משהו: כשאתה רוצה למלא אוויר בגלגלים, הוונטיל תמיד נמצא בצד הפחות נוח של הגלגל.
ראיתי את הסרט “חולית". אי אפשר לא לראות את “חולית", לא מי שאוהב מדע בדיוני. אבל לפני שגם אתם ממלאים את החובה הזו, אסכם את מה שרשמתי בפנקסי הקטן תוך כדי הצפייה בסרט: קצת אטי, הרבה חושך. הרבה תמונות יפות, אם אפשר היה לראות אותן. המסקנה העיקרית אחרי הרבה סרטי מדע בדיוני: בעתיד יהיו אין ספור שכלולים, חלליות ומסוקים בצורת שפירית בכל פינה, אבל כשנלחמים - נלחמים בחרבות.
שדה תעופה במדינה באירופה, אני בתור מול מסוף אל־על בדרך חזרה לארץ, הכל מתנהל איכשהו בתוך אי־הסדר הרגיל, אבל אז מתרחש משהו לא רגיל. מול הדלפק שאמור לאפשר לאדם להיפרד מהמזוודות שלו, לקבל מושב ולהמשיך לטיסה נשמעות צעקות. הישראלי המשתולל פועל שם. מה הפעם?
קול קורא לחתולים עם נפש חופשית: לא ניתן ידנו לתוכנית לרווחת החתולים שהוכרזה על ידי השלטון. חתול, חתולה יקרים, הממשלה החליטה לנקוט מדיניות שתיצור בה תלות. זו דרך חלקלקה. היום יד השלטון מאכילה אתכם כשאתם רעבים, מחר תהיו תלויים לגמרי בממסד ולא תגידו אפילו מיאו אחד בניגוד לדעת הממשלה. לא נניח את נס הקוממיות עד שנשכנע את כל החתולים שדרכנו צודקת.
מדינת ישראל לא תיפול בגלל מנהיג אחד. אבל היא עלולה ליפול בגלל מסע רדיפה אמוציונלי ואובססיבי נגד מנהיג אחד.
“ראיתי שהוא לא מתחיל איתי, אז רציתי לעשות עליו מוּב אבל לא היה לי אומץ", משפט כזה נשמע בשלולית מפי נסיכה, ואני שוקע בהרהורים כדי לפענח את המשמעויות של המילה החדשה, “מוּב" (האם היא בבניין פָּעַל, הִפְעִיל או שמא בבניין הנדיר שִׁפְעֵל? האם ניתן לומר למבב?). ואני מבין גם שאין שום חידוש במילה העתיקה ביותר בשלולית, הנחוצה ברגע שאמור להוביל לנשיקה: אומץ.
התרעות פיקוד העורף