מה למדנו ביום השנה לרצח ראש הממשלה המנוח יצחק רבין? במה השכלנו ואיך העמקנו את הבנתנו מתוך האירוע על הסביבה ועל עצמנו? האם ניצלנו את הזמן לדיון בחשיבה הנועזת שהאיש הפגין בצמתים מסוכנים ומורכבים שנקלע אליהם במהלך חייו, מימי הפלמ״ח ועוד ליומו האחרון? לא.

רבין פעל, לא פעם באומץ, תוך יישום גמישות אינטלקטואלית (יש שיאמרו מרחיקת לכת), שהתבטאה גם ביכולת לעשות דברים בצורה אחרת ומתוך זווית ראייה מסקרנת ושונה. בקיצור, יש לאן להפליג. אבל לא למדנו מזה דבר.

אז אולי למדנו על ההיסטוריה האישית והחשובה שלו? הרי רק מהתעמקות במסעות חייו אפשר לקבל פרספקטיבה טובה ומרחיבת אופקים על עצמנו. גם זה לא אירע. אפילו אם היינו בוחנים דבר אזוטרי כמו העברית שגלגל על לשונו, העניין היה מסב הנאה מרובה ומעט בידור לאור השינויים העמוקים שעברו על שפתנו.

יצחק רבין ז''ל בעצרת השלום (צילום: נאור רהב)יצחק רבין ז''ל בעצרת השלום (צילום: נאור רהב)


הנושאים הללו ואחרים, ראויים מהם, לא עלו על השולחן ביום שני האחרון. הדבר היחיד כמעט שעיתונאים ומעצבי דעה עסקו בו היה שנאה. תיעוב. זה כבר הפך לטקס קבוע. בכל פעם שמגיע התאריך הנקוב, במקום לנצל את הרגע לפעולות פרודוקטיביות - ולא אומר ל״איחוי השסע״, כי זו קלישאה נבובה בעיניי, וספק אם הקרע בכלל בר תיקון, אלא להרחבת האופקים והידע - אנשים משחררים את הרסן ופותחים את הפה לגועל שקשה לתאר.

לא פעם אני תוהה מה אותם טיפוסים, שמוגדרים כאנשים שראוי שנקשיב להם, עושים כל היום חוץ מלבלבל את המוח בפאנלים וברשתות? השבוע החבלנים הללו חגגו פי כמה וכמה. צברו לייקים ותגובות והעלו עוד את מפלס האלימות הגואה. מימין ומשמאל.

איני כותב את זה מתוך חשש לנקוט עמדה, אלא פשוט משום שזו המציאות. כשאומרים שדבר לא השתנה מאז אותו יום ארור ולא למדנו כלום, זה נכון. גם כעת, בשנה ה־26 יש מי שיוצא נשכר מהיצרים המשתוללים, מתעצם ומסתובב בחזה נפוח במחשבה שהוא יצרן האמת הטהורה, בלי נקיפת מצפון אחת באשר להרס שדבריו מותירים.

אבל יש מה לעשות. בשלב הזה האחריות שלנו נכנסת. שלך ושלי. חייבים להתנתק מאותם מחוללי רוע, להתעלם. כולנו יודעים מי הם בדיוק, וכשמגיע יום כל כך חשוב כמו יום הזיכרון לרצח רבין או כשמגיעים אירועים מוגלתיים ומאתגרים, חובתנו לדלג מעל דף העיתון, הציוץ או הפוסט של קברניטי הזעם הקדוש, ופשוט לתת להם לגווע לאט־לאט. ממילא הם לא באמת אומרים משהו חשוב. רבין בוודאי היה מגיב כך - מניף ידו בביטול ודוחף סיגריה ארוכה לפיו.

השבוע נדדתי ברחבי אירופה לצורך משימה שאת תוכנה לא אוכל לפרט. זה נעשה במסגרת אחת התוכניות שאני מגיש. ב־40 שעות דילגתי בין שלוש מדינות עם מעט שינה, הרבה קפה והררי מזון מתוק ומעובד. הכל תחת מעטה דיסקרטיות מאולתר ומטורלל. השושואיסטיות הזו נתנה לי תחושת ג׳יימס בונד לרגעים ובזמנים אחרים חשתי כמושון המתחן. בסוף הכל התפוצץ בפנים.

זה קרה פעמיים. בפעם הראשונה כשהמתנו ברכב עם נהג מקומי ששכרנו. ישבנו בפורד קטנטנה במשך שעות כדי לתצפת, שלושה אנשים ונהג. בכל פעם ששאל הנהג מה מטרתנו, השבנו, ספק ברצינות ספק בצחוק, שעדיף שלא יידע. עם חלוף הדקות האיש העלה הילוך ולא חדל מלחקור. אנחנו המשכנו לספר פרטים דלים בלבד. אף על פי שהיה קור כלבים, האדון הזיע. ״כמה שתדע פחות, יותר טוב לך״, אמרתי. מי יודע את מי הוא מכיר ולמי יספר.

הגיעה שעת השין. בהינתן האות זינקנו מהרכב. כעבור דקות אחדות חזרנו בדהרה פנימה וביקשנו שייסע. הוא נתן גז והתחפפנו מהזירה. בתום ההתרגשות יצאנו להפסקה. כשסיימנו, ביקשנו שוב להיעזר בשירותיו של הנהג, אבל הוא נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. לא מצאנו אותו בנייד ולא דרך החברה שדרכה הועסק.

בעקבות הנטישה עלו לי רגשות אשם על כך שנפגע, נעלב וכעת הוא יושב בבית מבוהל, שקוע במחשבות שהיה שותף לחיסול. יותר מהכל התבאסתי שאת שאר היום עשינו במוניות ובתחבורה ציבורית.

הפעם השנייה מביאה אותנו לשדה התעופה. בסיום ההרפתקה בניכר, בדרך ארצה, דיילת קרקע נאה של חברה ישראלית ניגשה וביקשה ממני פספורט. ״מה עשית פה?״, בדקה על פי הפרוטוקול המוכר. השבתי שצילמנו תוכנית. כשביקשה לברר על מה, הצהרתי בפניה שמדובר בנושא סודי. הגברת המשיכה לשאול שוב ושוב ובכל פעם עניתי ביובש. האגו שלי גרם לי לחשוב שהיא בוודאי יודעת מי אני ועוקבת בשקיקה אחרי התכנים שלנו.

בתום מחול של קושיות לקחה את דרכוני ונעלמה. דקות ארוכות המתנתי. האדון שבדלפק הביט בי בחוסר אונים, וכששאלתי אותו למה זה מתעכב השפיל מבט. כעבור זמן מה שנראה כנצח חזרה. ״אני מבינה שאתה באמת עוסק בתוכניות טלוויזיה", אמרה. "חשבתי שאתה משקר ולכן סימנתי אותך כנוסע בעייתי״. מתברר שהייתי כפסע מבלגן ועיכובים.

בשניות הביטחון העצמי, תחושת החשיבות והמחמאות שהרעפתי על עצמי התפוגגו לגודל של בוטן. כנראה שבמוסד כבר לא אהיה. אני פגיע מדי.