אתמול היה 4 בנובמבר, היום שבו לפני 26 שנים נרצח ראש הממשלה, יצחק רבין. במשך השנים שחלפו מאז, הפך הוויכוח על הזיכרון לשטחי: צד אחד מיהר להפוך אותו לכתב האשמה נגד כל מי שחושב אחרת, בהניחו שמדובר בנכס פוליטי (מה שהוכח כמופרך כבר בבחירות שנערכו כחצי שנה אחרי הרצח). הצד האחר היה עסוק בהדיפת כל האשמה קולקטיבית שהופנתה לעברו בטענה כי מדובר במעשה של מטורף, יחיד, שהוא ורק הוא לחץ על ההדק.
הבעיה היא שהאמת נמצאת אי־שם באמצע: האשמה אינה רובצת על ציבור שלם, רק מפני שחשב שתהליך אוסלו הוא הונאה, או מפני שהוא מתגורר בפסגות או באלקנה. יחד עם זאת, השילוב בין אידיאולוגיה ימנית קיצונית לאמונה דתית ולכפירה בדמוקרטיה, הוא שהוליד את הרצח - ולא איזה טירוף רגעי של משוגע. במילים אחרות: לא מחנה שלם, אבל גם לא רוצח אחד שפעל בחלל ריק.
עשו לי טובה: בכל פעם שאתם שומעים את מטבע הלשון "כספי ציבור", דמיינו את היום הכי מסריח שלכם בעבודה. זה שבו התחשק לכם להכות את הבוס או לפטר את הכפופים לכם. דמיינו את מסיבת יום ההולדת של הילד שאליה איחרתם, את החופשה הרומנטית שביטלתם כדי לקחת עוד פרויקט, את השעתיים שנשארתם בהן כדי לסיים עבודה דחופה אף על פי שכבר לא ראיתם בעיניים.
את הכסף שהרווחנו בזיעת אפנו לוקחות רשויות המס, מחלקות חצי בחצי, משאירות בידינו סכום שיוודא שנמשיך לשרוד כדי לעבוד קשה - ואת המחצית השנייה מחלקות לאנשים שבכל קיץ וחורף יוצאים לפגרה בת חודשיים, לא מחויבים להגיע למקום העבודה, ובעיקר, מחלקים את הכסף שלנו כראות עיניהם.
ונניח לרגע שלפיד ניסה ולא הצליח, שהמטרה של הרחקת נתניהו מהשלטון מקדשת את השימוש בדיוק באותם אמצעים שבהם השתמש הלה כדי לשמר את שלטונו, למה לא לעמוד ולהצהיר על כך ביושר? אני נשבע לכם שהייתי מרגיש הרבה יותר טוב אם האדם שלו הענקתי את קולי, היה מתייצב מול המצלמות ואומר משהו כמו: "תראו, הבטחתי לכם פוליטיקה בלי ציניות ובלי סקטוריאליות, אבל אני עדיין לא מסוגל לקיים את ההבטחה. נקרתה על דרכנו הזדמנות לכונן ממשלה שתרחיק את נתניהו מהנהגת המדינה, וכמי שסבור שהמשך שלטונו של נתניהו היה מעמיד את ישראל בפני סכנה קיומית, אני נאלץ לוותר על כל העקרונות שבשמם נכנסתי לחיים הציבוריים - מהחוק הנורווגי ועד לכספי ציבור. אם עדיין לא השתכנעתם, אני רוצה להזכיר לכולם שלאשתי לא קוראים שרה ולבני לא קוראים יאיר. תודה".
נראה לי שבאופן מדהים, לפיד היה מגלה שרוב מצביעיו אינם אניני טעם כמוני, הם היו מסתפקים רק במשפט האחרון כתירוץ שיצדיק כל עוולה אחרת.
התרעות פיקוד העורף