באחד מימי השבוע האחרון היה לי רצף של פגישות ואירועי עבודה בתל אביב. ממש לא עניין חריג בחיי המקצועיים, אלא שהפעם הנקודות השונות היו רחוקות זו מזו והצריכו נסיעה. הפגישה הראשונה התקיימה בשעת בוקר, בדרום תל אביב. לקחתי רכבת ממודיעין, התחנה ממוקמת במרחק כמה דקות הליכה מביתי, תוך כחצי שעה ירדתי בתחנת תל אביב ההגנה, ואחרי כרבע שעת הליכה הגעתי ליעד. עד כאן, שגרה מבורכת.

בתום הפגישה הייתי צריך להגיע ליעד הבא, ברמת החייל. צד אחר של העיר. לנוכח חששי מעומסי תנועה לא צפויים הקצבתי לעניין מראש שלושת רבעי שעה וגם לקחתי מונית, אף שמדובר בשעת צהריים שאמורה להיות נטולת פקקים. חצי שעה מאוחר יותר, בעומדי בפקק אינסופי, נהג המונית צחק למשמע ציפיותיי המוקדמות. "אין יותר דבר כזה בתל אביב, שעה בלי פקקים", הוא סיכם. הנסיעה הכוללת לקחה לנו שעה ורבע. הגעתי באיחור מביך, בתוספת תשלום אסטרונומי על הנסיעה.

בסופה של הפגישה הזו נדרשתי להגיע לפגישה השלישית והמסיימת של היום, באזור שרונה. הפעם החלטתי להמיר את המונית באוטובוס. גם כדי לאזן במעט את הנזק הכלכלי, אבל בעיקר - מתוך תקווה תמימה שלאוטובוסים יש נתיבים/דרכים משלהם כדי להימלט מעומסי התנועה.

תקווה מטופשת, כמובן, שהסתיימה - גם הפעם - בשעה ורבע של נסיעה. שוב איחרתי, וגם הייתי כל כך מתוסכל ועצבני עד שמידת היעילות שלי בפגישה עמדה ביחס הפוך לזמן ההמתנה בפקקים. לא יכולתי שלא להרהר בדבריו של נהג המונית, שמתגורר אגב ברמלה: "לא מבין את האנשים פה. איך אפשר לחיות בעיר הזו?".

השאלה הזו הולכת וצוברת תאוצה, ולא רק בגלל התחבורה הקטסטרופלית. תחברו לכך אלמנטים כמו מצוקת חניה (אומלל מי שכלוא שעה בפקק, ואז מקדיש שעה נוספת כדי לאתר חניה), העובדה שעיר שלמה נראית כמו תעלת בלאומילך (הרעש, הדוחק, הלכלוך!), וכמובן - מחירי הדירות והשכירות, שממשיכים לטפס בלי קשר למציאות היומיומית המידרדרת (לצורך הפרופורציה, דירת ארבעה חדרים להשכרה בשכונה סבירה בצפון תל אביב תעלה כ־10,000 שקלים לחודש!).

שלא לדבר על הקורונה, שכיבתה את אש התמיד של המסיבה התל אביבית. ותקבלו מקום מגורים שלוקח ממך הרבה יותר ממה שהוא נותן. ניחא, כשמדובר באדם צעיר שרוצה לחוות את נפלאות העיר הגדולה. או באנשים שעוסקים בתחומים כמו תרבות ותקשורת, שתל אביב היא בירתם המוחלטת. אבל למה שמשפחה ישראלית ממוצעת תסכים לשלם מחירים כל כך כבדים בשביל הזכות לגור שם?



באופן מקרי לגמרי, ימים ספורים לפני אותו יום פגישות טראומטי ביליתי חופשה משפחתית בחיפה, העיר שבה גדלתי ושאותה מיהרתי לעזוב, יחד עם מרבית חבריי, בהזדמנות הראשונה. לא משום שהיה לנו רע שם, להפך, אלא מתוך תחושה קולקטיבית שלפיה החיים האמיתיים מתרחשים בתוך כמה רחובות במרכז תל אביב.

לא המצאנו את זה, כמובן. בכל העולם, ולאורך מרבית ההיסטוריה, צעירים רוצים לטעום מפרי העיר הגדולה. אלא שכשעזבתי את חיפה, בתחילת שנות ה־90, ההרגשה הייתה שזו פלנטה אחרת בהשוואה לתל אביב. כל מקום בארץ נתן הרגשה אחרת. תל אביב הייתה חופש. חדשנות. סקס. תל אביב הייתה חו"ל, בלב מדינה סופר־פרובינציאלית.

אבל מאז עברו 30 שנה, והכל השתנה. לא רק שתל אביב הפכה לגיהינום תחבורתי, אלא שהאלטרנטיבה של מגורים בפריפריה הפכה לסבירה הרבה יותר. האינטרנט מחק את פערי המידע ואת הצורך לחיות פיזית בלב העניינים. והתרבות הזו של קניונים ורשתות צריכה גדולות, לצד כל מגרעותיה, מאפשרת לך לחיות באזורים מרוחקים יחסית מהמרכז ועדיין ליהנות מרמה סבירה של חנויות, מסעדות ושירותים.

כשישבתי בחיפה, מול הנוף הכי יפה בארץ, וברמת מחירים נמוכה משמעותית מהמרכז - אפילו בסופר - שאלתי את עצמי פתאום: מה בעצם רע כאן? האם הצורך הנצחי של המוני ישראלים, כולל אנוכי, להתגורר במרכז לא הפך לסוג של פסיכוזה נטולת היגיון, שפשוט יצאה משליטה? 

על הסכין

1. מותו בטרם עת של המוזיקאי יובל מסנר העלה מחדש את השאלה: כיצד החברה אמורה להתייחס לאדם שפשע ונענש (מסנר הורשע באונס לפני יותר מ־30 שנה, ומאז הוקע מהציבוריות כמעט כל ימיו). לטעמי, בלי לגרוע מחומרת העבירה ומהאמפתיה לקורבן, לגיטימי לגמרי להתייחס, לבטח במותו, גם לפנים נוספים של מסנר, כמו כישרונו המוזיקלי הגדול.
 
2. הסופרת האירית המצליחה סאלי רוני הודיעה שתחרים את ישראל ולא תאפשר לתרגם את ספריה לעברית, כי לטענתה ישראל מבצעת פשעי מלחמה בפלסטינים. היא לא עושה, כמובן, מהלך דומה כלפי רוסיה, סין או מדינות גדולות אחרות שמבצעות פשעים מוסריים שאין עליהם עוררין. אהבתי את ספריה הראשונים, היא כבר לא תחסר לי.

3. תקציר הסדרה "MAID" (נטפליקס) ממש לא עשה לי חשק לצפות בה. סיפורה של בחורה צעירה וענייה, הנאבקת כדי לקיים את עצמה ואת בתה הקטנה. ההפך מאסקפיזם. אבל חמש דקות לתוך הצפייה כבר נסחפתי, והתאהבתי. בעיקר הודות למשחק המרהיב בכנותו של מרגרט קוואלי ושל אמה - בחיים ובסדרה - אנדי מקדואל האלוהית.