לטור המלא של בן כספית:

1. היה בלוק

השבוע הבא יהיה הגורלי בתולדותיו של בנימין נתניהו בעת החדשה. תקציב המדינה שיובא לאישור יטרוק שער פלדה כבד על אצבעותיו של ביבי, שמנסה להיאחז עדיין בתקווה שיכול לקרות נס כלשהו שיאפשר לו להחזיר את הגלגל אחורה ולהתחיל לרמות את כולם מחדש.

הבעיה של נתניהו, כפי שנכתב כאן לא מעט פעמים, שבפעם הראשונה מתמודדים מולו אנשים מהליגה שלו. שועלים מנוסים וגנבי סוסים ותיקים כזאב אלקין, למשל, שהגה את התוכנית המוזרה להביא את התקציב לאישור בקריאה שנייה ושלישית בכנסת בימים רביעי־חמישי (3 ו־4 בנובמבר), עשרה ימים לפני הדד־ליין. למה עשרה ימים לפני? הרי במקומותינו הכל קורה רק ברגע האחרון (ולפעמים רגע אחד אחריו).

מליאת הכנסת אישרה את תקציב המדינה בקריאה ראשונה (צילום: ערוץ הכנסת)

אלקין ידע למה הוא מתעקש על מרווח ביטחון של שבוע פלוס: תוכנית ההצלה הנואשת של נתניהו היא דו־שלבית: ראשית, לשחד איכשהו את כל חברי הרשימה המשותפת שיצביעו נגד התקציב עם האופוזיציה (סיכוי אפסי). אחר כך, לשחד ח"כ עריק מבין הח"כים ה"נורווגים" שבקואליציה שיעשה מעשה שיקלי ויוריד את מפלס הידיים של הממשלה ל־60. התקציב לא יעבור, הממשלה תיפול. גם כאן, אין הרבה סיכוי, אבל נתניהו ינסה.

הקדמת הלו"ז באה כדי להקדים תרופה למכה. בהתחלה, נדמה היה שבלתי אפשרי להספיק להשלים את הכל עד תחילת נובמבר. אלקין התעקש. זה הצליח. ועדת הכספים אישרה את התקציב לקריאה שנייה ושלישית ביום רביעי. אם אכן ינסה נתניהו לתרגל את תרגיליו הבאושים הנ"ל, יהיה לקואליציה מספיק זמן להפעיל את המנגנון הנורווגי, לבעוט את הנורווגי הבוגדני בחזרה הביתה, להחזיר את השר הרלוונטי למשכן ולהעביר את התקציב. ישראל תצא לדרך חדשה.

לראשונה מאז 2019, אפשר יהיה לתכנן תוכניות כלכליות, לבצע רפורמות חיוניות, ליישם תוכניות ארוכות טווח, להעביר תקציבים למגזרים, לפרויקטים, לעמותות ולצרכים חיוניים אחרים. ישראל תחזור להיות מדינה נורמלית, מנוהלת, מתפקדת, מדינה שכוח מיוחד הצליח לשחרר אותה ברגע האחרון מחוטפיה.

אחרי שזה יקרה, בהנחה שיקרה, אתם לא רוצים להיות נתניהו. מה שנותר מה"בלוק" המפורסם שלו, עלול להתרסק לו על הראש. האיש, שגרר אחריו לא מעט חסידים שוטים, משוטים ומהופנטים אל הישימון הפוליטי, יגלה פתאום שהוא נמצא שם לבדו. הסדקים הראשונים כבר נסדקו: הכרזתו של יולי אדלשטיין על התמודדות נגד נתניהו ואמירתו שלפיה "כל עוד הוא כאן, לא נהיה בשלטון". אחר כך בא ח"כ ישראל אייכלר, ביביסט מושבע, שהישיר מבט למצלמה של ישי כהן ואמר את הדברים הפשוטים, כפשוטם: "הפקדנו את עתיד עולם התורה באשליות של נתניהו ארבע פעמים, אפילו צ'רצ'יל הגדול פרש אחרי שהפסיד".

מי שצפה בראיון קיבל את הרושם שאייכלר נהנה לנעוץ את סכינה של האמת בבלון ההליום של הזיית נתניהו פעם, ועוד פעם, כמה פעמים שצריך: "מההתחלה כשקמה הממשלה, הייתי נגד החרמת הוועדות", אמר, "אבל היינו חייבים להשתעבד לליכוד ולנתניהו. צריך להבין שיש לנו ציבור שאם אנחנו לא יושבים בוועדות אנחנו פוגעים בו... נתניהו גורר אחריו את כל האופוזיציה על סמך אשליות שהממשלה תיפול בקרוב... אני מדבר עם הח"כים הערבים ומתרשם שזה לא יקרה... כל פעם כשנתניהו חשב שהוא עומד לנצח, זה לא קרה, ואנחנו הלכנו אחריו, הוא היה צריך לפרוש אחרי הבחירות הראשונות, להודות בעובדה שהפסיד, עוד כשהוא לא רצה לקיים את הרוטציה עם גנץ היינו צריכים להגיד לו תשמע, אתה לא יכול לשחק ככה עם המדינה".

אני לא חושב שאייכלר נמנה עם קוראי הטור הזה, אף על פי שהדברים שאמר הם סיכום מנהלים של מה שנמרח כאן לעייפה קרוב לשנתיים. הוא פשוט ראה את האור. הגיע לחוף המבטחים של האמת. התפכח. או שמדובר באפשרות הגרועה יותר: הוא סוף־סוף הפסיק לפחד והחליט שנמאס לו להיות שרפרף חבוט כאריה דרעי. בעקבות דבריו, קרס גם החרם הילדותי והמטופש שאכף הליכוד על כל חברי האופוזיציה להטיל על עבודת הכנסת והוועדות.

אחד אחד ובאין רואה התגנבו הח"כים החרדים אל ועדות הכנסת והשאירו את נתניהו עם שפוטיו הנואשים ועם עוד אחד שמצא את עצמו חשוף בצריח, לבד על הגבעה: בצלאל סמוטריץ'. לו בדק, היה מגלה סמוטריץ' שההיסטוריה לעולם חוזרת. ביבי תמיד משאיר בסוף את המתנחלים לבד עם עצמם ומחזיר את חברון/חותם על הסכם וואי/מקפיא את הבנייה/משחרר מאות רוצחים/נושא את נאום בר־אילן/מבטל את הסיפוח ההיסטורי לטובת חומוס בדובאי וכו'.

2. פליט ריאליטי

על הרקע הזה, ניתן להבין את מאמציו הנואשים של נתניהו לייצר סביבו תשומת לב ואהדה בכל מחיר. הוא רוצה להישאר רלוונטי. הנכס היחיד שנותר לו הוא האהדה הציבורית. היא אמיתית. האיש שווה עדיין 30 מנדטים (בסקרים מעט יותר). יש בישראל מקומות שהיו מושחים אותו למלך, או משיח, או מלך המשיח. ודווקא על הרקע הזה, אי אפשר להבין מדוע הוא צריך לבדות מדמיונו הקודח את הסיפור הפנטסטי על החוויה שעבר כשיצא מהספר שלו בתלפיות.

בנימין נתניהו (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)בנימין נתניהו (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)


איך "יצאתי מהמספרה ואי אפשר היה לזוז", ואיך "עמדו שם אנשים בחוץ, כל השכונה התרכזה", ואיך "אנשים קוראים בקול, אנשים בוכים, אנשים זועקים". והוא קינח כשקבע "אני לא זוכר דבר כזה. אני. לא. זוכר. דבר. כזה". דווקא במשפט האחרון, הוא דייק. הוא לא זכר דבר כזה, כי הדבר לא קרה. האם הוא היה מודע לכך שהוא משקר? האם הוא הבין שהוא לא מסתודד עם מקורב אלא מדבר במיקרופון בסיעת הליכוד, קבל עם ועדה? האם הוא איבד את כושר השיפוט ותפיסת המציאות שלו?

בנימין נתניהו בביקור במחנה יהודה (צילום: ללא קרדיט)

האם טופז לוק לא סיפר לו שכל תנועה ציבורית שלו מצולמת בעשרות מכשירים סלולריים? האם אף אחד לא הזהיר אותו שמדובר בשקר שתוקפו יפוג בתוך דקות? בשביל מה להסתבך בשקרים לא נחוצים? בשביל מה הוא צריך היה לבדות את הבדיה הזו? הרי לא חסרה לו אהדה. הוא באמת מתקבל כמשיח פעמים רבות, בעיקר בריכוזי הבייס הגדול שלו. אז למה? זה מזכיר את סיפור החיילים הבריטים.

העיקרון נכון: אכן היו כאן חיילים בריטים, אבל לא בתקופת נתניהו. וגנדי, הוא אכן שירת בממשלות ישראל, אבל לא בממשלת נתניהו. והוא באמת הבטיח לקיים את הרוטציה עם גנץ "בלי טריקים ובלי שטיקים", אבל לא הבטיח לקיים. וכן הלאה.

הנפילה של נתניהו לא פשוטה. האיש שהתרגל לנהל את המדינה בהבל פיו, לעקור מנהיגי עולם ולטחון אותם זה בזה יותר מ־12 שנים רצופות, מוצא את עצמו מנסה לקושש תקציבים דלים כדי להמשיך לתחזק את ערימת החנפים המיוזעים המכרכרים סביבו. המטוס המלכותי, שבו השקיע קרוב למיליארד שקלים (מכיסנו), סוף־סוף סיים את תהליך הרישוי והוא מוכן לטיסה, אבל לא נתניהו ואפילו לא הגברת נתניהו יטוסו בו.

הוא רואה את בנט נפגש עם ביידן, עם הנשיא א־סיסי, עם המלך עבדאללה ואפילו עם פוטין, בעוד הוא נפגש עם אורלי לב, איציק וחני זרקא. בנימין נתניהו הוא פליט ריאליטי שמנסה להתנחם בנדידה בין השקות נידחות של מותגים דהויים, כדי להישאר בתמונה. בזמנו, כמה פליטי ריאליטי מצאו מפלט דווקא בו. שיתייעץ איתם.

אבל לא הכל מצחיק. במאמץ הנואש לקעקע את הממשלה חוצה נתניהו שוב ושוב את אחרוני הקווים האדומים. מפלס ההסתה נגד כל מי שסומן כאויב העם מרקיע שחקים. בעיקר הנטל נושאים אנשי ימינה: איילת שקד, עידית סילמן וניר אורבך (מתן כהנא נראה חסין, ואביר קארה מפחיד). לראש הממשלה בנט אני פחות דואג, שומרים עליו. הלקחים "מהתאבדותו" של רבין בכיכר נלמדו. שנית זה לא יקרה. כל האחרים, לנפשם. ערימות הגועל, תועפות הפייק, הגידופים, השקרים, השנאה, ההסתה, החרפות והנאצות המוטחות בחברי ימינה שוברות את כל השיאים הקודמים. לא קל לעמוד בזה. לפעמים אני חושש לבריאותם הנפשית, ואין כאן בדל של הגזמה.

אבל לא מדובר רק בגידופים. תעשיית השקר והפייק איבדה כבר מזמן את שרידי המעצורים והבושה. אם אפשר לסמן נזק אסטרטגי ברור אחד מעידן נתניהו, הרי הוא השקר. גבי אשכנזי אמר פעם ש"נתניהו נושא את השקר בגאון". יאיר לפיד אמר "הוא משקר כמו שהוא נושם". נדמה לי ששניהם דייקו, אבל המעיטו. נדרש מאמץ על־אנושי כדי למצוא עובדה אמיתית אחת בכמויות הרפש והפייק שהחבורה הזו מפיצה. הם לא מתביישים, לא מפחדים, לא טורחים לתקן, להתנצל, למחוק. הרי לכולנו יש מעידות. אם נמעד, נתקן ונתנצל. לא, לא הם. התפיסה פשוטה: אם יהיו מספיק אנשים שיהדהדו את זה, סימן שזה נכון.

3. הכל פייק

להלן כמה דוגמאות מקריות מהשבוע האחרון. קחו בחשבון שיש עוד מאות כאלה, בכל שבוע, בכל מקום. דוגמה ראשונה: אחרי שפורסם שגנץ אישר הסדרת רישומם של 4,000 פלסטינים בשטחי הרשות, צייץ נתניהו שמדובר ב"הכלה של איחוד משפחות". הוא נתן את האות והכנופיה הסתערה עם סיפורים מסמרי שיער על "4,000 חמולות שנוהרות עכשיו לתוך השטח, בחסותה של ממשלת השמד והזדון".

ובכן, לא איחוד, לא משפחות ולא נעליים. הניסיון של נתניהו ליצור רושם שלאחר שהארכת תוקף חוק האזרחות נפלה (כזכור, הליכוד הפיל אותה בתצוגה מחרידה של פופוליזם פוסט־ציוני) החלה הפלישה הגדולה והושק "איחוד המשפחות" הוא פשוט שקר גס. מדובר בהליך שממשלות ישראל מבצעות מדי כמה שנים, המעוגן בהסכמי אוסלו.

על פי ההסכמים, הרשות הפלסטינית אחראית על שינוי כתובתם של פלסטינים המתגוררים בשטחיה, וישראל צריכה לאשר את השינוי. כל 4,000 הפלסטינים המדוברים מתגוררים בשטחי הרשות עשרות שנים. אף אחד מהם לא נכנס לכאן עכשיו, או בשנים האחרונות. 1,200 מהם נולדו בבתים ולא בבתי חולים, לא הונפקה להם תעודת לידה ולכן צריך להסדיר את כתובתם. 2,800 הנוספים הם אלה שנמלטו מעזה לשטחי הגדה אחרי ההפיכה של 2007.

כולם, עד האחרון שבהם, חיים בגדה שנים רבות. אף פלסטיני נוסף לא נכנס לתחומי הגדה בעקבות המחווה הזו של גנץ, כמותה עשתה ישראל גם בעבר. אבל ברשתות החברתיות כבר נקבע, הוכרז ודובר בחמולות הנוהרות מעבר הירדן וארם נהריים ישירות ללב ירושלים.

הלאה: עיתונאי פייק/שופר כלשהו פרסם כי "בהמלצת איילת שקד, המדינה תמסור שטח לעראבה. 1,000 דונם מהמועצה המקומית משגב יעברו למועצה הערבית". לקח בסביבות ארבע מאיות השנייה ליאיר נתניהו, מבוע הביוב הגדול מקיסריה, לצייץ "תודה לאיילת שדואגת שהגליל יהפוך לערבי לחלוטין!" ובעקבותיו העדר כולו. מה נהיה מהאיילת שקד הזו. סמולנית יותר מאבתיסאם מראענה.

ובכן, לא דונמים ולא זבובים. מדובר בתוכנית ממשלתית סדורה שיצאה לדרך ב־2018, אצל ממשלת נתניהו. תוכנית ותמ"ל להקמת שכונת מגורים בעראבה, כולל תוכנית מתאר כוללנית ליישוב הזה שנמצאת לקראת הפקדה. תהליך של שנים ארוכות ומיוסרות.

כל השטחים המועברים ממשגב לעראבה הינם בהסכמה הדדית בין שתי הרשויות ושיתוף פעולה מלא ביניהן. הכל קרה בתהליך סדור, ארוך, שכלל המלצה של הוועדה הגיאוגרפית של משרד הפנים, הממונה על המחוז, אחר כך המנכ"ל ובסוף אישור פורמלי של השרה. אגב, זה מהלך נרחב: עראבה, שקופחה לאורך עשורים ותקועה בלי רזרבות קרקע, מקבלת 354 דונם מסחנין, ועוד דונמים רבים מדיר חנא, וכאמור גם מעט יותר מ־900 דונם ממשגב. כל השטחים הועברו בצמוד ובהתאם לתוכנית המתאר.

מי שרוצה לנבור עוד, יכול להגיע (דרך גוגל) לטבלה שבה יגלה שבשנים 2018 עד 2020 עברו בדרך הזו למעלה מ־16 אלף דונם מרשויות יהודיות לרשויות של מיעוטים ברחבי ישראל. כן, אצל נתניהו. אגב, מהלך חשוב ונכון שבא להתחיל לתקן את העיוות רב־השנים שבמסגרתו "נחנקו" הרשויות הערביות והפכו למקומות נחשלים עם תשתיות מתפרקות ואפס פתרונות דיור לצעירים. אז באה כנופיית הביביזם המחליא, הופכת את האירוע הזה ל"מכירה סיטונית" של הציונות לערבים מתוצרת איילת שקד. והעולם שותק.

נישאר עם איילת: ליצן (המחזיק בתעודת עיתונאי) פרסם ש"שקד אישרה תוכנית לסגירת חובות לעיריית טייבה בסך 45 מיליון שקל (חצי במענקים וחצי בהלוואות), ראש העיר טייבה נחשב לאיש רע"ם, מקורבו של מנסור עבאס". סמוטריץ' מיהר למנף ולצייץ ש"הקול קול ימין, והידיים מוכרות את מדינת ישראל לתנועה האסלאמית". קראתי את הציוץ ויצאתי להפגין מול ביתה של שקד בתל אביב. בדרך ראיתי כבר מודעת ענק של התנועה הסמי־פשיסטית "אם תרצו" שלפיה "איילת שקד מוחקת חובות בעשרות מיליונים לעיריית טייבה אבל לא מעבירה שקל אחד לחיילי צה"ל". "תגידו, התחרפנתם?", זועקת הכרזה מהקיר, בעוד קול דמי אחי זועקים אליי מן האדמה.

איילת שקד (צילום: יונתן זינדל)איילת שקד (צילום: יונתן זינדל)


אבל אז התברר שכמובן, הכל פייק ונאלצתי לחזור הביתה. עיריית טייבה נקלעה בשנים האחרונות למשבר חריף שגרם למינוי נאמן שינסה לשקם את ההריסות, להגיע לאיזון ולתוכנית הבראה. כך נעשה בכל רשות מקומית במצב כזה בישראל. בכל רגע נתון יש אצלנו לא מעט רשויות במצב דומה.

ובכן, לאחר תקופה ארוכה של מחלוקות, קיצוצים, מהלכי הבראה וכו', ולאחר סכסוכים אין ספור בין העירייה לנאמן ובחזרה, הגיעו הצדדים למתווה הבראה מוסכם. התוכנית גובשה ואושרה על ידי כל גורמי המקצוע בכל המשרדים הרלוונטיים (פנים, אוצר ועוד כמה). כל ענייני התקציב בעירייה מוסדרים, נחתמים הסדרי חוב עם הנושים העיקריים (מקורות, וכו'), מוסדרים כל הסכסוכים ויוצאים לדרך כל הפרויקטים החיוניים התקועים. הגענו לפאנץ': תוכנית ההבראה הזו כלל לא דורשת את אישור שרת הפנים ולכן כלל לא הגיעה לשולחנה.

בלי קשר, שקד מברכת על התוכנית, שאינה שונה מכל תוכניות ההבראה המקבילות ברשויות אחרות, כי זהו תפקידה כשרת הפנים. נו, טוב. זה לא עזר. בתעלות הביוב הביביסטיות, וגם בחלקים מהתקשורת, כבר תפרו את התיק: שקד אישרה עשרות מיליונים למקורבו של מנסור עבאס, על חשבון חיילי צה"ל.

נקנח באתנחתא קומית: עיתונאי בשם גלעד צוויק ("ישראל היום", אלא מה) העלה תמונה שבה נראו מסיבים יחד שקד, אביגדור ליברמן, זאב אלקין וראש עיריית טייבה שועאע מסארווה מנסור. הוא כתב שם את הטקסט המכונן הזה: "פעם ליברמן רצה להעביר את טייבה לרשות הפלסטינית. פעם שקד אמרה שהיא ימנית. פעם אלקין קרא להסדיר את ההתיישבות הצעירה. היום שלושתם יושבים במשרד של ראש עיריית טייבה, מנקים לו שולחן מחובות העתק שצבר, והשיא: על קיר המשרד תלויה מפת 'פלסטין' הגדולה, שמשמעותה חיסול מדינת ישראל".

צוויק עשה חצי עבודה. לו בדק, היה מגלה שבמרתף העירייה יש סליק של נשק ותחמושת שמשמש את משפחות הפשע הערביות להמשיך לרצוח אזרחים ערבים ובבוא העת יהיה מאגר התחמושת המרכזי שישמש להשמדתה הסופית והמוחלטת של מדינת ישראל.

ועכשיו, ברצינות. כמעט כל מה שצוויק כתב מדויק, חוץ מהעובדה שהפגישה לא התקיימה בטייבה, אלא אצל שר האוצר ליברמן בלשכתו. התמונה של "פלסטין" הגדולה שצוויק טרח לסמן בעיגול אדום ומרשיע הייתה בסך הכל מזוזה עתיקה (בצורת אליפסה). ולא, אין כאן קומבינה להעביר מזוודות של מזומנים מהבית של ליברמן בנוקדים לחצר של מנסור עבאס במראר, אלא תוכנית הבראה סטנדרטית שגיבושה ארך תקופה ארוכה מאוד, קיבלה את אישור כל הגורמים המקצועיים ואמורה להוציא את טייבה לדרך חדשה.

שקד שווה עיון נוסף. בקצב בו מתפרסמות הקלטותיה מטנפת על קולגה כזה או אחר, עדיף שתפתח פודקאסט. מצד שני, גם תיאוריות הקונספירציה לפיהן היא אוטוטו תוקעת את הסכין החלודה בגבה של הממשלה לא מחזיקות מים. זה לא יקרה. מה שכן קורה, זה מאמץ של הרגע האחרון לשלוף כל בדל אמירה שנאמרה בישיבה מאולתרת עם סגן עוזר זוטר כזה או אחר, במאמץ לתקוע טריז בין חברי הקואליציה המוזרה שהצליחה להציל את הדמוקרטיה הישראלית ברגע האחרון. הצל"ש מגיע לאחד, יאיר לפיד. בניגוד לילד מגודל וגבוה בשם בני גנץ, שמושך בצמתה של מרב מיכאלי בהפסקה הגדולה רק כי הוא יכול, לפיד מבליג, מכיל, מתעלם מרעשי הרקע. הוא יודע שאם זה יהיה תלוי בנפתלי בנט, לא נשקפת סכנה לרוטציה. הבעיה היחידה היא, שזה לא יהיה תלוי רק בנפתלי בנט.

4. כיכר המלך

אם התקציב יעבור, יצטרך בנימין נתניהו לקבל החלטות. כאמור, קו פרשת המים הבא הוא ההחלפה בין בנט ללפיד. יש למה לצפות. בסביבתו של נתניהו בונים על המעבר הזה כ"תפר" הבא שבו אפשר לעשות משהו. מה תעשה שקד? מה יעשה גנץ, שמבחינתו לראות את לפיד נכנס ללשכת ראש הממשלה יהיה קשה לא פחות משהיה לגברת נתניהו לראות את איילת שקד נכנסת לבלפור. ועדיין, מי שבונה על התפרקות אוטומטית, שם את כספו על קרן הצבי. הדילמה של שקד תהיה בין חזרה הירואית לתפקיד שרת המשפטים, או אמונה בצרור הבטחות חדשות של נתניהו. בהשוואה לזה, קרן הצבי היא בטון יצוק.

הדילמה של נתניהו תהיה בין המשך המתנה לנס הבא, או פרישה, לפחות זמנית. מאז איבד את כיסאו קיבל ראש הממשלה לשעבר לא מעט הצעות אטרקטיביות לתפקידים שונים, דירקטוריונים מתגמלים ושאר צ'ופרים שרק מיליארדרים יכולים להרשות לעצמם להעניק. אם יפרוש, יהפוך תוך זמן קצר לאיש עשיר הרבה יותר ממה שהוא עכשיו (אבל עדיין לא יוכל להוציא אגורה בלי אישור בכתב של הרגולטור). האם כדאי להמתין עוד כמעט שנתיים, עד שיהיה כמעט בן 75, כדי שתגיע עוד הזדמנות מפוקפקת לנסות לקרוא תיגר על הכתר?

בעוד שנתיים המשפט שלו יהיה לקראת סיום. בניגוד למעשייה האורבנית שניסו למכור לכם, תיק 4000 לא קורס. אולי להפך. עדותו של מנכ"ל משרד התקשורת המודח אבי ברגר הייתה מוצקה, אמינה וחיזקה מאוד את היסודות שעליהם בונה התביעה את התיק. היא התווספה לעדויות הטובות של אבירם אלעד ומיכל קליין, בכירי וואלה! לשעבר, שחיזקו מאוד את העדות של אילן ישועה. כל זה, עוד לפני שהגענו לצד השני, שאמור "לתפור" לתוך המשוואה גם את נתניהו.

אבי ברגר (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)אבי ברגר (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)


הדילמה של נתניהו פשוטה: האם להמשיך לערבב את האטריות הקרות, לבטוש בתוך ביצת היתושים המצחינה שבה הוא רובץ עכשיו, בתקווה שמשהו יקרה, תוך המשך הגדלת הסיכון שסוף המסע יהיה בכלא מעשיהו? האופציה היא לחתור לסיום, לנצל את סיום כהונתו של מנדלבליט או תחילת כהונתו של היועמ"ש הבא, כדי לסגור עסקה מהירה שתכליתה פשוטה: לגמור עניין בלי להיכנס לכלא. גם אם יושת עליו קנס כבד, הוא יחזיר אותו בכמה חודשים של עבודה בשוק הפרטי. למה לא לנצל את השנים שנותרו לו כאיש בריא, נמרץ ומוכשר כדי לחיות קצת?

אין לי מושג מה יחליט נתניהו. מה גם שהוא לא מחליט לבד והוא במיעוט בדירקטוריון שלו. האופי שלו, של הקאמבק קיד האינסופי, החיה הפוליטית שלא נכנעת לעולם, הצימאון הנצחי לכוח, השפעה, כבוד וכסף, כל אלה יעמדו מול ההיגיון הפשוט והבריא. שיהיה להם בהצלחה.
בינתיים, ההסתה נמשכת. במלוא העוצמה.

ביום שלישי אמורה להתקיים עצרת שאותה מארגנים אנשיו של נתניהו, ההארד־קור של תעלות הביביזם, האנשים שהביאו לנו את ה"שמאלנים בוגדים", את "יהי זכרו של רבין ארור", את הגידופים והאיחולים למשפחת פרקש השכולה, את ההפגנות המטורללות מול ביתה של ליאת בן־ארי, את ההסתה נגד היועמ"ש מנדלבליט ועוד מלוא טוב הארץ. נושאת הדגל שלהם היא אותה אורלי לב, עם המגפון המטנף מתחת לחלונם של הוריו של סרן תם פרקש ז"ל.

העצרת הייתה אמורה להתקיים בכיכר רבין. כלומר, כיכר מלכי ישראל. הגברת הנ"ל לא מסוגלת להוציא מפיה את הביטוי "כיכר רבין". לא ולא. "אצלנו", היא אומרת, "זה כיכר מלכי ישראל. לנצח". השבוע היא ביקרה אצל נתניהו בכנסת ואפילו הצטלמה איתו. הקשר ביניהם הדוק מכפי שזה נראה כלפי חוץ ומתקיים, בדרך כלל באמצעות פרוקסי. מפעם לפעם אין לנתניהו ברירה והוא חייב להגיח מהמרחק הבטוח שהוא מנסה לשמור מהחבר'ה האלה לטובת איזה סלפי (כמו בני הזוג המלבבים איציק וחני זרקא שפלשו ללשכתו בכנסת בשבוע שעבר).

השורה התחתונה היא זו: השנה אין עצרת לזכר רבין בכיכר (מלכי ישראל). זה כבר לא מעניין, אין מי שיארגן את זה, אין אנרגיה. אולי אנחנו מפחדים שהביביסטים יכעסו עלינו, או שמישהו שוב ישלוף איזה אקדח עם כדורי סרק. מה שיש זו עצרת הפוכה, של הביביזם, שאתם אפילו לא רוצים לדעת מה הכותרת שלה. ומי נואם בה? איתמר בן גביר, שנאם מוקדם יותר השבוע בעצרת לכבודו של הרב כהנא.

כל זה אמור לקרות ב"כיכר מלכי ישראל", כאמור. לאחר שהכרזה יצאה לאור והסקנדל הציבורי סביב גניזת השם "כיכר רבין" על ידי חסידי נתניהו הושק, החלה הנסיגה. בתחילה הם הסכימו, בטובם, לכתוב בקטן, בסוגריים, גם כיכר רבין, ולבסוף הם פשוט העבירו את האירוע לכיכר הבימה. אז ניפגש בכיכר.

* על מנת למנוע אי הבנה, המשפט "התאבדותו" של יצחק רבין נכתב בציניות.