככל שחלף הזמן הפך רון ארד ל"רון ארד", סמל לאומי לשיברון לב קולקטיבי בדומה לסמל "אלי כהן", האיש הנועז שלנו בדמשק - גם הוא עצב חשוף בזיכרון הקולקטיבי. ולהבדיל אלף אלפי הבדלות משני אנשים שהקריבו עצמם למען מדינתם, יש לנו את "יונתן פולארד", שריגל נגד ארצו (ארה"ב) תמורת בצע כסף והפך לסמל לאומי שתוחזק שנים על ידי הימין הפוליטי כדי לקושש כמה נקודות פטריוטיזם דביק.

ההסבר המקובל לנאום רון ארד של נפתלי בנט בכנסת נועד להבהיר כי מדינת ישראל לא תפקיר לעולם חייל או חלל. תדע כל אם וכו'. האמת היא שתדע כל אם עברייה שכאשר בנה נופל בשבי או נופל חלל הוא הופך להיות מטבע עובר לסוחרים בשבויים וחללים הקרויים מנהיגים. במציאות יש כללי משחק ששני הצדדים מודעים להם והם תקפים לכל פרשת שבויים, נעדרים וחללים, ולעולם הם לוקחים שנים ארוכות.

אומרים שהיענות מיידית תהפוך כל חייל למטרת חטיפה. קשקוש. הנוהל הוא שתחילה מציג האויב תג מחיר גבוה, וישראל מסרבת וגוררת זמן. כל הסכמה מיידית תציג את הממשלה כנכנעת ואת הפעילות הצבאית כולה נגד האויב ככישלון. אם יש בידי האויב שבוי או חלל בפרופיל תקשורתי גבוה, אזי המו"מ יימשך שנים. חוקי המשחק אומרים שמשפחה באי־ודאות היא חומר תקשורתי נפיץ ופיגוע פוליטי. לכן ממנה הממשלה פרויקטור שתפקידו לספר לאם העברייה על מבצעים נועזים (הס!) וכי מתנהל מו"מ (רגיש!) ובינתיים אף מילה לתקשורת. כל מי שעוקב ומבין יודע שמרגע שבו יש בצד השני מטבע מסוג זה מדובר במו"מ של שנים. ובינתיים מושכים זמן.

# # #

גילוי נאות 1: לפני כ־20 שנה כתבתי ספר בשם "רון ארד התעלומה" (הוצ' ידיעות אחרונות). הספר סקר וסרק את מה שידעתי אז על ה"תעלומה" מאז הנפילה שקרתה כ־15 שנה קודם לתחקיר. להבנתי שום דבר חדש לא השתנה מאז. המסקנה שלי הייתה שרון ארד מת בסביבות 1988. "היעלמותו" נוצלה בידי כל מיני פרטיים וממלכתיים שרכבו על גל החמלה והזעם הציבורי שגאה אותם ימים.

הציניות מכולם היו ממשלות ישראל שניצלו פוליטית את המשפחה, ששימשה רכיב בקמפיין הדיפלומטי העולמי נגד איראן. בעוד למוסד לא היה בדל מידע על כך שארד הועבר לאיראן, המטרה של הקמפיין הייתה הכפשת טהרן בגין עליית חומייני והנגזרות השליליות של משטר האייתוללות נגד ישראל וארה"ב. אין ספק שאיראן שווה קמפיין הכפשה בגין זכויות אזרח וייצוא המהפכה, אבל מה לאלה ולרון ארד?

מה שהקפיץ לי את הפיוז היה תמונה של תמי ארד ובתה הקטנה משרכות רגליים בשלג בשדה תעופה שבו נחת שר איראני כלשהו. בידן שלט המוחה על רשעות אחזקת צעיר בעל משפחה בניגוד לאמנת ז'נווה, כחלק מאותה אסטרטגיה שנועדה להשחיר את האיראנים. למותר לציין שהמשפחה החרימה את הספר, שבו נטען כי ארד איננו בין החיים, וכי הפסטיבל הציבורי ל"החזרתו" מאיראן, שהתחולל באותן שנים (על ידי אנשים שוחרי טוב כולם, ותמימים אחד אחד), הוא לא רק מיותר (ובשירות פוליטיקאים ציניים ותקשורת מטופשת), אלא גם מזיק לסיכויי איתור הגופה.

חשבתי כבר אז (וכתבתי) שנכון היה להעתיק את החוק האמריקאי: נופל בקרב שלא מאותר בתוך שבע שנים יוכרז כחלל שמקום קבורתו לא נודע, וזאת בלא להפסיק לחפש אחריו.

גילוי נאות 2: באחד מאותם הימים ההם עסקתי בתחקיר סובב עולם בנושא איראנגייט. שום קשר לרון ארד. באחד מאותם שיטוטים בפריז פגשתי אייתוללה אמיתי בשם ס' (השם המלא נפסל בהוראת הצנזורה). בעודי תוהה איך אשלם את הסכום המפלצתי עבור הכיבוד בז'ורז' סנק הגניב ס', ככה כבדרך אגב, שהוא יודע היכן רון ארד. בהכירי, קצת, את האיש (אחרי בדיקה: למדתי על פעילותו אחרי המהפכה וגם שהוגלה מממשל חומייני ואין לי מושג מדוע), לא האמנתי לו, אבל סיפרתי למיכה שגריר, מפיק התחקיר על איראנגייט, והערכתי שמדובר בעוד נוכל. מיכה, לעולם שגריר של רצון טוב, אמר שחייבים להירתם למאמץ הלאומי.

רון ארד עם יובל ארד (צילום: באדיבות המשפחה)רון ארד עם יובל ארד (צילום: באדיבות המשפחה)


אז ישבנו אצל אורי לובראני, יועץ שר הביטחון, שטיפל גם הוא ב"רון ארד". ולפני שהספקתי להניד עפעף פתאום רץ מבצע  שנוהל על ידי איציק תדהר (504, יפואי ובשלן־על) שהתפרס בין כמה מדינות. דרשתי להצטרף לחסמב"ה כמי שהביא את הסחורה, ולובראני אמר "לא בבית ספרנו".
בהמשך חזרו כולם, מהמוסד עד נחום מנבר, למשבצת הראשונה, אז כהיום. המידע הסביר לגבי ארד אומר כי ב־20 באוקטובר 87' היה כלוא בדירה במערב ביירות, ולכאורה היה בידיו של מנהיג אמל השיעית, נבי ברי.

למעשה היה בידי מוסטפה דיראני, מנהיג "גדוד ההתנגדות המאמינה", כנופיה פרטית שהפכה בהמשך לאחד מארגוני הלוויין של חיזבאללה. דיראני הגיע עם ארד בבגאז' של מכוניתו לשגרירות איראן בביירות והם סירבו להכניס אותו. כעבור שמונה חודשים, ב־4 במאי 88', "נעלם" ארד מאחיזתו של דיראני, או בלשונו של דיראני בחקירתו – "גנבו אותו". עוד אומרים שגנרל איראני, מחמוד אסקארי, שאימן את חיזבאללה בבקעת הלבנון, היה אמור לקבל את ארד.

# # #

לפני 20 שנה הערכתי בספרי כי "עד עצם היום הזה לא הגיעה קהילת המודיעין הישראלי למצב שבו היא מסוגלת לתשאל את אסקארי". ב־2007 ערק אסקארי לטורקיה בחסות ה־CIA. אני מניח שבמהלך השנים נוצר עמו קשר כלשהו (ללא תוצאות). בעיקרון לא חוטפים גנרל איראני (לפי הפרסום באל־ערבייה) רק משום שהוא יודע משהו על רון ארד. ואם החטיפה אמיתית, אזי גם כאן "רון ארד" שימש לצורכי מטרה שונה. או במילים אחרות: לא גנרל איראני או בכיר חמאסי אמור לשחרר את שבויינו וחללינו, אלא מנהיג ישראלי.