קשה היה לפספס את גלי המרי והקוממיות של סיעות מרצ והעבודה השבוע. זה התחיל בהתפרצויות הזעם הפומביות כלפי שר הביטחון בני גנץ (לא בדיוק נציג הימין הקיצוני), שהעז להכריז על שישה ארגונים פלסטיניים כעל תומכי טרור בלי להתייעץ איתן, ואפילו לאשר בנייה בשטחים. זה נמשך בהבעת תמיכה בהצעת החוק של עאידה תומא סלימאן מהרשימה המשותפת, להנצחת זכרם של קורבנות הטבח בכפר קאסם גם בתוכניות הלימודים.

כמקובל במחוזותינו, הסיפור עם כפר קאסם הפך לסנסציית צעקות. מתוך הברדק קשה להבין את המהות, וכפר קאסם הוא אכן נקודה רגישה, אבל לא משום שישראל מסרבת להכיר בו. הרי אין חייל שמתגייס לצה״ל ולא נתקל בלקח שהופק מהאירוע, תחת שם הקוד הידוע ״פקודה בלתי חוקית בעליל״. כך שהסיפור האמיתי אינו ההכרה באירוע, אלא חלק ממלחמת התשה מתמשכת על נרטיב חינוכי - הישראלי לעומת הפלסטיני. מי שמעדיף לאמץ את הנרטיב הפלסטיני, נוטה גם לקדש ולטהר כל ארגון המתכנה בשם ״זכויות אדם״, אפילו אם בפועל הוא פועל נגד ישראל, עד כדי תמיכה עקיפה או ישירה בטרור.

לכן, קודם כל חשוב להפריד בין מרצ והעבודה לבין המפלגות הערביות. הרי משמעות השמאל הישראלי לא מתמצה ב״להיות פרו־ערבי״, אלא כוללת סט רחב של ערכים ליברליים. ברע״ם, ובעיקר במשותפת, מחזיקים בערכים לאומניים ומאוד לא ליברליים, בלשון המעטה. כך שעמדה פרו־פלסטינית אוטומטית בשמאל הציוני לא מעודדת קירוב לבבות, אלא להפך - היא מעוררת אנטגוניזם בקרב מרבית הישראלים. עובדה.

אבל עזבו את כפר קאסם. זו רק דוגמה לעמדות האוטומטיות של מפלגות השמאל הציוניות, שדורשות התבוננות וכיול מסוים. כבר עברו יותר מארבעה חודשים מאז חילופי השלטון, אפילו התקציב תכף עובר, אבל התחושה שמתקבלת ממרצ ומהעבודה היא ששתי המפלגות האלו ממש עושות טובה שהן חלק מהממשלה. לכן הן מתרעמות שוב ושוב על כך ש״לא מתייעצים איתן״ על כל פרט, ובאופן כללי - לא מיישרים קו עם ראיית עולמן. האם מדובר בטקטיקת יחסי ציבור למען הבייס, או שנציגי השמאל בקואליציה באמת מסרבים להפנים את העובדה המצערת שהם מהווים מיעוט בממשלה היחידה שתסכים לקחת אותם?

חלק מחברי מרצ איימו השבוע להצביע בעד החוק של תומא סלימאן, אבל מה בדיוק האלטרנטיבה שלהם? נניח שבאמת היו מצביעים בעד החוק בניגוד למשמעת הקואליציונית. השר זאב אלקין כבר אמר שזה יהיה תקדים שיאפשר גם למפלגות הימין בקואליציה להצביע בניגוד למשמעת הקואליציונית, ובעד חוקים שתעלה האופוזיציה. אם זה אכן יקרה, בניגוד לחוק כפר קאסם, שהיה ברור מלכתחילה שבכל מקרה לא יעבור, הצעות החוק הימניות של האופוזיציה יעברו גם יעברו. כאן אולי המקום להזכיר למרצ ולעבודה עובדה קטנה שהן נוטות לשכוח: לימין־מרכז יש רוב לא רק בכנסת, אלא גם בעם.

הזדמנות חד־פעמית

בהקשר הזה, קשה שלא להתעכב על המאמר ההזוי שפורסם השבוע על ידי יו״ר מרצ לשעבר, זהבה גלאון. תמצית משנתה הייתה שהמרכז הפוליטי טועה כשהוא מתרפס בפני הימין, כי כל ניסיון לרצות את הימין ייענה על ידיו במהלומה נוספת. כלומר, בראייתה של גלאון, המרכז והשמאל חד הם, ואסור להם להתפשר מול הימין הנורא.

גלאון אומנם פרשה מהפוליטיקה, אבל נדמה שבמרצ ובעבודה ישנם חברים שעדיין מזדהים עם תפיסתה. אז הנה כמה עובדות: 1. המרכז הפוליטי הוא מיינסטרים ושונה מאוד מהשמאל, ומיותר לשגות בחלומות שעמדות השמאל חופפות את אלו של המרכז. הן לא. 2. המרכז הישראלי מזדהה עם חלק מתפיסות העולם של הימין, ולכן שגוי לחלוטין לומר שהוא ״מתרפס בפניו״. המרכז פשוט חושב אחרת מגלאון, עד כמה שזה קשה להפנמה.

אז למה גלאון ודומיה מתעלמים משתי העובדות הפשוטות האלו? כי אחרת, הם ייאלצו להתמודד עם המציאות: שהמיינסטרים הישראלי הוא המרכז־ימין. השמאל הישראלי התכווץ לשתי מפלגות שוליים, שיחד מהוות מגזרון קטן יותר מהמגזר החרדי.

זהבה גלאון (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)זהבה גלאון (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)


מפלגות השמאל טועות לחשוב שכמיעוט שכזה יש להן הזדמנות חד־פעמית להפריע לקואליציה המאותגרת ממילא, להתנהל על פי רצון מרבית העם, ולתמוך בכל גחמה פרו־פלסטינית שתעלה מכיוון הממשל האמריקאי החדש. לא רק שזה לא הגון, מכיוון שזה נוגד את רצון הרוב, זה גם גורם להן לפספס את ההזדמנות האמיתית שעומדת לפתחן.

אם מרצ והעבודה ימשיכו למשוך חזק מדי בקצה השמיכה, המפסידות העיקריות יהיו הן עצמן. הרי אם בקונסטלציה הנוכחית הן לא יצליחו להיות חלק מהממשלה, איזו ממשלה עתידית עם מעט שכל ישר תרצה לקחת אותן?

מאני טיים

הקדנציה הזאת היא המאני טיים של השמאל. לכן כדאי שבמקום התקפי הזעם הוא יעשה קצת חשיבה על מקומו בישראל 2021, ובהתאם לכך גם יבחר את המלחמות שלו. ראשית, כי נציגיו כבר לא יימדדו יותר רק בדיבורים יפים, אלא גם בביצועים: תמר זנדברג בצמצום משמעותי של זיהום ופליטות, עמר בר־לב בהורדה משמעותית של רמת הפשיעה במגזר הערבי, ומרב מיכאלי במניעת פקקים.

שנית, משום שאנשי השמאל מקדשים כבר תקופה ארוכה מדי את הזהות האינדיבידואלית שלהם על חשבון זהות הקולקטיב. זה נכון גם לגבי הזהות האינדיבידואלית שלהם כקבוצה פוליטית וגם לגבי הזהות האינדיבידואלית של ערביי ישראל, שהשמאל מעודד אותם להתרחק מזהותם הישראלית ולהתעקש רק על זהותם הפלסטינית. לכאורה, זה חלק ממאבק הישרדות קדוש על ״הזהות״. רק שבפועל זה בדיוק הפוך. הזהות האינדיבידואלית חשובה, אבל מסביב יש מדינה. הזהות של השמאל לא תאריך חיים, אם הוא יתעקש שכולם סביבו ישתנו, במקום למצוא דרך להתחבר ולהשתייך אליה.

המאמר של גלאון בלט בשל חוסר ההבנה של משנת המרכז, ובעיקר בגלל שפתו האלימה כלפי הימין: ״תקשיב, יא חתיכת בהמה גזענית, הומופובית, שונאת זרים, שונאת נשים, שחותרת לגרור אותנו למשטר טליבאני — איננו פוחדים ממך. יש לנו עקרונות: שוויון, אהבת האדם, חירות, אחווה. ועכשיו לך מפה, לפני שנטפל בך כמו שטיפלנו בפשיסטים המקוריים״.

חוסר המודעות של גלאון לשנאתה כלפי רוב העם, כשהיא מתארת את עצמה כאוהבת אדם, זועק לשמיים. האמת? טוב שהיא פרשה. יש לקוות שלממשיכים שלה תהיה קצת יותר מודעות, מכיוון שהשמאל המתבדל שהתנתק מספינת האם, יצטרך למצוא דרך להתחבר למיינסטרים הישראלי. אם הוא ימשיך להילחם בזעם קדוש על ״הכל או לא כלום״, במקום לשנות שפה וליצור סדר עדיפויות, הוא לא ישכנע, לא יתחבר ולא יקרב שום לבבות. הוא רק יחזור מהר מאוד להיות אבן נגף שעדיף להשאיר מחוץ לממשלה ואיכשהו להסתדר עם המפלגות החרדיות.