קמרון קרואו, במאי: "דוויין מצא את עצמו בג'ם סשן לוהט עם גיטריסט בשם דיקי בטס, בסיסט בשם בארי אוקלי והמתופפים בוץ' טראקס וג'יימו. זה נמשך שלוש־ארבע שעות, וכאשר המוזיקה דעכה, דוויין חסם בגופו את דלת היציאה ואמר, 'מי שלא רוצה להיות בלהקה צריך להילחם בי בדרכו החוצה'. אף אחד לא ניסה לצאת. היה חסר להם זמר, אבל לדוויין היה פתרון. הוא התקשר לקליפורניה, שם שקל אחיו הצעיר גרג התאבדות. 'חיפשתי את האומץ להצמיד אקדח לראשי', כתב גרג באוטוביוגרפיה שלו, 'ואז דוויין התקשר, אמר שהוא מקים להקה ושאל אם אני רוצה לחזור הביתה ולהשלים את הלהקה'. גרג עלה על הטרמפ הראשון לג'קסונוויל.

ג'יימו, מתופף: "שאלתי את דוויין למה הוא רוצה שני מתופפים. הוא אמר, 'כי לאוטיס רדינג ולג'יימס בראון היו שניים'. יותר לא שאלתי".

גרג אולמן, מוזיקאי: "דוויין דחף לי ליד דף מילים של 'Trouble No More' של מאדי ווטרס ואמר: 'יש שני טאקטים נוספים בסוף כל בית'. בדיוק הגעתי בטרמפים מחוף לחוף. אמרתי שאני לא חושב שאני יכול לשיר. הוא קרא לי 'פרחח קטן!' מול נגנים שלא הכרתי. חטפתי מידו את הנייר ואמרתי: 'בוא נתחיל את המאד'רפאקר הזה'".

דיקי בטס, גיטריסט: "זה אומר הרבה שהגיבור של דוויין היה מוחמד עלי. היה לו הביטחון העצמי העילאי של עלי. אם לא היית מעורה במה שהוא ראה כתמונה הגדולה, לא היה לו ראש בשבילך".

אולמן: "אחי היה קפצון אמיתי. הוא היה בעל אישיות גדולה... חזיז. הוא ידע ללחוץ לאנשים על הכפתורים הנכונים ולהוציא את מיטבם".
בוץ' טראקס, מתופף: "דוויין היה מסוגל להיכנס בך ולהוציא ממך את מיטבך. הוא גרם לנו להבין שהמוזיקה לא תהיה גדולה אלא אם כולם ייתנו את כל מה שיש להם: למה לטרוח לנגן אם אינך הולך עד הסוף?".

בטס: "היה לנו כבוד גדול אחד לשני, עד הנקודה שבה התחושה הייתה, אל תדחוף אותי יותר מדי! אני לא דחפתי אותו, והוא לא דחף אותי. דיברנו על הקנאה שלנו איש באחיו וכמה מסוכן זה להרגיש כך ושעלינו להתכחש לתחושה הזאת על הבמה. הוא אמר: 'כשאני מקשיב לך, אני משתדל להשאיר את הקנאה על להבה קטנה ולא להאפיל עליך בסולו שלי. אבל אני רוצה לנגן הכי טוב שאני יכול וללעוג לגבול הדק המפריד בין התחושות'".

ג'וני סנדלין, מפיק: "דוויין היה מצונן ולקח תרופה נגד צינון בשם 'Coricidin', שנמכרה בבקבוקון זכוכית קטן. לבקבוק הריק הוא הכניס את אצבע הטבעת או הזרת וכך התאמן שעות. בניגוד לאקורדים מוכרים או לסולו עם אצבעות, כשאתה מנגן סלייד, אתה מגשש אחרי המקום המדויק, הנקודה המתוקה על הצוואר של הגיטרה. לאוזניים לא מנוסות, בעיקר כשאתה רק מתחיל ללמוד סלייד, זה נשמע כמו שמישהו חונק חתול. עבור מי שחיים בסביבה זה עינוי שלא נגמר. דוויין שמע את 'The Natch'l Blues', האלבום הראשון של טאג' מאהל, שבו יש ביצוע של 'Statesboro Blues' עם ג'סי אד דיוויס מנגן סלייד. דוויין למד את זה והתחיל לשלב סלייד בהופעות".

ג'ימי ג'ונסון, גיטריסט אולפן: "הוא ניגן קצב, אקוסטי, סלייד, מה שרצית. הוא לא ידע לקרוא תווים, אבל היה לו כישרון מדהים. מהנגנים האלה שגיטרה תלויה עליהם עשר שעות ביום, גם כשהם מדברים איתך. הוא שמע שיר פעם אחת ולא היית צריך לומר כלום - תנגן איזה אקורד בשיר, והוא יידע איפה זה. הוא ניגן בסטראטוקסטר ובגיבסון לס פול. הוא תמיד השתמש בפאז, שזה בעצם עיוות. הוא סידר בשורה עשר סוללות 9 וולט והשתמש בהן כמעט בסוף כוחן. זה נתן לו טקסטורה לעיוות הצליל שחיפש".

וורן היינס, גיטריסט: "הגיטרות התאומות נולדו בטבעיות, מכיוון שדיקי היה נגן מלודי חזק והאוזן של דוויין הייתה כל כך טובה, שהוא היה מסוגל לאלתר סביב דיקי בהרמוניה או קונטרפונקט".

בטס: "רוב הלהקות עם שתי גיטרות מתאמות מראש את התפקידים שלהן או יוצאות אחת מדרכה של השנייה. אם לא נזהרים זה נשמע כמו שני חתולים נלחמים. זה היה הכי טבעי איך שדוויין ואני דיברנו עם הגיטרות. הייתה לו שיטה אבל לא טכניקה. דוויין לרוב היה מחכה לי, או לבארי אוקלי, שנגדיר את המלודיה ואז הוא היה מצטרף עם ריף על מה שניגנו. לעתים נדירות לדוויין היה הריף הראשון".

היינס: "מה שעבד טוב אצל דיקי ודוויין זה שסגנון ואופי הנגינה שלהם היו מזוהים מאוד; היה קל להבחין מי מנגן מה".

בטס: "צליל הגיטרה האופטימלי שכל אחד מאיתנו שמע בראשו היה שונה. הוא אהב צליל ספיטפייר, צרוד עם הברות סטקטו ולנגן על הפיקאפ של הגשר, אני ניגנתי עגול יותר על הפיקאפ של הצוואר".

רון מיברג: האזנה ראשונה לדוויין אולמן מנגן משנה לעולם את ההבנה כיצד גיטרה חשמלית נשמעת. הצליל של אולמן משלב אלמנטים נוגדים לכאורה, אלגנטי ופרימיטיבי, מאוזן באופן מסוכן על מאזניים של דרשה קצבית ומלודית. תווי הגיטרה הבודדים שלו נהגים בתבניות חדשניות וכובשות בוויברטו, כמו קישוט חתונה, סידור פרחים עדין עם קליפת גזע עץ.

הקצביות שלו משרתת תמיד את דרישות הלחן, מבוצעת בדייקנות של אשפי בלוז ו־R&B ועשויה ללא חת בשירות הזרימה ואגרסיבית כמו קטעי הסולו שלו. הנגינה של אולמן טעונה דחיפות גם ברגעים מהורהרים ואטיים. הצליל הייחודי לו הוא הסלייד, השתוללות פרועה שאינה חורגת מהסולם, שרבים ינסו לחקות אבל מעטים יתקרבו. הסלייד של אולמן נשמע כמו בכי של קול אנושי, כמו ציוץ ציפור ופעמוני כנסייה.

דיקי בטס (צילום: Don Paulsen.Michael Ochs Archives.GettyImages)דיקי בטס (צילום: Don Paulsen.Michael Ochs Archives.GettyImages)

סקוט פרימן, ביוגרף: "אחד הדברים הראשונים שדוויין עשה כנגן אולפן היה להציע לווילסון פיקט לבצע את 'היי ג'וד' של הביטלס. פיקט שהיה ידוע בטמפרמנט הסוער שלו שמע 'Hey Jew', והתחיל לצעוק שהוא לא מתכוון להקליט שיר על יהודים, יש לו חברים יהודים. דוויין התחיל לנגן את השיר והלהקה איתו. פיקט התחיל להתלהב מהרעיון והצטרף בשירה. אבל דוויין לא עצר שם. בפייד־אאוט הארוך של השיר הוא הגביר את הווליום של הסטראטוקסטר וניגן סולו מאחורי הצרחות של פיקט. זה סולו של 50 שניות שאף אחד לא שמע קודם. מפיקים השמיעו אותו אחד לשני בטלפון".

אריק קלפטון: "הייתי מאוד מודע לדוויין. התוודעתי אליו כאשר שמעתי את ווילסון פיקט שר 'היי ג'וד'. סולו הגיטרה בסוף השיר העיף אותי ומיד התקשרתי לחברת אטלנטיק לשאול מי מנגן. זאת הייתה אחת הפעמים בחיי שהייתי חייב לדעת מי זה - מיד!".

טום דאוד, מפיק מוזיקלי: "הקלטתי את 'דרק והדומינוס' (באולפן קריטריה, 26 באוגוסט 1970) כשדוויין התקשר: 'הוא שם? יש לנו מחר הופעה במיאמי. אני יכול לבוא לפגוש אותו?', עניתי, אני משוכנע שכן, חכה רגע. תפסתי את אריק ואמרתי לו, דוויין אולמן בטלפון. הלהקה שלו מופיעה מחר באזור והוא רוצה לבוא לפגוש אותך. הוא אומר, 'הבחור הזה?', ואריק ניגן לי את הסולו של דוויין מ'היי ג'וד' של פיקט בחיקוי מושלם. עניתי, זה האיש. אריק אמר, 'אני חייב לראות אותו מופיע. אנחנו הולכים להופעה'".

יאן ריד, עיתונאי: "דאוד לקח את קלפטון והלהקה שלו להופעה של האחים אולמן. למרגלות במה מאולתרת הושבו דאוד וחבורתו באזור חסום לקהל. כדי לא להסתיר את ההופעה הם זחלו למקומם על הברכיים. נשענו בגבם על קיר מאולתר ושילבו ידיים על ברכיהם. דוויין היה באמצע סולו ועיניו עצומות. כשפתח אותן נפל מבטו על קלפטון. הוא קפא והפסיק לנגן. האתנחתא הייתה כה ארוכה, עד שחברי הלהקה הניחו שנקרע לו מיתר; בטס צעד קדימה והשיק סולו משלו כדי לכסות עליו. גם בטס זיהה את קלפטון כאשר עקב אחרי מבטו המזוגג של אולמן, אבל הפנה את גבו והמשיך לנגן".

בובי וויטלוק, מוזיקאי: "בסוף ההופעה חזרו 'האחים' עם 'דרק והדומינוס' לאולפן ההקלטות. כולם התחילו לנגן בחצות בערך, אבל תוך זמן קצר זה הפך לדו־קרב בצהרי היום מהוסס ומכובד בין קלפטון ואולמן. בהתחלה היה נדמה שהשניים חוששים איש מרעהו. אחרי שלב הביישנות הראשונית הם החליפו דעות, לימדו ולמדו, החליפו גיטרות ומגברים ונהנו באופן כללי. מחיצות נפלו, ונותרו הערכה וכבוד אחד לשליטה ולטכניקה של השני. הם ניגנו כ־18 שעות רצופות שבמהלכן החליף דאוד שלושה צוותים של טכנאי הקלטה".

ריד: "הגילוי הגדול של קלפטון היה הצליל הבלוזי שהפיק אולמן מהגיטרה בעזרת בקבוקון הזכוכית".

קלפטון: "מה שגרם לי להתעניין בטכניקה של bottleneck כגישה חשמלית, הייתה יכולתו של דוויין לקחת את המוזיקה למקום אחר. היו נגני סלייד חשמלי מעטים שניגנו משהו חדש. לרוב היה הסאונד של אלמור ג'יימס ואותו הכירו כולם. עד שדוויין הגיע ושבר מוסכמות".

ריד: "'האחים' עזבו ודוויין נשאר באולפן כחבר החמישי של 'דרק והדומינוס'. על ההחלטיות והמוכנות של קלפטון לשנות כיוון אמר אולמן: 'אוקיי, אנחנו מקליטים כאן אלבום עם שני גיטריסטים במקום אחד'".

דאוד: "בוץ' וגרג היו באולפן ההקלטות באותו יום בספטמבר 1970 כשדוויין הציע לנגן יותר מהר ריף מלנכולי שקלפטון שיחק איתו. שניהם התכתבו עם שיר של אלברט קינג שיש בו ריף דומה, אבל דוויין שינה את המהירות וההגשה וניגן שבעה תווים אלמותיים שהפכו לאחת הפתיחות המפורסמות ברוק. 'יש צלילים שאינך שוכח אף פעם', אמר גרג, 'יש כמה רגעים שאני זוכר. באותו זמן החליף קלפטון מ־SG לפנדר. הוא חגר את הסטראטוקסטר ואחי את הגיבסון כמובן, ואז וואו'".

מיברג: שבעת הצלילים הראשונים של "ליילה" הם כנראה ריף הפתיחה המפורסם בתולדות הרוק אחרי "ג'וני ב. גוד" של צ'אק ברי, לפחות כרונולוגית. זה השיר שבו התשוקה האדירה והבלתי ניתנת לכיבוש של קלפטון לאשת חברו הטוב מנצחת כל נורמה של התנהגות חברית הוגנת. היו לקלפטון כל האלמנטים הנחוצים לשיר קורע שחייבים לצרוח אותו, אבל גיטריסט נוסף מרקע אחר ושורשים מוזיקליים שונים עזר לו למצוא את האומץ, הקצב והעוצמה.

אריק קלפטון (צילום: Express.GettyImages)אריק קלפטון (צילום: Express.GettyImages)

ב"Tom Dowd & The Language Of Music", סרט שנעשה על המפיק טום דאוד בסוף חייו, הוא יושב מול קונסולה באולפן ומנגן בנפרד את כל הערוצים של "ליילה". יש שם ארמיה של גיטרות, זו על גבי זו, לפחות שבע, מה שבידיים לא מיומנות היה נשמע כאוס מוחלט. דאוד מביא ומוציא ערוצים. רק כך אתה מבין את ההלחמה האלכימית של שני גיטריסטים גדולים המגששים דרך זה לזה. שנים נהגתי לחפש את האמצע בין הרמקולים בניסיון להבין מי מנגן מה. החלוקה לערוצים מובחנת לגמרי, אבל הסך הכל קקופוני ומבלבל. זה אולמן ברקע של קודת הפסנתר של גורדון. ולא טעינו, חוץ מהסולו הגאוני המופנם הוא משמיע ציוצי ציפורים בגיטרה. "מה תעשה כשאתה בודד, מבלי אף אחד לצדך?".

פרימן: "קלפטון ואולמן ניגנו את 'Little Wing' של ג'ימי הנדריקס. הפתיחה היא של אולמן רץ על צוואר הגיטרה. בהפסקת הסולו הסלייד שלו מצמרר ושובר לב בצליל שלו. הביצוע היה הוקרה משני נציגים בכירים של שילוש הגיטריסטים של דורם לשלישי. הנדריקס מעולם לא שמע את הגרסה הזאת; תשעה ימים אחרי שהשיר הוקלט הוא מת בדירה בלונדון.

"דוויין היה מזועזע וגעה בבכי בלוויה של הנדריקס. ג'ניס ג'ופלין מתה ממנת יתר של הרואין שבועיים אחרי הנדריקס. ג'ים מוריסון מת בפריז. בריאן ג'ונס מת. משתתף בהופעה של הסטונס באלטמונט נדקר למוות. 'אם משהו יקרה לי', אמר דוויין לבוץ' טראקס, 'אתם חייבים להמשיך. שימו אותי בארון מעץ אורן, תשליכו אותי לנהר ותנגנו שלושה ימים רצופים'".

מיברג: ביל גרהאם שיבץ את האחים אולמן לשתי הופעות ב־12־13 במרץ 1971 ב"פילמור איסט" בניו יורק. טום דאוד כיסה את הבמה במיקרופונים. זאת קלישאה היסטורית אבל צריך לנצור אותה: עדיין אלבום ההופעה החיה הכפול הטוב ביותר. מי שהתלבט עד אז וניסה לנסח עמדה למדנית מאופקת כלפי האולמנים, הבין שנגמר לו מסלול ההמראה. שני מתופפים מסונכרנים, שני נגני גיטרה גאונים, אחד מבלוז והשני מקאנטרי, נגן בס גדול וזמר עם קול חד־פעמי. מהרגע שאולמן ניגן בסלייד את סולו הפתיחה של "Statesboro Blues" ועד "Mountain Jam" האפי לסיום בשלוש לפנות בוקר, היה ברור שנפל דבר.

אפילו "רולינג סטון", שגישתו ל"אחים" הייתה נכלולית ורוויית צפוניות מתנשאת כלפי אדומי הצוואר הדרומיים, נאלץ לכתוב ש"מדובר כנראה בלהקת הרוק האמריקאית הגדולה ביותר של השנים האחרונות". קודם יצא אלבום כפול. אחר כך משולש ובסוף שתי ההופעות יחד בשישה דיסקים. וגם נשאר עודף שהיה ההתחלה של "Eat A Peach".

בטס: "באותם ימים היה נהוג לומר ש'הדבר החי היחיד בתקליטים של הופעות חיות זה הקהל'. כל להקה נכנסה לאולפן ו'שיפצה' את ההקלטה. ב'At Fillmore East' לא שינינו כלום. הדבר היחיד שעשינו היה לקצר שני שירים שנחשבו ארוכים מדי. וזרקנו את כלי הנשיפה שהשתתפו בלילה הראשון".

טראקס: "דוויין היה חזק, בטוח בעצמו וישר. הוא רצה לנסות הכל, טוב או רע, וכאשר הוא הבין שמה שהוא עושה זה שלילי, הוא הפסיק. ראיתי אותו מנסה כל סם תחת השמש פעם אחת, אבל כאשר הוא הבין שזה משפיע לרעה על המוזיקה, הוא הפסיק ולא ניסה שוב. וזה כלל הרואין. אף פעם לא עם מזרק, אבל הוא הסניף הרבה".

ד"ר ג'ון, מוזיקאי: "דוויין היה בחור מיוחד ומתוק. הוא היה בר בשטח, מחוץ להישג יד, אבל היה אחד הנחמדים בענף. אין לי ספק שהוא ידע שהוא חי על הקצה. אני לא חושב שהייתה לו משאלת מוות, אבל הוא ידע שהוא מתגרה בגורל שלו, שסגנון החיים שלו לא הלם בהכרח את החיים".

קרואו: "דוויין אולמן ייזכר לנצח כסטריאוטיפ אולטימטיבי - חלוץ של הרוק הדרומי. אולמן ידע שהוא אחד הגיטריסטים הגדולים שהיו, נקודה. חוץ מלהקים את האחים אולמן ולהפוך אותם להצלחה גדולה בתנאים שלו, הביטחון העצמי שלו תרם רבות לאחווה מוזיקלית מוזנחת, נגני אולפן. בשנה שלפני האלבום הראשון של האחים אולמן, דוויין היה שד גיטרות באולפן. בהדרכתם של ג'רי וקסלר מאטלנטיק וריק הול מ־Muscle Shoal, דוויין היה הרוח החיה בהקלטות גדולות של בלוז, רוק ונשמה בסוף שנות ה־60 ותחילת ה־70. הוא ניגן עם אריתה פרנקלין ב'The Weight' עם בוז סקאגס ב'Somebody Loan Me A Dime', ווילסון פיקט ב'Hey Jude'. הוא נשמע כמו שלושה גיטריסטים שונים, אבל הניצוץ היה כולו שלו. מי שעבדו איתו יכלו לספר מאות סיפורים על הבחור עם השיער הבלונדי הארוך שהתערבב עם מקצוענים ובעט להם בתחת. מהרגע הראשון היה ברור שהצלחתו הייתה חסד משמיים".

בטס: "במבט לאחור אחרי כל השנים שחלפו, נראה לי שהוא ידע שיש לו פרק זמן קצוב לחיות ולעשות דברים".

טראקס: "דיקי רצה שגרג ישיר את 'Blue Sky', ודוויין קפץ עליו. הוא אמר, 'זה שיר שלך שנשמע כמוך ואתה צריך לשיר אותו'. זה היה הרגע שדיקי פרש כנפיים והתחיל לשיר".

רנדי פו, ביוגרף: "29 באוקטובר 1971 היה יום שמש סתווי ואחר הצהריים יצא דוויין אולמן לסיבוב על אופנוע הארלי־דווידסון חדש. נהג משאית שהיה לפניו פנה ימינה, חתך אותו ובלם בפתאומיות באמצע צומת. במקום לקפוץ מהאופנוע, ניסה דוויין לעקוף את המשאית, אבל משהו שבלט מהמשאית פגע בו, העיף את הקסדה מראשו לאספלט והוא החליק על הכביש כשהאופנוע עליו, קופץ ונופל עליו. הוא נבלם במדרכה. לאנשים שהגיעו בריצה לעזור לו נראו פצעיו לא אנושים, אבל הוא סבל מפגיעות פנימיות קשות, כולל עורק לבבי קרוע. הוא מת בבית החולים שלוש שעות לאחר מכן. הוא היה בן 24".

ג'ון לנדאו, מבקר: "כ־300 חברים, קרובי משפחה ומעריצים השתתפו בלוויה. נרתיק הגיטרה של דוויין עמד לפני הארון מכוסה הפרחים, והציוד של הלהקה עמד מאחור. ב־3 בצהריים חברי הלהקה הנותרים, גרג אולמן, בארי אוקלי, דיקי בטס, ג'יימו, בוץ' טראקס וחבר קרוב שלהם, נגן המפוחית טום דוסט, תפסו את מקומותיהם. הם התחילו עם המבנה המוכר של הקדמה לבלוז אטי, ומאחורי משקפי שמש גרג שר: 'השמיים בוכים, ראה את הדמעות מתגלגלות על לחיי'.

"הם ניגנו את 'Key To The Highway', שדוויין הקליט עם אריק קלפטון ב'ליילה', ואת 'Stormy Monday' ו'Elizabeth Reed'. דיקי ניגן בקטעים שבהם נהג דוויין לנגן, אבל הנוכחים הבקיאים יותר שהכירו את נגינתו של דוויין השלימו מהזיכרון את מה שהיה כה חסר בדיאלוגים ההרמוניים שהלהקה הייתה מפורסמת בהם".

דרק טראקס (צילום: Scott Gries.GettyImages)דרק טראקס (צילום: Scott Gries.GettyImages)

טראקס: "אחד הדברים האחרונים שדוויין הקליט, ממש לפני שהקלטנו את 'Eat A Peach', היה 'Please Be With Me' של 'קאובוי' עם סקוט בוייר וטומי טלטון. כמה שבועות אחרי מותו, כשעדיין לא קיבלתי את המציאות המרה ולא השלמתי איתה, הקשבתי ל'Please Be With Me'. בלדה אקוסטית קורעת לב על אהבה ואובדן עם דוויין מנגן סלייד מתוק בדוברו. הסכר נפרץ ופרצתי בבכי בלתי נשלט, קרוע מצער. ישבתי והאזנתי לשיר שוב ושוב. גם היום אני נחנק כשאני שומע אותו".

אולמן: "כתבתי את 'Ain't Wastin' Time No More' מיד אחרי מותו ל'Eat A Peach'. כתבתי את זה לאחי. זה היה הדבר היחיד שידעתי לעשות. רציתי להגיד שלא נשאר לנו זמן לבזבז".

ד"ר ג'ון: "ניגנתי בלוויה של דוויין וזה קרע את הלב. שנים לאחר מכן פגשתי את סטיבי ריי ווהן, ואחת התגובות הראשונות שלי הייתה שהוא הזכיר לי את דוויין. שניהם היו מורכבים ומסובכים, והיו להם קונספציות מוזיקליות דומות. שניהם באו מהאסכולה הישנה".

בוץ' טראקס (מכתב למערכת ה"ניו יורק טיימס"): "קודם אני מבקש לקבוע ללא עוררין שדוויין אולמן היה אחד הגברים החזקים, הכריזמטיים והאמינים שהכרתי בחיי. הייתי משתמש במילה 'משיחי' כדי לתאר את הרושם שהשאיר על האנשים סביבו, וההשפעה שלו על המוזיקה היום עמוקה יותר מכפי שכולם חוץ מכמה אנשים יודעים. הוא היה בעל מוסר ועקרונות ללא דופי, והעובדה שרוי בלאונט כינה אותו אחד הליצנים, היא בלתי נסלחת.

"זה נפשע בעיניי לכתוב שדוויין רצה להיעתר להזמנתו של גרובר לואיס, שהצטרף למסע הופעות שלנו, ולהכות אותו... מה שגרובר כתב עלינו במסווה של כתבה עיתונאית היה סאטירי במקרה הטוב, אלמלא עובדה טרגית אחת: זה התפרסם שבועות מעטים אחרי מותו של דוויין אולמן; לאנשים ב'רולינג סטון' היה די זמן לגנוז את הכתבה.

"לכולנו יש קעקוע של פטרייה על הרגל הימנית. לקעקועים האלה יש משמעות אישית עמוקה עבורנו. הצלמת אנני לייבוביץ' שמעה עליהם ושאלה אם נהיה מוכנים לחשוף את רגלינו כדי שתוכל לצלם. התחלנו להרים את המכנס כאשר דיקי בטס הוריד את שלו ואמר: 'לא, זה אידיוטי'. לואיס אמר ש'זה לא יותר מטומטם מלעשות את הקעקוע מלכתחילה'. זה היה הקש ששבר את גב הגמל עבור דוויין. הוא הביט לגרובר לואיס בעיניים ואמר, 'עוד הערה מטומטמת שלך ואני מעיף לך את הראש'".  

מיברג: שנה וחודש אחרי מות אולמן נהרג נגן הבס בארי אוקלי בתאונת אופנוע. גרג אולמן מת מסרטן ב־2017. בוץ' טראקס התאבד בירייה ב־2017. דיקי בטס נפל על ראשו, סבל משטף דם מוחי והפסיק לנגן. ב־2019 הקליטו טדסקי־טראקס בנד את כל "ליילה" בהופעה חיה. דרק טראקס הוא אחיינו של בוץ' טראקס, גיטריסט סלייד ויורש מובהק של אולמן שניגן את "ליילה" עם "האחים" כשהיה בן 11. ב־20 במרץ 2020, דקה לפני שניו יורק ננעלה, התאחדו השורדים להרכב שנקרא "האחים" ולהופעה בלתי נשכחת של מיטב השירים שלהם. כפי ששר דילייני ברמלט בלוויה של אולמן: "Will The Circle Be Unbroken".