1. באותו ערב של 4 בנובמבר 1995 הדהד קולו של יצחק רבין ברחבי כיכר מלכי ישראל כשאמר: "האלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית". מאות אלפי אזרחים שמעו את האמירה הנוקבת, אלו שהיו בכיכר ומסביב ואלו שהאזינו ברדיו או צפו בטלוויזיה. ליד המדרגות העולות לבמת הנאומים, בין השוטרים, אנשי שב"כ, הנהגים שהמתינו לאח"מים וסתם סקרנים, עמד והקשיב לדברים סטודנט צעיר, חובש כיפה, נמוך קומה, רזה. דמות לא בולטת, לא מעוררת חשד, לא מאיימת. האדם האחרון שמישהו יכול לחשוד בו שעוד זמן קצר ישנה את פני ההיסטוריה של מדינת ישראל, ויעשה צחוק מאמירתו של ראש הממשלה רבין על אלימות ודמוקרטיה.

באותם רגעים ידע הסטודנט מהרצליה שאם לא יקרה שינוי של הרגע האחרון, תוך זמן קצר הוא יחסל את ראש הממשלה, ינפץ את הדמוקרטיה ויעצור את החלום והתקווה שרבין ניסה להפיח בעם ישראל. יגאל בן גאולה עמיר, תושב הרצליה, צבר, שקיבל אישור לכך שעל רבין חל דין רודף ודין מוסר, ביצע את המשימה. אלו שנתנו לו אישור נשארו בגדר תעלומה, לא נעצרו, לא נשפטו. הם ממשיכים לעשות "עבודת קודש" ולפסוק פסיקות שאת התוצאות שלהן נדע בעתיד הרחוק או הקרוב, תלוי בהתפתחויות שיתרחשו בארץ הקוידש.

יגאל עמיר, הרוצח, חי בדירת חדר בבית סוהר, עם תנאים של בית הבראה. הוא התחתן, שירות בית הסוהר מספק לו חדר התייחדות עם כיבוד קל, ובעזרת השם הוא מקיים את מצוות פרו ורבו ומלאו את הארץ וביחד עם זוגתו ד"ר לריסה טרימבובלר הביא צאצא לעולם. יש לו כת מעריצים, במשחקי קבוצת הפאר בית"ר לה פמיליה ירושלים שרים לו שירי הלל "יגאל הגואל", ולרבין וללאה רעייתו המנוחה שרים שירי טינוף ברמת תחתית הביוב ומטה. עמיר מקבל מכתבי מעריצים מהארץ ומהעולם, יש חלק בציבור שרואה בו גיבור לאומי שחיסל את "רבין הבוגד" והציל את עם ישראל.

אחרי הרצח שונה שם הכיכר ממלכי ישראל לכיכר רבין, וכיום לגבי חלק גדול מהצעירים במדינה, רבין זה שם של כיכר בתל אביב. במשאלי רחוב קצרים שאני עושה לעתים עם חבר'ה צעירים, הם לא יודעים שהוא היה ממפקדי הפלמ"ח (הם גם לא מכירים את המילה פלמ"ח). הם לא יודעים שהוא היה אלוף בצה"ל, רמטכ"ל ושר ביטחון. אלו שכן יודעים קצת על הנרצח, מזהים אותו - בגלל ריבוי האזכורים - כאחד מ"רוצחי אוסלו". שאל אותם מה זה אוסלו, הם לא יודעים.

חלק מהחלאות המככבים בתקשורת שהולכת ומקצינה ימינה בקצב מפחיד, מגדירים את יום הזיכרון לרצח רבין כ"קרקס" או כ"פסטיבל".
אלו שצעקו לרבין "בוגד!", שהמתינו לו ליד ביתו ואיחלו לו ולאשתו אלף מיתות שונות ומגוונות, אלו שהפיצו תמונות שלו במדי אס־אס, אלו שהסיתו נגדו מעל כל מרפסת, אלו שירקו, קיללו, איימו, עשו פולסא דנורא (טקס קללת מוות פרימיטיבי) - כולם כמובן יהודים טובים, נאמנים למדינה, שומרי חומות הצדק והמוסר. חלק מהאנשים הטובים האלו התברגו במערכת הפוליטית, נושאים תפקידים בכירים, מופיעים מסביב לשעון בתוכניות האירוח והריאליטי, מככבים ב"פגוש את האתונות" ו"השמאטה המרכזי".

מי שחשב שאחרי רצח ראש הממשלה רבין יבינו מנהיגים ואנשי ציבור שחייבים לעצור את האלימות שעברה תהליך מכרסום של הדמוקרטיה עד להריסתה הכמעט מוחלטת, צריך לצפות בשידורי הכנסת, שם ישנם כמה כוכבים שזוהרים בחלל אולם המליאה. הם צועקים בגרון ניחר ובתנועות מאיימות לעבר אנשי המחנה שהם לא משתייכים אליו צרור קללות, מ"רמאי", "נוכל", "מושחת", "חלאה" ועד - איך לא - "בוגד".

בריוני הרחוב פולשים לחצרות נבחרי ציבור שלא הולכים בתלם הרצוי ומאיימים בשפת ביבים, מפחידים את ילדיהם ורומזים מה צפוי להם אם ימשיכו בדרך שבחרו ולא בדרך שהבריונים בחרו. ריח הרצח הפוליטי הבא כבר נישא באוויר. מי שלא מריח כמה המצב מסריח הוא כנראה תתרן.

יצחק רבין ז''ל בעצרת בה נרצח (צילום: נאור רהב)יצחק רבין ז''ל בעצרת בה נרצח (צילום: נאור רהב)

 2. שלום, יצחק.

מזמן אין איתך קשר, כבר 26 שנים. בפעם האחרונה נפגשנו על הבמה בכיכר, זמן קצר לפני שהמוציא לפועל ביצע את החוזה עליך.
רציתי לומר לך שהאלימות כרסמה ומכרסמת ללא הרף בחברה הישראלית. כל יום מתרחשים בארץ הקוידש מקרי רצח, אונס, התעללות בחסרי ישע. הכמויות של המקרים זה לא להאמין. בכל עיר ובכל כפר, בצפון, במרכז ובדרום. בתי המעצר מלאים, בתי הסוהר מפוצצים, בתי המשפט קורסים, המשטרה על הפנים.

נראה לי שביום השנה ה־30 לרצח יחזור בנימין נתניהו להיות ראש הממשלה ובנו יאיר יהיה שר התקשורת. נבואה יותר פרועה היא שישראל תהפוך מדמוקרטיה לממלכה, ולו רק כדי שהגברת נתניהו תזכה בתואר הנכסף שהיא כה חושקת בו - המלכה האם. סתם, אני צוחק.
כמו בכל שנה אני נזכר בך. אני לוקח ביד את ספרו של א. שמאלי "רוזה כהן" על אמא שלך, שהייתה אישה דגולה, יפה, אמיצה, מנהיגה נטולת פשרות. לך תסביר היום למטומטמים מי הייתה רוזה "האדומה".

שלא כמו אנשי התקשורת מזן "העכוזנים", שנתניהו הוא האלוהים שלהם, כיסחתי אותך בתקשורת לא מעט על דברים שחשבתי שאתה אינך צודק בהם. זה לא מנע ממך מלהרים איתי כוסית באירועים חברתיים ולשנורר סיגריה קנט ולהתבדח על חשבוני. מה אומר לך, יצחק, אינני מאמין שקיימים חיים אחרי המוות. אבל אם קיימים, הייתי מת לשבת איתך, להרים כוסית, לעשן סיגריה, לדבר על כדורגל ולנתח איתך את מה שקרה לארץ הקוידש אחרי שהלכת.

ואם במקרה אתה רואה את אריק איינשטיין, מסור לו ד"ש חם.