אחרי חתונת בתי נרדמתי מהר, אך לא ישנתי היטב. למזלי, כבר למדתי לא להילחם באחת מתופעות הלוואי של שתייה מרובה: שינה חזקה וקצרה, שלאחריה איני מצליח עוד להירדם. פעם הייתי מתגלגל מצד לצד במיטה עד שאור יום היה עולה בחלון. עם השנים, לא רק שפחתו מאוד ההזדמנויות שבהן יוצא לי ללגום כדבעי, אלא בעיקר הבנתי שבמקום לנסות לכפות על עצמי שינה, מאמץ שסופו כישלון מתסכל, מוטב לנצל את הזמן ולעשות משהו. גם אם המשהו הזה הוא בסך הכל צפייה בעוד פרק של "משחק הדיונון", הסדרה הכי אובר־רייטד בתולדות הטלוויזיה.

אחרי פרק אחד (השלישי, שלא תגידו שלא נתתי לעצמי את הצ'אנס להיות כמו כולם) נשברתי, והכלבה לא האמינה שזה קורה לה. הן לרוב היא זו שגוררת אותי בעל כורחי לטיולים, והנה עתה כמעט יכולתי לקרוא את מחשבותיה: השתגעת, בן אדם? עוד חושך בחוץ! רק שאני הייתי נחוש להחליט במקומה: היום היא תקבע בשבילי באיזו שעה נצא לטיול - ומחר היא כבר לא תנבח כשיבוא גנב? אנא אנו באים? מה קורה לנו כחברה? וכך, מצאנו את עצמנו מרחרחים את דרכנו ברחובות תל אביב של שעת בוקר מוקדמת מאוד בשבת: גבר, כלבה וזוג כפכפים.

אלה היו השעות המוזרות האלה שבהן משכימי קום, רובם שוחרי בריאות וכושר, מתערבבים בבליינים שמשרכים את דרכם הביתה או במי שמבצעים עתה את "צעדת הבושה" שלהם, לבושים בבגדים שבהם יצאו מהבית אמש וזוכים למבטי חמלה או הערצה מיתר העוברים והשבים, שעוטים בגדי ספורט.

הצעדה התארכה לה הרבה מעבר למסלול המקובל של טיול הבוקר השגרתי שלנו, שלרוב אינו אלא הקפה אחת של הבלוק, עד שמצאנו את עצמנו על סִפה של כיכר דיזנגוף. מבלי משים פיזמתי לעצמי: "כשאתה מגיע לכיכר, אתה נוסע מלמטה". אם לא זיהיתם את המקור, מדובר ב"מאיר ואלון", השיר שנכתב לכבוד האיחוד הראשון של כוורת בשנת 1984. מאיר פניגשטיין ואלון אולארצ'יק הגיעו במיוחד משהות ארוכה בארצות הברית, אחד לטובת מסע ההופעות שלאחריו שב לאמריקה, והאחר כדי להשתקע כאן מחדש.

אחרי הבתים שעוסקים בהלכות ישראלים בחו"ל בימים ההם ("איך שקנינו 'מעריב', כל יום שישי על יד הסאבוויי"), מספר הבית הזה בשיר על השינויים שחלו בנוף האורבני של תל אביב במהלך היעדרותם: "איך הטיילת השתנתה, האם בדיזנגוף נסעת? כשאתה מגיע לכיכר, אתה נוסע מלמטה".

נוסע מלמטה? צחקתי בלבי, הרי אפילו למילים שתיעדו את השינוי הכי מעודכן לשנות ה־80 - הריסת הכיכר העגולה והקמת חדשה תחתיה מעל למפלס הרחוב - היו חיי מדף מוגבלים. מי שיאזין להן בעוד כמה שנים, עלול שלא להבין את משמעותן - את כיכר דיזנגוף כבר לא חוצים בנסיעה מלמטה.

ואז הכתה בי ההכרה שלפיה אם חיים מספיק זמן, מצליחים לחזות לא רק בשינויים, אלא לעתים גם בחזרה למצב המקורי. כלומר, שינוי של 360 מעלות, כזה שחוזר לנקודת המוצא. לא יכולתי שלא לחשוב על נקודת המוצא שלי, כלומר שלנו: סיבוב ההופעות ההוא של 1984, תחת הכותרת "כוורת חוזרת". הייתי אז בן 15, משמע - אלליי - חלפו כבר 37 שנים! את ההופעה הראשונה שלנו בסבב ההוא הלכנו לראות בצמח, שעל שפת ים כנרת. לפני הכניסה למופע שכנעתי את חברתי דאז, שכדי שלא ניסחב לאורך כל הערב עם התרמילים ושקי השינה שהבאנו איתנו, מוטב שנחביא אותם בשיחים.

כנראה שלא עשיתי עבודה טובה מדי, שכן כשיצאנו מההופעה, שמחים וטובי לב, גילינו ששיחים אומנם יש, אבל ציוד כבר אין: התכסינו בטל לאורך כל אותו הלילה ורעדנו מקור ומעצבים. אלא שלא הכל היה רע. אומנם איבדנו תרמילים ושקי שינה, אבל לפחות החברה שלי (שהיום חולקת עמי את אותו שם המשפחה), הרוויחה לקח לחיים בדמות האסונות שעלולים לפקוד את האנושות כאשר מישהו משתכנע לעשות את מה שאני מציע - לקח שהיא מזכירה לי בהנאה, אחת לזמן מה.

סובבתי את הכלבה, חזרתי הביתה והבטתי באם הכלה, שבדיוק הקיצה משנתה. זו אותה נערה שהלכה איתי לשמוע את "זהו מאיר וזה אלון, שהגיעו מארצות הברית", שהיה השיר החדש היחיד של המופע ההוא, שכולו היה אז נוסטלגיה (מי בכלל ידע אז שבכל הקשור בכוורת, אפילו הנוסטלגיה תקבל פרספקטיבה, שהרי היה האיחוד של 1984 והמופע מ־1998 ועוד סבב במילניום הנוכחי - הספק לא רע בשביל להקה שהייתה קיימת פחות מארבע שנים).

אני מתבונן בה ונוכח כי הנה, כפי שנכתב בשיר ההוא: "הכל נשאר כמו שהיה, וכל שינוי הוא רק קוסמטי". ובמקרה שלה כמובן, רק לטובה!
כן, חברים: אני אומנם כבר בן 52, אבל בכל זאת מעוניין להמשיך לחיות עוד כמה שנים.