אין עלינו. דוברת צה"ל לשעבר צורחת מעל במת אגם הדרעק על סגן ראש המוסד וראש אגף מבצעים לשעבר: "אתה שונא ישראל". מצטרף אליה כקול ב' בשורת המקהלה איזה טיפוס שמתחפש לגנגסטר צעצוע בכל ישיבה, והעולם שותק. אלה הם המחוקקים שלנו, עליהם אנחנו צריכים לסמוך. אין לנו סיכוי כאן, כל יום שחולף רק ממחיש את הנס. כל 120 הטיפוסים באגם הדרעק - איני סומך עליהם שיעבירו במעבר חצייה את גיאצ'ו הצדיק.

זו אחת הסיבות לכך שאני סובל מדיכאון שלאחר לידה. כבר המון שנים, באמת, יותר מ־60. ואין מה לעשות, פשוט חיים עם זה, אין לזה תרופה. זה בדוק. אז משתדלים לא להאזין לרדיו, לא לצפות במהדורות חדשות. רק סדרות טלוויזיה ומוזיקה.

כדי להכניס את הראש למים, לא לשמוע כלום על כלום, הלכתי ביום רביעי לטיפול בבריכה של יוסי סתומיאן. הוא אבחן שאני בסטרס - זה לא היה קשה. ואחרי שמתח וכיווץ אותי בתוך המים, ביקשתי שיכין לי אספרסו לפני שאני הולך, כי אני צריך להתייעץ איתו. הוא הסכים. הסברתי לו את הבעיה. "תקשיב, יוס, נסה להתרכז, עזוב את הטלפון. אתה רואה למה אתה מעצבן אותי?".

"רון, אני בודק משהו בגוגל, הנה אני איתך". "יופי. תקשיב, אתמול שימעל'ה הגמד קבע איתי אצל דני. סיימתי משהו בבן יהודה, אמרתי לו שבעוד 15 דקות אני אצלו. הוא אמר שהוא בדרך. הגעתי, הבנאדם איננו. כעבור 20 דקות הוא מתקשר אליי, אמר לי שלא מצא חניה, הוא נוהג מסביב לרחוב. חלפו עוד 10 דקות, הוא עצר מול הקפה, אמר שלא מצא והוא ממשיך הלאה. כמעט חטפתי שבץ מעצבים. הוא אמר שהוא יודע שזה שווה קנס גדולללל. אוקצור, הוא מודה בעובדות ובאשמה. לאיפה ניקח אותו בשישי בבוקר כדי שירגיש אותנו בכיס?".

יוסי אמר שהוא לא מאמין שזה קרה. "אבל תבין, רון, הוא נסיך, ככה זה נסיכים. הוא לא סופר אותנו, אנחנו צעצועים בשבילו, רק כאשר משעמם לו". ואז הוא הביא איזה תיק קטן, שלף בקבוקון חום ואמר: "אם אתה ושימון הייתם לוקחים מזה טיפה, כל ארבע שעות מתחת ללשון, הייתם שלווים כמוני, ולא היו לכם בעיות. בוא תיקח, תנסה".

הודעתי לו שיתרחק ממני, לשלושה מטר לפחות. "שחרר אותי, באמ'שך, אני לא בנוי לשטויות שלך, יש לי עבודה". אבל הוא לא הרפה. "אני יודע שאתה לא מאמין לי, אז הנה אני לוקח לפניך. אתה רואה, מתחת ללשון. יאללה, תרים לשון". אז הרמתי והוא הזליף את הסחורה, והודיע לי: "תוך עשר דקות תהיה שליו מאוד. כלום לא יפריע לך, אני מתחייב. כשתראה את שימון, תגיד לו שאני אביא לו גם כזה".

ביקשתי ממנו שייתן לי את הבקבוקון של תמצית פרחי באך לדבריו. אין שם יצרן, יש רק פתקית שמבשרת על אנרגיה, אפס פחמימות ואפס שומנים. "אתם לא סומכים עליי", טען יוסי, "זו בעיה. ואני אף פעם לא הפלתי אתכם".

יצאתי ממנו, טלפנתי לשימעל'ה הגמד, סיפרתי לו על השיקוי המופלא ואמרתי לו שאני בדרך לקפה, כי הוא אמר לי שהוא שם. בנסיעה שמעתי את אלבום "1900" של פורטיסחרוף, היה סבבה. "למה אתה מחייך כמו מטומטם", שאל אותי הגמד כאשר הגעתי. "מה הוא נתן לך הפסיכי הזה? הוא שוב עושה עליך ניסויים? חשבתי שהוא גמר עם זה".

"שימעל'ה, זו יופי של סחורה, הפרחים האלה. באמת שאנטי־באנטי. נהגתי 40 קמ"ש, אף אחד לא הרגיז אותי בכביש, אני ברגוע". הוא תפס עצבים גבוהים: "מאיפה יוסי יודע מה זה פרחי באך? ייתנו לו שתן של כבשה עם קינמון, הוא יגיד שזה להיט. תקשיב לי טוב־טוב: אני סוכריית מנטוס לא לוקח מהאידיוט הזה. תראה, תראה את עצמך, אתה מחייך כמו דביל. אני מתקשר לכיפוש, ואני אומר לה שיוסי סימם אותך. זו הדרך היחידה לעצור את הטומטום הזה".

אבל באמת היה יופי של יום, צפתי בנעימות עד הערב. הגמד התקשר בשמונה ואמר: "שמעתי אותך בשידורים של הצהריים והערב, אתה נשמעת סלואו כזה. יותר מדי רגוע. יוסי מסוכן לך, אתה פשוט לא רוצה להבין".

אמרתי לו שאני בנהיגה הביתה, אז שיתקשר ליוסי בשיחת ועידה, שלא יודיע לו שאני על הקו, אבל שיחקור אותו בסבלנות על תמצית הפרחים הזו, שנבין מאיפה הסחורה ומי רקח אותה. הוא הסכים, ואני רק הקשבתי.

שימעל'ה הגמד: "הלו מטומטם, מה קורה איתך? למה לא התקשרת אליי כל היום? שמע, ראיתי את רון אחרי הטיפול אצלך, מה נתת לו? מה זו הטיפה הזו של הפרחים? עוד פעם התחלת לבשל דברים שאתה לא מבין בהם?"

יוסי: "חחחחח... שימון, צריך לתת טיפה אחת כל ארבע שעות. אבל בגלל שהוא גדול, נתתי לו מנה וחצי יומית, כדי לראות איך הוא מסתדר עם זה חחחחח... הוא צריך להיות נסיין, כמה הוא סתום".

הגעתי כבר הביתה, חניתי, אבל העצבים על יוסי סתומיאן השאירו אותי באוטו, בחניה. הדלקתי סיגריה, חיכיתי שידבר עוד קצת שטויות, לפני שאני מסתער עליו. פתאום שימעל'ה סיפר לו: "יואו, אני לא מאמין. לולה נשכבה על הגב, הרגליים שלה לא זזות, והיא רק מזיזה את הראש ימינה ושמאלה, עם הלשון בחוץ. נראה לי חטפה אירוע מוחי. טוב, נו, מחר זריקת הרדמה, תם הטקס שלה. חבל, נתנה פה חמש שנים טובות. יופי של כלבה".

הסבלנות נגמרה לי. "שימעל'ה, די להיות מטומטם. קרא לחגיתוש, קחו אותה לווטרינר". הוא התפוצץ מצחוק: "חחחחח... איזה וטרינר? נראה לך אני אזרוק 2,000 שקל על החייאה? אם נגמר, נגמר. זה מה יש".

יוסי לא התפלא לשמוע שאני על הקו. "אני עייף מעשר שעות במים, אז לא חשבתי על זה שתהיה כאן. חוץ מזה, לולה מאוד שמנה, ממש כמו חזירון. היא לא תחיה הרבה שנים. כלב צריך לאכול פעם אחת ביום, לא תשע פעמים, את כל האוכל בבית".

הוא נפל לי ליד, כמו קלמנטינה גדולה. "נכון, יוסי, עכשיו אתה גם זואולוג, הכל אתה יודע. תגיד לי מה זה מנה וחצי? אתה מטומטם־על־מלא! אני נוהג, אני משדר, אתה רוצה שאני אתמוטט בשידור? ובנוסף, מה זה פרחים? גם קנאביס מתחיל כפרח, גם אופיום. אתה דפוק לגמרי. איזה פרחים יש בתמצית, מי היצרן ואיפה קנית?"

שמעון התפוצץ מצחוק. "חחחחח... יש לנו פה עסק עם מפגר. אבל אתה יותר מפגר שהסכמת לקחת את הטיפות. נראה לך שהוא היה מצליח לעבוד עליי? אני מטביע אותו במים".

יוסי נלחם על כבודו המקצועי כהידרותרפיסט. "אמא של ילד מטופל הביאה לי את זה. היא אמרה לי שזה במקום תרופה לקשב וריכוז. מאז שהתחלתי ועד שסיימתי את הבקבוקון הראשון, השתפר לי הקשב, אני הכי רגוע שיש".

"איפה קנית את הסחורה, יוסי?". "רון, אני אגיד לך, אבל אל תצחק. בתחנה המרכזית בתל אביב...".
שימעל'ה: "חחחחח... חחח... זה הולך ומשתפר הסיפור הזה. חחחח... רון, אתה הבנאדם הכי טיפש בעיר הזאת, בפער עצום מהמקום השני. בעצם אתה לוקח את כל הפודיום של הסתימות והטיפשות, לבד".

באמת עלו לי העצבים לראש. "תגיד לי, יוסי, נתת לי סחורה מתחנה מרכזית? אתה אמיתי? תגיד לי שאתה מסתלבט עליי, אני מתחנן".
יוסי עוד נלחם. "רון, אל תקשיב לשימון. הוא היסטרי. זה תמצית פרחי באך. אתם סתם הורסים הכל. רקח את זה מומחה לארומתרפיה, שיש לו שם עולמי, נשבע לכם".

לא ויתרתי. "שם עולמי? בתחנה מרכזית? שלח לי לינק מהגוגל של המרכיבים. אתה אפילו לא יודע מה זה פרחי באך. אם אתה כן יודע, תגיד לי עכשיו, בלי גוגל".

יוסי ענה שפרחי באך זה כמו רסקיו. אני ושימעל'ה נחנקנו מהצחוק. "תנו לי חמש דקות, אני שולח לכם את המרכיבים. אני אמצא אותם".
שימעל'ה התקשה לבטא משפט סדור, בגלל הצחוקים. "זה כמו רסקיו, רון... חחחח... הוא יחזור אלינו עוד חמש דקות, זה כמו המטופלים שלו שמתקשרים, כשהוא לידינו. כן, מה שלומך? אני כבר חוזר אליך. והוא חוזר אחרי יומיים. אין סיכוי שהוא חוזר אלינו היום, פשוט אין. 35 שנה הוא על הגב שלי, כבר שמעתי הכל".

עליתי הביתה, סיפרתי לכיפוש שיוסי הרעיל אותי. "תשגיחי עליי, מי יודע מה יקרה לי". הגיע הלינק, שלחתי לאישה שתחקור. כעבור עשר דקות דיווחה לי כיפוש ביובש. "קודם כל התמצית מכילה אלכוהול. זה כתוב כאן. לא מצוינים שמות הפרחים, אלא קהל היעד: לאלה שלוקים בהתקף חרדה אקוטי, למעולפים בשניות הראשונות אחרי ההתעלפות. בקיצור, אתה סתום, יוסי גאון שהצליח לשכנע אותך להשתמש בזה. נשרפה הנורה באמבטיה, אתה יכול להחליף אותה?".

נבהלתי מהמרכיבים, אז עניתי מיד. "כיפוש, אני במצב אקוטי. נראה לך שאני אסכן את עצמי, ואעלה על סולם? אני חייב לשכב, כדי שלא יקרה לי משהו".

אז היא שלחה לשימעל'ה וואטסאפ, שבו האשימה אותו בחוסר אחריות, על כך שאפשר ליוסי לנסות עליי את השטויות שלו. הוא השיב לה: "כיפוש, אני לא כלב נחייה. בעלך זה אידיוט גמור, ויוסי הוא מפגר ששואף להתפתח. אני לא יכול עליהם, אם היית מקשיבה לשיחה, היית מבינה אותי. שניהם כמו לולה ושרי, יש להם איי־קיו של כלב. אין שכל, יש רק תחושות". היא צחקה בקול, וכתבה לו שהוא צודק.

בניגוד לחשש הקל מהשיקוי הלא ברור, הקצתי גיבור על הבוקר. מצאתי שם את ישראל, שותה קפה בדרך להופעה בירושלים, אבל בינתיים מתפקד כרופא משפחה.

הוא שוחח עם מישהו בטלפון, שהתברר כרופא. "למה היא עם קתטר, אתה שואל אותי? אתה מתבלבל, אני לא רופא, אני בסך הכל עשיתי לה טובה, וביקשתי שתראה אותה". אני התפוצצתי מצחוק, כי ישראל זה לא רק הדיבור, זו גם המימיקה בפנים, מקבלים כאן הצגה בשידור חי.

"יש לה צניחת רחם? תגיד, דוקטור, מה אתה רוצה ממני? טו־מאץ'־אינפורמיישן. שחרר אותי, יש לה ילדים, דבר איתם, אני רק השליח". הוא סיים את השיחה, שאל אותי מה אני אומר, כי לא הפסקתי לצחוק. "קוף, אני רק עשיתי טובה כאן, חיברתי בינה לבין הרופא שאני מכיר. עוד רגע ירצו שאני אנתח אותה". עניתי לו שיצפאן, במקומו, היה כבר בדרך לחדר ניתוח, וגם היה נותן הוראות לצוות. "טוב, פותחים לה את הבטן, סכין בבקשה". אז גם הוא צחק.

אמרתי לו שהבן שלו היה כאן לפנינו, כדי לקחת שוקו לבית הספר, כך דיווח דני. "כן, אני יודע", הוא ענה, "הילד גאון גדול. הייתי עסוק בהכנות להופעה, אז ביקשתי מהנהג שלי שיקפיץ את הגאון ללימודים. יש לנהג את הקוד לפתוח את הדלת. אני שומע אותו בסלון קורא לילד, הוא לא עונה לו. שאגתי לילד, הוא יצא מהחדר ואמר שהטלפון היה רחוק. אתה מבין? צועקים לו מהסלון, הוא מדבר על טלפון. בסוף הוא פיזיקאי, אני יודע את זה. בינתיים הלימודים שלו עולים כמו דוקטורט בהארוורד, הוא בסה"כ בתיכון. שמע משהו, אתמול הורדתי אותו בשער של התיכון. הוא התקשר אליי כעבור שעה, ביקש שאקח אותו הביתה, כי הוא לא מסוגל להרים ת'ראש, כי הוא נורא עייף. שעה בכיתה, הוא נרדם, אתה מבין?".

ניחמתי אותו שזה מהשוקו החם, זה מרדים. "ישראל, בוא נישאר בתחום הרפואה החביב עלינו, בגלל הצחוקים, אני מספר לך עכשיו משהו, אתה מת". הוא צחק ואמר: "נו, תן לי".

"תקשיב. יש איגוד לרופאי המשפחה. הם שלחו מכתב למערכת: הנדון: הכפשתם של רופאי המשפחה ורפואת המשפחה בעיתונכם, בגלל טור שלי, שבו הסתלבטתי על המוקד הרפואי של קופ"ח מכבי. הם לא אהבו שכתבתי: לא רוצה רופא משפחה, רוצה מומחה! הבנת? רוצה רופא אא"ג, את מציעה לי תחליף של רופא מאכער שיודע טיפעל'ה מכל דבר, ומחפש במחשב את התרופה? את זה גם כיפוש יודעת. והיא סיפרה כמה רופאי המשפחה הם מומחים גדולים, ועושים ארבע שנות התמחות".

"קוף, אני קראתי את זה. נסעת עליהם ב־D9, מה הם לא רופאים? הם רופאים, ואתה טיפלת בהם כאילו הם סניטרים, שדוחפים עגלות במיון".
עניתי לישראל שהוא ממהר מדי לפסול אותי.

"קודם כל, זו התחושה שלי. אם אני מבקש מומחה כי אני במצוקה, אל תעשו עליי סיבוב. אבל חכה רגע, אני הרי טומטום, אז אני בודק: א. ישנם רופאי משפחה ללא התמחות כלל – הם רק סיימו שש שנים לימודים, עוד שנה סטאז' והם דוקטור לרפואה. רופא כזה אני פגשתי במוקד חירום, מיד הבנתי שחבל"ז לי; ב. יש בשנים האחרונות התמחות ארבע שנתית במשפחה. בוא תראה מה לומדים: 15 חודשים במחלקה לרפואת משפחה בפיקוח של מדריך; 10 חודשים במחלקה לרפואה פנימית בבי"ח; חמישה חודשים ברפואת ילדים; חודשיים במלר"ד; ארבעה חודשים, מחולקים לחודשיים, לשתי השתלמויות כל אחת, בשני מקצועות מהרשימה הבאה: אונקולוגיה, אורתופדיה, אימונולוגיה, אנדוקרינולוגיה, גסטרו, גריאטריה, מחלות כבד, כירורגיה כללית, אא"ג, מחלות זיהומיות, מחלות ריאה, נוירולוגיה, נפרולוגיה, פסיכיאטרייה, קרדיולוגיה, רמאוטולוגיה, רפואה פיזיקלית ושיקום, רפואה תעסוקתית, יילוד וגינקולוגיה, פסיכיאטריה של הילד המתבגר, ועוד ימבה אפשרויות; ג. יש גם רופאי משפחה שהם מומחים לרפואה פנימית. אבל ישראל, אני ביקשתי אף־אוזן־וגרון. הייתי צריך מומחה לתחום הזה, לא אחד שהתמחה חודשיים. אתה הבנת אותי?".

הוא צחק וענה: "אתה תמיד רוצה לקצר הליכים. מי אמר שאתה צריך מומחה? הנה תראה את חן, הילד של דני. הוא בא אליי ואמר שהוא צריך טיפול שורש, אמרו לו תור ב־30 בינואר. נבהלתי בשבילו, ארגנתי לו רופא שיניים שיקבל אותו, באותו יום.

הלך הסתום לרופא שיניים, הוא מתקשר אליי ואומר לי: ישראל, מי החליט שהוא צריך טיפול שורש? הוא אפילו לא עשה צילום! בדקתי אותו, הוא צריך סתימה, כבר אני מטפל בו, רבע שעה הוא תקין. פגשתי את חן למחרת, אמרתי לו שהוא עושה לי בושות. מה הוא עונה לי? הייתה לי תחושה של טיפול שורש. אתה אותו דבר, הייתה לך תחושה של מומחה לאא"ג. אבל איך זה נגמר, האוזן?"

חייכתי, ואמרתי לו שאחרי הניסיון עם המוקד, שטלפנתי כמו כל תושב מוכה פה, הפעלתי ויטמין P, וראתה אותי רופאה מומחית בתחום בתוך יומיים. בלי תיווך של רופא משפחה ובלי שטויות בירוקרטיות. "היית יכול להשיג תור בלי המוקד", השיב ישראל, "אבל נהנית מהפרטיה, כאשר במוקד אמרו לך שאין, זיהית מיד שיש כאן סיפור עם הרבה צבע, ונסעת איתו. עזוב, קוף, אני יודע מה זו בירוקרטיה, ואני שומע אותך מסתלבט עליהם. אין לך לב, אותך מעניין רק להסתלבט".

זהו, אף אחד לא מאמין לי, גם כאשר אני צודק לגמרי. אגב, יוסי התקשר לבדוק בבוקר מה איתי. לפני שעניתי לו, הוא כתב בוואטסאפ, על רקע תמונת פרפר: "פעם הייתי פרפר, בגללכם עברתי למצב של פרפור".
 
[email protected]