אז עמדתי ליד המכונית בתחנת דלק והמתנתי לסיום התדלוק של המשאבה. שני צעירים יצאו מהמסעדה, איכשהו הם זיהו אותי. "קוף, חתיכת מניאק שמאלני, בן של זונה. שתישרף הלוואי, שיישרפו לך הילדים". הסוויץ' בראש הגיע מיד. ילדים זה סדין אדום, גם לחטיאר בגילי.

כמה הם צעירים? אני מניח שעוד לא ציינו 20 שנה להיווסדם. אחד רזה וקפיצי, השני שמנמן עם מאסה גדולה במרכז הכובד, טרף קל. התחלתי בתנועה לעברם, אבל משהו עצר אותי. נכון שסימנתי את השמנמן הנמוך כמטרה לנגיחה. כשהייתי בגילו, פצצה אחת עם המצח שלי הייתה מציירת לו את מפת ישראל השלמה על הפרצוף, כמסיכה של בבון. אבל ויתרתי, כי אני כבר לא ילד, בעוד שלושה חודשים אהיה בן 63.

זה לא זמן למעצרים, להביך את הבנות שלי שהן בנות 30 ו־26 בהתאמה, לראות את המבט הנוזף של כיפוש, לשמוע את אמא שלי - "רוני, מה יהיה איתך?". כל הג'אז הזה עבר לי בראש. שלא לדבר על השיחות עם המעסיקים שלי, אחרי שצילומים מהמצלמות בתחנת הדלק היו מגיעים לאתרים ולרכילותון של גיא פינס ודומיו.

הוצאתי את המשאבה מפיית התדלוק ונסעתי משם הביתה. ניסיתי להדליק סיגריה באוטו, האצבעות רעדו לי מעצבים, חטפתי כאב ראש ועלתה לי בחילה. סופית, אני אפס, עוד סמרטוט כנוע בהוויה המקומית. הגעתי הביתה, הלשון התייבשה לי, לא יכולתי לבלוע, הדודא באה לביקור.

מילאתי אמבטיה במים קרים והרבה קצף. ידעתי שאני חייב להירגע באיזה שני אסיוול של 5 מ"ג ליחידה, אבל אין לי. לא מחזיק יותר את הסחורה, חבל. ניסיתי לקרוא עיתונים, שתיתי קצת קפה קר, לא הצלחתי להתרכז, כי התמונה של שני הבבונים קפצה לי כמו מראה מול הפרצוף.

פעם לא הייתי סמרטוט כזה. כיבדתי אנשים, אנשים כיבדו אותי, כי כך חינכו אותי בבית. כנער הייתי מסייע לקשישים בגילי היום לסחוב משאות כבדים מהמכולת. לא הייתי צדיק אף פעם, אבל תמיד האמנתי שגם קדוש יכול להיות חוטא, כל חוטא עשוי להגיע לקדושה. לא קיללתי ילדים של מבוגרים ממני, גם היום לא.

הכנסתי את המראה לאמבטיה, כי החלטתי להתגלח, אולי העיסוק הזה ירגיע אותי. בתנועה השנייה כבר פתחתי לעצמי פנס קטן מעל השפה, כי היד לא הייתה יציבה. הבטתי בדם הזולג על קצף הגילוח באמצעות המראה. ממול היה לוזר. סיימתי את הפעולה, הכנסתי את הראש לתוך המים כדי לשטוף את שאריות הקצף, והדלקתי סיגריה. לא הרגשתי את החתך בעורף, אבל היה שם אחד, כי הצוואר שלי התמלא בדם שזלג לכיוון החזה. סיכמתי ביני לביני שעוד מעט הפנס יתייבש, יהיה בסדר. אבל זה לא קרה, כי ככה זה כשאתה בולע מדלל דם כל בוקר. את זה גם סתום כמוני יודע.

# # #

לחצתי על האזור המשוער, הזרזיף נרגע קצת. התחלתי לגלוש בטוויטר, ועליתי על הזמנה להפגנה: "מחאת המחנה הלאומי תתקיים ב־2 בנובמבר בכיכר מלכי ישראל בשעה 19:00". ליד מלכי ישראל נפתחו סוגריים ובתוכם נכתב כיכר רבין. כאילו זה כינוי לאתר, לא שם רשמי, ויצחק רבין הי"ד הרי מת מות נשיקה בגיל 100 ולא נרצח בידי חבר במחנה הלאומי.

סיכמתי עם עצמי שאני חייב להיות נוכח במופע הזה, שבו המחנה הלאומי זועק: "לא ניתן לכם לגנוב את קולם של מיליוני אזרחים!". המחנה הלאומי לא פונה למשטרה כדי להתלונן על גניבה, הוא מפגין וזה יפה. ויש גם כוכבים על הבמה: צחי הנגבי, שהיה פעיל נגד ממשלת רבין; אופיר אקוניס, סוג של מדען טילים שאני משתוקק לשמוע מה יש לו לומר - בכל זאת הבנאדם היה סנג'ר של הגברת שרה הרבה שנים. או, הנה אמיר אוחנה, זה באמת כוכב רוק. הוא כיכב במשטרה, בשב"ס, באסון במירון, יש לו רשימת הצלחות.

מאי גולן, היא באמת כ־ו־כ־ב־ת, יום אחד היא תהיה שרת החוץ ומ"מ רה"מ, לפחות. האמת היא שלא ידעתי שהיא יודעת גם לנאום, כי עד עכשיו היא רק צורחת, אבל ככה זה ברוק הכבד, אולי היא ג'ואן ג'ט של המחנה הלאומי? אז לא ניתן לה צ'אנס? כשאני צופה במאי האלילה, אני מיד נזכר בהסבר למושג טפשת: טעות שחוזרת על עצמה, אבל מוצדקת.

איתמר בן גביר גם יהיה. איתמר בשבילי הוא כמו אחמד טיבי. אם יום אחד יתגלה שטיבי עובד עם השלטון שלנו כבר עשרות שנים, אני אומר לעצמי: ידעתי את זה, רק לא הייתה לי הוכחה. גם איתמר בחביבותו, ממשיך תורת הגזע של הרב כהנא, תמיד מצחיק אותי. שנים אני משכנע את עצמי שהוא לא יגרום לאסון, כי בשבילי הוא תואם אבישי רביב. גם כשפירק את הסמל מהמכונית של רבין הי"ד סיווגתי אותו כמשת"פ. בסך הכל סמל, מה קרה?

אגב, יש סינרגיה ברורה ומתועדת בין בן גביר לטיבי. בנאומו של בן גביר, ביום השנה להירצחו של הרב כהנא, הוא סיפר על בקשתו של טיבי, סגן יו"ר הכנסת, לקרוא לו "אדוני": "אחמד טיבי רצה שאקרא לו 'אדוני', לא, אתה לא אדוני, אמרתי. אתה מחבל". ברור שהקהל הקדוש אהב את הסיפור. הרי היו שם צדיקים גמורים כמו בנצי גופשטיין וברוך מרזל. לשיטתי, כל יום שהם לא בחקירות על מעלליהם מצביע על קשר עמוק עם רשויות האכיפה של המדינ'ע. לדעתי כמובן, בג'מעה שלהם הם גיבורים ללא חת.

יהיה גם ד"ר שלמי קרעי, מנהיג אמיתי, ביביסט שיום אחד יאמר לנו, אולי, בצאתו מהמספרה: "אלפים קראו לי להנהיג כאשר יצאתי מצביעת שיער. אלפים, אבל אני כמו לך ולנסה, אני אדם פשוט". ותהיה כמובן גד"א (גלית דיסטל אטבריאן). כלת פרס ספיר, פעמיים לפחות, אף שאין שום תיעוד רשמי על כך. השבוע קראתי פוסט פרי עטה, שלפיו היא קורבן של הטרדה מינית, ושהיא עברה טלטלה גדולה. מיד נכמרו רחמיי, הפנמתי שזו הסיבה לכך שהיא מתייחסת רוב הזמן לאמת כאל המלצה בלתי מחייבת. ואולי הסיבה היא פרוזאית, היא אולי כותבת משהו, אז הסיפורת הטבועה בה מונעת ממנה להתייחס לאמת ולמציאות. זה קורה להרבה שמתעסקים בסיפורת בדיונית.

אוקצור, סימנתי לעצמי להיות נוכח במופע "לא ניתן". אגב, למחנה הלאומי יש מנהיג מיתולוגי, קוראים לו ביבי. הוא לא ידע על המודעה עם כיכר מלכי ישראל? הוא כבר דמנטי כמוני? בכל זאת הוא מבוגר ממני בכמעט עשר שנים. הוא באמת עילוי. מדוע לא נשמעה תגובתו על המודעה? אולי הוא היה עסוק עם הספר בתלפיות, לעצב את תסרוקתו עם הפקונג מסביב לראש? אולי.

מאי גולן (צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת)מאי גולן (צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת)


# # #

טוף, סיימתי את סצינת הרוגע באמבטיה, צריך ללכת לעבוד. התארגנתי וירדתי למטה. ברחוב ראיתי את שני הבבונים מתחנת הדלק פורקים סחורה ממשאית של חברת הובלות עם שני בריונים ממוצא רוסי. בעלי החברה, כדורגלן עבר, שוחח עם הלקוח שעובר דירה לבניין שבו אני גר. "קוף, יא מאוס, בוא תגיד שלום", הוא קרא לי. באתי, לחצתי את ידי שניהם. סיפרתי לו על שני הבבונים שעובדים אצלו. הוא הרצין בשנייה, וקרא לאחד מהם. "לירון, בוא'נה. למה קיללתם את הקוף? הוא עשה לכם משהו? מה זה ש'יישרפו לך הילדים'? חתיכת זבל של בנאדם".

לירון, זה הרזה הקפיצי, הסביר לו שככה הוא מדבר לשמאלנים מנאייכ שהורסים את המדינה. הבוס הוציא חבילת כסף מהכיס, שלף שני שטרות של 200 שקל ואמר: "שמע טוב מה שאני אומר לך, חתיכת זבל. הקוף זה לא שמאל ולא ימין. הוא נגד הנגד, קח את החבר שלך וטוסו לי מהעיניים. לא רוצה לראות אתכם. יאללה, לך, לפני שאני בועט בך. לךךךךך". השניים עזבו בהליכה מהירה, הבוס הסתובב אליי וחיבק אותי. "הם ילדים מפגרים, אל תיקח ללב. זה מה שיש פה היום".

נפרדתי ממנו והלכתי לאוטו. אחד מהפועלים הרוסים חייך ואמר לי: "אין כבוד פה. ברוסיה הם כבר מתים. בוס יורה בהם מהבושה שעשו". צחקתי ואמרתי לו שהכל בסדר. "אני זקן, כבר לא יכול להגיב". הוא לא ויתר: "אין זקן או ילד בכבוד, אצלנו שמה ברוסיה. פה, בישראל, אין כבוד, אתם לא לומדים". שוב צחקתי, לחצתי את ידו ונכנסתי למכונית. זהו, הלכה הדודא, אני מבסוט.

# # #

השבוע החליטו באגם הדרעק להתייחס לאלימות בכדורגל ובכדורסל. הוועדה לבט"פ, בראשות מירב בן ארי, קיימה ישיבה דחופה בנושא. אין החלטות אופרטיביות, אבל היו הרבה דיבורים, מלא־מלא מילים. דיברו על חקיקה, קנסות מינהליים של 5,000 שקל לעבריין מתפרע, גם על הכשרת שופטים לאירועי אלימות בספורט.

זו בדיחה עצובה, כל ההתייחסות המערכתית לספורט. דיירי אגם הדרעק, שהם חסרי מושג בתחום, מתערבים כי זה יוצר כותרות. שופט המחוזי ציון קאפח שלח למאסר חמישה מחברי ארגון לה פמיליה - מעשר שנות מאסר דרומה לשנתיים, אחרי שתקפו את אוהדי הפועל ת"א במחסן הציוד שלהם בדרום העיר.

השופט קאפח לא עבר השתלמות בספורט, הוא הרשיע את העבריינים לפי סדר הדין הפלילי. שופט/ת לא חייבים לדעת מתי היה נבדל או פנדל, אבל הם חייבים לבחון את הראיות שמציגה בפניהם המשטרה. עבריין הטיח נעל בשופטת דורית ביניש בדיון בבית המשפט העליון. בית המשפט גזר עליו שלוש שנות מאסר, בלי השתלמות אצל סנדלר על טיב הסוליה של הנעל.

אלימות היא עבירה פלילית, ואם עבריין תוקף צעירה נכה ביציע, הוא סכנה לביטחון הציבור. האירוע לא היה על כר הדשא, אלא ביציע. באירופה גוזרים על מתפרעים עונשי מאסר בפועל, חודש וחצי אחרי ביצוע העבירה, בישראל הם מורחקים ממשחקים ל־30־90 יום, גם כאשר המשטרה דורשת הרחקה לשנה.

ההתאחדות לכדורגל ומנהלת הליגות המקצועניות חסרות אמצעים וידע לטיפול באלימות. המנהלת היא הבנק של הליגות המקצועניות, שם רק מדברים הרבה - ולא עושים כלום. הטוטו משלם למנהלת עשרות מיליוני שקלים כל שנה, בהסכם שיווק ומיתוג. הטוטו זו חברה ממשלתית, באחריות מיניסטריאלית של שר הספורט ושר האוצר. בהנחיה שלהם, ניתן לבטל או לפחות להשהות את הסכם השיווק הזה, שממומן מכספי ציבור.

חוק הספורט קובע שכל אירוע ספורט מקצועני מצריך מנהל אירוע. תנאי הקבלה לקורס: מעל גיל 21, ותשלום של 8,000 שקל עבור הקורס. למאות סדרנים ביציעים, שאין להם סמכות מינימלית ושחלקם הגדול פנסיונרים, קוראים במנהלת "מאבטחים". אולי זה כתוצאה מטפשת כרונית, אבל מאבטח זה מקצוע שמחייב הכשרה שנמשכת 14 שבועות, ומתקבלים רק לוחמים עד גיל 31. זה מאבטח, עם ידע בנטרול מפגע - ולא קשיש מסכן.

האלימות בשיאה בחברה הישראלית. אין יום בלי גופה, רק בחברה הערבית כבר נספרו 104 קורבנות השנה. המספרים אינם כוללים אלמ"ב ועוד עבירות אלימות. רק כוח מיומן יכול לפתור את הבעיה. בשנות ה־90 ובתחילת האלף הנוכחי, ימים שבהם סחר בנשים והפעלת מכוני עיסוי היו מכת מדינה, חיסלה המשטרה את המפגע בתוך שבועות ספורים. ראשי הארגונים נשלחו לעשרות שנות מאסר.

השלטון מתייחס לאלימות בספורט כאל זוטי דברים. כאילו ענף של עץ תפוזים בלט לרחוב, ומישהו גנב תפוז. הסיבה היא כמובן שיטת השמיכה הקצרה. למשטרה אין כוח אדם לטפל בכל משימותיה. טיפלו בבעיית הפנסיה, שכחו לדאוג להגדלת הכוח. אבל יש גם פתרון למצוקה הזו. למנות פרויקטור, עם עבר מוכח בשיטור כקצין משטרה בכיר, שידאג לבנות יחידות מתאימות ל־14 האצטדיונים בליגת־העל ולאולם הדרייב־אין בכדורסל. לא צריך יותר מדי עובדים, משהו כמו 300 אנשים בשטח, בלי תיקונים בחקיקה וכל השטויות שמקשקשים באגם הדרעק. זה יכול לקרות בתוך חצי שנה, ויש פתרון.

הבעיה היא מימון. נראה שהמנהלת, שמורכבת מדרעקטוריון של 14 בעלי הקבוצות, לא מעוניינת להשקיע כסף במניעת אלימות. ארז כלפון, היו"ר, משקיע בדיבורים, על עצמו בעיקר. עשיתי, יזמתי, כתבתי, התרעתי, וכל השטויות שאף אחד לא מתייחס אליהן ברצינות.

למנהלת יש כסף, והרבה. 110 מיליון שקל מזכויות שידור, 57 מיליון מהטוטו, 12 מיליון שקל מהבורסה לניירות ערך. לצערי אין פרופורציות בין גודל ההשקעה הציבורית לבין התשואה על הדשא, בעיקר באלימות ביציעים ומחוץ לאצטדיון. כל אמא ששולחת את ילדיה לצפות במשחק כדורגל, או לכדורסל של הפועל ת"א בדרייב־אין, גם בחולון לעתים, חייבת לומר תהילים שלוש שעות, עד שהילדים ישובו בשלום הביתה, כי זה הימור על ביטחונם ובטיחותם. אף אחד לא דואג להם. הם חשופים לסכנה, מה יהיה יהיה.

המנהלת לא תשבית את משחקי הליגה עד למציאת פתרונות מערכתיים, כי זה עלול לפגוע בהזרמת הכספים. אבל כאשר יהיו קורבנות בנפש - ויהיו מתישהו - כי ארגוני אוהדים מסליקים סכינים ומברגים בקרבת האצטדיונים, כל המעורבים יצטיידו בפינגווינים מעונבים וייאלמו דום. לא יהיה להם מה לומר, הפינגווין יודיע שמרשו התריע. בשיטת הפיצוי הנהוגה בישראל, קורבן הדקירה יקבל בבית משפט, אחרי שבע שנות דיונים, משהו כמו 100 אלף שקל. הפינגווינים יטענו בלהט שהייתה לקורבן אשמה תורמת. אולי הוא נכח במקום, אז הוא אשם, כמו הנכה אוהדת בית"ר, שחברי ארגון לה פמיליה בעטו ברגלה הפגועה במשחק בבלומפילד.

את מי היא תתבע? את מארגני האירוע מהפועל תל אביב? הם יפנו אותה למשטרה, שתפנה אותם לחוק הספורט, שאוסר על נוכחות שוטרים ביציעים, וכך הלאה. אולי לא שבע שנים, כי 12 שנה זה הרבה יותר ריאלי.

כמו בטיפול בתאונות הדרכים ובתאונות עבודה, כך גם באלימות בספורט - ממשלת השינוי, הריפוי והדיכוי, לא יודעת מה לעשות. הכי חשוב ששלחו 144 איש לוועידת גלזגו. בטיולים הם אלופים, כמו קודמיהם בגועליצייה.

הם רק חזרו מטיול בדובאי, אין להם פנאי לעסוק באלימות. אולי בקדנציה הבאה, אחרי שהאופוזיציה תסיים לייבב על גניבת השלטון.
גועל נפש, פוי.

[email protected]