בלי לשים לב, ובהיסח הדעת, קולט אביטל עשתה את הדבר החשוב ביותר בקריירה שלה. יותר מההתמודדות ההיא לנשיאות, יותר מכך שהייתה משרתת ציבור במשך שנים, חברת כנסת ודיפלומטית בשירות החוץ, יותר מהספר החדש שלה, שאותו ניסתה לקדם - ככל שעוברים הימים, חשיפת האמת מאחורי דמותו הגרנדיוזית של שמעון פרס, שלפי דבריה הכניס את ידיו מתחת לחולצתה ודחף אותה לקיר, הם חשובים, אמיצים וכלל לא מובנים מאליהם.
מיד אחרי שסיפרה על כך לראשונה (בראיון לגידי וייץ, "הארץ"), שקט מתוח ירד על הארץ, אך כמה ימים לאחר מכן החל תוהו ובוהו. אישה נוספת, פקידה לשעבר במשרדו, העבירה לרינה מצליח עדות נוספת עם סיפור די דומה. שוב דחק, שוב דחף, שוב הצמיד לקיר, עד שהיה בלתי אפשרי להיות לידו. עבד הרבה עם הקירות, שימון, ואילו הקירות רק יכלו לדבר, הם בטח היו צורחים.
האדם הוא חיה מורכבת: מסוגל להקים כור גרעיני ולפעול למען ביטחון המדינה, אבל גם לתת דרור לחשקים וליצרים בלתי נשלטים; ידע לעצור את האינפלציה הדוהרת, אבל אולי לא יכול היה לעצור את הידיים הדוהרות למקומות אסורים; ניסה לפתור סכסוכים במזרח התיכון הלוהט, אבל אולי התקשה בריסון הליבידו הבוער. בקיצור, מנהיג במסיכה. 40 שנה אחרי, כשהוא כבר לא בסביבה, המסיכה יורדת לקול קריאות הציבור שצועק: מי זה? מי זה?? מי זה???
פרס לא רק פנטז על מזרח תיכון חדש, היו לו גם פנטזיות אחרות שאותן דווקא הצליח להגשים, חלקית. עד שאמרו לו שמעון, די. הוא היחיד במדינה שהיה גם ראש ממשלה וגם נשיא, אך לא ממש נבחר על ידי העם לשום תפקיד, כך שאפשר להגיד שהוא כפה את עצמו על כולנו.
בצירוף מקרים מעניין, הסיפורים סביב פרס עולים סמוך ליום השנה לרצח רבין. כל שנה מורשתו של יצחק רבין עומדת לדיון ציבורי, ולפתע פרס מגיח לו, כמו חתרן בלתי נלאה של אחרי המוות, ומעלה את השאלה: רגע, ומה עם המורשת שלי, איך תזכרו אותי מעכשיו? לא די בכך שהמורשת ההיא עם "מזרח תיכון חדש" ו"שתי מדינות" ו"שלום עושים עם אויבים" - לא רק שקרסה לתוך עצמה, עכשיו גם דמותו מתפרקת ועוד מבת השבט שלו, מקורבתו, זו שתמיד הייתה חשודה כמי שניהלה איתו רומן.
האיש שכל חייו רדף אחרי כבוד ומסיבות יום הולדת טרנס־אטלנטיות וצרח למיקרופונים "אני לוזר?" דווקא עכשיו כבודו נרמס, דמותו מקועקעת, ומשום מה אין הרבה שיוצאים להגן עליו. לא משפחתו, לא שועי הארץ.
כמו הפתגם הידוע, דווקא עכשיו, כשהגלים עולים - החברים מתגלים. תמיד משמח לגלות שלצד כל פרשה כזאת קמות וצצות דמויות קומיות שמגיעות לראיונות בתקשורת, כדי לתמוך ב"חבר". אריה מוסקונה של פרשת משה איבגי ("היא לא הייתה שווה הטרדה"), דורון ראסטה מקורבו של משה קצב ("מזל ומשה קצב לא הולכים יחד"), ומי שהתנדבו לגונן על שמעון פרס: רני רהב ונסים גרמה.
גרמה טוען שקולט אביטל משקרת ופרסמה סקופ רק כדי למכור את הספר שלה. ומאיפה גרמה יודע בעצם? זה לא שפרס היה קופץ אליו לספר לו שהוא הכניס את היד לחולצה של קולט או של פקידה אחרת. השכנוע העצמי של גרמה גורם לפקפק אחורה בכל מה שאמר ושר לאורך השנים, כולל סיפור הפלאפל כמאכל הלאומי של ישראל. האמת היא שאביטל עשתה בעצם טובה לפרס, שנתנה לו לעבור חיים שלמים בלי לשלם מחיר על המעשים שלו.
איך נזכור אנשים שמעדו, איך נתייחס לפוליטיקאים שחטאו ולאומנים שסרחו? זו שאלה שאין עליה פתרון, אבל כבר היה קומיקאי שהציע נוסחה: ככל שאדם גדול ומוכשר יותר מסך העדויות נגדו, נזכור את גדולתו ולא את קטנותו, ולהפך. כנראה שהיצירות של בטהובן משמעותיות יותר מהאלימות שנקט בביתו, ומייקל ג'קסון עדיין נחשב למלך הפופ ומושמע בכל העולם. איבגי היה שחקן גדול, אבל כנראה מטריד גדול עוד יותר, ולכן קשה להאמין שישוב. לעומת זאת, הנרי דוד הוא שחקן קטן יחסית להתבטאויות הגזעניות הדוחות ששחרר השבוע ב"הישרדות", וביצע את החרקירי המפואר ביותר לניסיון לשיקום קריירה שלא הייתה קיימת. ושמעון פרס יישאר שמעון פרס, עם חצי שורה מפוקפקת בוויקיפדיה.