אפשר לסמן וי - אלעזר שטרן לא יגיש מועמדות למשרת יו"ר הסוכנות. לכאורה הצדק ניצח, אף שמזווית אחרת שפחות נשמעת כרגע - הוא פשוט היה צריך לזרוק נתח בשר לחיית הטרף התקשורתית שהסתערה עליו, אז ויתר על התפקיד. האם באמת הרווחנו מהאירוע הזה כחברה? לא בטוח שהתשובה חד־משמעית.

ארבע שנים אחרי שהתחיל בסערה, מסוכן להיכנס לגוב האריות של MeToo. כמות זעם אדירה אורבת למי שלא מיישר קו באופן טוטאלי עם האג׳נדה, אבל הנה ניסיון להתחיל לנרמל. כי תכלס, אף אחד לא רוצה חברה שבה נשים סובלות ושותקות באופן קבוע, גם שטרן לא. אבל למי שקרא רק את הכותרות השבוע, מומלץ להקשיב לכל הראיון המקורי שגרר סערה מטורפת. נוצר רושם שמדובר בפושע, מושחת, אנס או מטרידן שחייב להיות מורחק מהמרחב הציבורי. אבל בואו - זה לא המקרה.

שטרן יצא נגד תלונות אנונימיות ותרבות של הכפשה אינטרסנטית בעילום שם. הוא פשוט היה מספיק טיפש כדי להודות שבעבר "שלח תלונות אנונימיות למגרסה", ולא היה מספיק ברור אם הוא חושב שזו גישה נכונה גם לגבי תלונות אנונימיות של חיילות. כלומר - הוא משלם מחיר בעיקר על שלא הבין שברגע שנאמרות המילים "מתלוננת" או "הטרדות מיניות", צריך לענות את המנטרות המדויקות, אחרת זה לא ייגמר טוב.

אולי בעצם ראוי להתחיל אחרת. למען הסר ספק - טוב מאוד שהנורמות משתנות. כנראה היה דרוש גל גדול כדי שנתחיל לראות באור שונה את ההבניה החברתית שפוגעת בנשים. אבל הגיעה העת לעצור ולהביט מה עוד קורה מסביב. האם כדי לשנות נורמות קלוקלות של כוחנות שווה לאמץ נורמות כוחניות אחרות, קלוקלות לא פחות?

הרי כל הסיפור התחיל כששטרן רצה להגן על שמו הטוב של רונן בר, ראש השב"כ החדש ואחד האנשים הטובים והערכיים ביותר שיצא לי להכיר. כנהוג במחוזותינו לפני מינויים בכירים, גם בר היה צריך לעבור גל עכור שנוצר סביב תלונה אנונימית, שבמקרה שלו עברה בדיקה רשמית של ועדה והופרכה די מהר. שטרן הלין על תרבות שממהרת לצלוב, ואז חטף אותה ישר לפרצוף. אחרי הראיון שלו סיפרו שתי נשים שלפני יותר מ־25 שנה שטרן לא טיפל כראוי בתלונות שלהן לגבי פקודים שלו, ובזה הסיפור הוכרע. אדם ערכי וישר שלחם כל חייו למען המדינה וגם לוקח חלק במאבק לשנות את הכללים, הפך לאויב העם.

הפמיניסטיות שלפו סכינים והסתערו. חרפה! כל העוולות הצה"ליות לדורותיהן הועמסו באחת על כתפיו. גם העיתונאים מיד זיהו את הדם ואת פוטנציאל הטראפיק, וקפצו על ציטוט ה"מגרסה" כמוצאי שלל רב. הם לא צלפו רק בשטרן אלא גם בעיתונאים אחרים, שלדידם לא מספיק נכנסים בשטרן ועושים לו הנחות. הפוליטיקאים ראו כי טוב, ומיד התעוררו לחיים. נבחרות השמאל גינו את שטרן למען המשנה הפמיניסטית, אבל הפעם רק צקצקו ו"הרהרו" איך הן מרגישות בעניין. אילו לא היה מדובר בחבר בקואליציה, הן היו משתלחות בו בשיימינג בלתי מתפשר.

מרגש היה לראות שלמען האינטרס הציני נוצר היפוך תפקידים של ממש. האופוזיציה החליפה את משנת השמאל, ופצחה במקהלה קולנית במליאת הכנסת. הגדילה לעשות מירי רגב, כי כשצריך לדרוס, במיוחד כנקמה על אמירה של שטרן כלפיה בעבר, היא מוכנה אפילו להתבזות כפמיניסטית. תגידי, שאל אותה אריה גולן, אם את כל כך דואגת לזכויות נשים ונפגעות מינית, למה הצבעת נגד חוק שימור ערכות אונס בכנסת אך לפני חודשיים? התירוץ המופלא של רגב היה שהיא ידעה שהחוק במילא יעבור, ולכן הרשתה לעצמה לנהוג מתוך פוליטיקה נטו (אגב, מעניין מה היה התירוץ שלה להצבעה כזו נגד חוק האזרחות, שלא עבר בסוף).

שינינו את השיח שאפשר הטרדות מיניות, אבל במקביל, אימצנו שיח תוקפני ואלים שאין בו שום מקום לדיון אמיתי, לפרופורציות, להתנצלות, לתיקון, שלא לדבר על דעה מעט שונה. חסר למי שיגיד משהו לזכותו של שטרן. חסר למי שיזכיר שגם אם קולט אביטל אמיצה, מתעוררת אי־נוחות מסוימת כשאי אפשר לפנות למי שמת ולקבל את תגובתו לסיפור שלה. סיגלנו לעצמנו סגנון בהמי, דורסני, שיפוטי וצולב, והוא נמצא בכל מקום על המפה הפוליטית. ניצחנו, המינוי של שטרן נגרס! זעקו נשים כעוסות לאחר שהוא הבין שאין מנוס מהסרת מועמדותו לסוכנות. רק לא ברור מה הניצחון.

שטרן ניסה להבהיר, לתקן, להתנצל, אבל הוא כבר עלה על המוקד, ושם אין מקום לסליחה. מתוך העליהום שכחנו שהוא עשה בעיקר דברים טובים בחייו, וזנחנו אמירות מהראיון שדווקא מאוד ראוי להדהד אם רוצים שינוי: שהוא דוגל ביצירת אווירה שמעודדת תלונות באווירה תומכת, שהוא בעד בדיקת פוליגרף קבועה לכל בעלי הדרגות הבכירות. העצמנו בטירוף את הכשל, ומהטוב שום דבר לא נשאר.
בסיכומו של שבוע, הכותרות על הרופא שאנס ועל האישה שנחטפה ממקלט לנשים מוכות החווירו ונעלמו לטובת העליהום על אלעזר שטרן. ככה מקדמים תרבות טובה יותר?

אלעזר שטרן (צילום: מרק ישראל סלם)אלעזר שטרן (צילום: מרק ישראל סלם)

השבוע פורסם שלצד השינוי בשיח בעקבות גל ה־MeToo, השינוי המערכתי והחקיקתי מדדה מאחור. מספר התלונות עלה, אבל 84% מהתיקים נסגרים, והמתנה לסיוע נפשי עומדת על שנה וחצי. יכול להיות שהסיבה לכך היא שיותר מדי אנרגיה יוצאת במקומות הלא נכונים ועל האנשים הלא נכונים, ורק נדמה לנו שמתרחש שינוי חיובי גדול?

לא כל גבר הוא אשם מעצם הגדרתו, יש דרגות חומרה של התנהלות, והתגובות צריכות להיות בהתאם. מי שכשל בלשונו לא הופך לעבריין מין מסוכן שצריך להרחיקו מהמרחב הציבורי כדי להפוך את העולם לטהור יותר. אנחנו משקיעים את מרב האנרגיה בחיפוש אשמים וצליבתם גם כשמדובר בתקריות קטנות, שכל מה שדרוש הוא להתנצל עליהן וללמוד להתבטא אחרת. כרגע לא מתקיים חינוך לסובלנות או לרגישות, אלא פשוט חינוך לתוקפנות מסוג אחר.

הבניות חברתיות קלוקלות גורמות לסבל. בצבא לא ראו בזמנו את האנשים ואת הנשים שנרמסו בדרך למען קדושת ביטחון המדינה. היום גלי השיימינג לא רואים את האנשים שנרמסים על דברים שלא התכוונו לומר. החשוב ביותר הוא שקשה לענות על השאלה - האם הנורמות באמת השתנו, או שמה שהשתנה זה הדפנסיביות, הכסת"ח והתשובות המזויפות? הרבה אנשים מבינים שבמקום להיכנס לשדה המוקשים עדיף לדקלם משהו שהם לא מתכוונים אליו, או לשתוק ולהיעלם. לא מפליא שיש לנו פער גדול בין הווליום של העליהום לבין מה שקורה בשטח. זה מה שאנחנו רוצות?