היו לי הרבה עימותים בחיי, מכל הסוגים והמינים. זה גם מה שנדרש ממני כעת, בהתאם לתחום העיסוק הנוכחי שלי. לעתים אני מגיע אפילו לארבע–חמש פעמים בחודש שבהן אני מתעמת עם אנשים.

שלא תבינו לא נכון, בחיי היומיום הנני חתלתול עדין, וסותם את הפה בנימוס בכל פעם שעוקפים אותי בתור או חותכים את רכבי בכביש. בטלוויזיה זה סיפור אחר. העוצמות שונות לחלוטין. כך, באחת מהתקריות המצולמות הללו ירקו עליי. לא ייאמן כי יסופר.

נוכל ועוקץ, שתועד מבייש את עצמו ואת מקצועו כשהוא עושק מול המצלמות, לא התנצל כשנתפס על חם, לא התחרט ולא הבטיח לתקן את דרכו, אלא פשוט ירק. הוא עשה זאת בלי טיפת מבוכה וברמת מקצועיות טובה עשרות מונים מזו שהפגין כטכנאי. היריקה הייתה עסיסית ובשרנית וכוונה בצורה מדויקת לעברי. לדעתי בכינון צבאי ישיר לגזרת הראש שלי.

למרות הכוונות הלא מאוד ידידותיות שלו, רק חלק ממה שנשלח הגיע ליעד, וכמה רסיסים טיפתיים, כפי שנוהגים לומר אנשי המקצוע, נחתו על השטח שסומן. זאת אומרת עליי. לא היה כיף גדול, אבל גם אימה צרופה או גועל כביר לא ניכרו בנפשי. בקיצור, לא התרגשתי.

כשחקן צעיר שרצתי שנים רבות במגרשי הכדורגל. אחר כך, כשהבנתי שלא ייצא ממני מלמיליאן, הפכתי לאוהד מסור אשר שש אלי קרב. כן, עם זמבורות וכל התפאורה. כל מי שראה אקשן על מגרש כדורגל בישראל, פגש אי–אלו אירועים מהסוג שתואר לעיל, כאשר גרעינים, חפצים וגם רוק נשלחים בחמת זעם לשחקן חובב או אוהד שרוף. לכן, לא יהיה מופרך לציין שהגעתי לרגע המכונן עם קילומטראז' וחצי סטאז', ואלו ביטלו כליל את המבוכה וההשפלה שאמורות היו להגיע בזמן מורכב שכזה.

הייתה פעם אחרת, שבה דחפו וחנקו אותי. לפתו את החולצה שלי והידקו אותה לצווארי, עד שהאוויר הצטמצם. זה לא הזיז לי. הבגד שלבשתי לא היה מהמשובחים. בכלל, אינני מהקליינטים הגדולים של גוצ'י וורסאצ'ה. למעשה, אין ולא היה לי אף פריט של החברים האלה. אולי פעם, באיזה חג, קיבלתי בושם של אחת הפירמות הללו ממכר רחוק.

והחניקה? התאמנתי לא מעט בשלל אומנויות לחימה והיאבקויות, שבהן מדללים לך את החמצן. היות שהתחלתי בגיל מאוחר יחסית, למדתי שלמרבה הצער תמיד ימצא אותי במהלך אחד התרגולים בעל חגורה בדרגה גבוהה יותר ויכולת טובה יותר משלי, וימעך את קנה הנשימה שלי עד לשלב שבו אכחיל לגמרי. הכל כדי לוודא שביצע את המהלך בדיוק לפי ההסבר של המורה. אחר כך הוא יתנצל, יגמגם ויסביר שלא התכוון, אבל בינתיים הלך הגרון לכמה ימים טובים. אחרי עשרות פעמים כאלו מתרגלים ומתאוששים מהר ובקלות.

לכן גם בפעם ההיא שחנקו אותי, אי–שם במקום שבו עבדו אותם מנוולים סדרתיים שתיעדנו, הייתי קוּל, רגוע. בהזדמנות אחרת פתחו לי את הראש. הורידו לי חבטה עסיסית על הגולגולת והיא דיממה. לא התעלפתי ולא מעדתי. אפילו לא ייבבתי. מה לעשות שהיו בקריירת האגרוף הכושלת שלי אינסידנטים גרועים בהרבה?

במסגרת ניסיוני להיות מייק טייסון חטפתי זעזוע מוח, הידקו את אפי לאחורי ראשי, מתחו את השפה העליונה והתחתונה שלי לכיוונים מנוגדים, סגרו את עיניי, פתחו וניפחו אותן ובעיקר עשו לי כאבי ראש איומים וממושכים, שהגיעו אחרי מכות ישירות וחזקות במקומות שונים בפדחתי. לכן אותו זבנג, או ליתר דיוק שורה של זבנגים, לא היו טיול בפארק אבל גם לא אסון גדול עבורי. עוד אירוע.

השבוע, לראשונה עברתי רגע חדש. בכורה. תגובה שלא הכרתי. מפגש מצולם במסדרונות בית המשפט שזלג החוצה, התנקז לנקודה אחת שבה נשוא הדיאלוג, האדם שמולי, פתח את רוכסנו, שלף את איבר המין ואיים להטיל את מימיו לכיווני. מה שכתבתי זה בדיוק מה שקרה.

אני מניח שאתם קוראים את הפסקה האחרונה שוב ושוב ואינסוף תסריטים רצים לכם בראש. למה, איך, מה ומי, ובעיקר - כיצד מגיבים, מה עושים כשדבר כזה קורה והאם בכלל אפשר למחוק רגע לא נעים כזה מהראש? אין לי תשובה. רק אציין שכל מה שעשיתי בשעת האירוע היה להזיז את הגוף הצדה לזווית ביטחון, לתפוס מעט מרחק, שחלילה לא ייגע בי שום נוזל בלתי רצוי, ואחרי כן המשכתי ברוב כבוד לנסות לשוחח ולקבל תשובות שחשבתי שנדרשות מהאדון. 