משהו: כשאתה רוצה למלא אוויר בגלגלים, הוונטיל תמיד נמצא בצד הפחות נוח של הגלגל.

השבוע בגלזגו

בגלזגו שבסקוטלנד חל השבוע משבר ביחסים בין שני בני זוג צעירים: “יקירתי", אמר הצעיר לחברתו, “אני חייב לבטל את התוכנית שלנו לצאת לסוף שבוע. אני חייב להישאר בחנות במלון לעבוד". “אבל זו היומולדת שלי", היא אמרה, ודמעותיה פרצו, “הבטחת".

“מותק, אני לא יכול, הבוס ביטל את כל החופשות שלנו, יש המון עבודה, מסתבר שהישראלים מגיעים לוועידת האקלים, הוא אמר, ונודע לו שזו משלחת של 140 איש".“זה נודע ברגע האחרון?", היא קיבלה מבט חשדני.

“בשלבים הראשונים הוא קיבל מייל שישראל תשלח 140 איש, אבל המנהל חשב שזו טעות הקלדה וכי מדובר ב־14 איש", טען הצעיר בעודו מנגב את דמעות נערתו, “הוא ראה את הגודל של ישראל, ואמר שזה לא יכול להיות. רק לארצות הברית יש משלחת גדולה יותר. בסוף התברר שזה נכון והוא היה חייב לבטל את כל החופשות לכולנו וגייס גם את אשתו".

חוץ מתקרית שוברת לב זו, הסקוטים שמחים על תמיכתה של ישראל בכלכלה הסקוטית. “מדינה כל כך קטנה כישראל שולחת 140 איש לוועידת האקלים? זה אומנם מזהם יותר את האוויר, אבל זה מרגש", הם ממלמלים תודות, הסקוטים.

חולית

ראיתי את הסרט “חולית". אי אפשר לא לראות את “חולית", לא מי שאוהב מדע בדיוני. אבל לפני שגם אתם ממלאים את החובה הזו, אסכם את מה שרשמתי בפנקסי הקטן תוך כדי הצפייה בסרט: קצת אטי, הרבה חושך. הרבה תמונות יפות, אם אפשר היה לראות אותן. המסקנה העיקרית אחרי הרבה סרטי מדע בדיוני: בעתיד יהיו אין ספור שכלולים, חלליות ומסוקים בצורת שפירית בכל פינה, אבל כשנלחמים - נלחמים בחרבות.


בכל זאת יצאתי מהאולם מרוצה. אלך גם לסרט ההמשך, אבל אם גם ההמשך יהיה כה חשוך, לא בטוח שאוכל לרשום משהו בפנקסי. שתבינו, די קשה לכתוב בפנקס בזמן הסרט. בסרטים, אני תמיד מחכה לרגעים שיש סצינה עם הרבה אור על המסך, ולכן גם באולם, ואז אני לפחות רואה שאני לא כותב על שורות שכבר כתבתי. ב"חולית" החדש די התקשיתי להגיע לרגעים כאלה.


הסרט ארוך, יש רגעים משעממים, ואין קפיצת הדרך. עם זאת, תולעי החול הענקיות היו מרשימות. במובן מסוים, תולעי החול הן הגיבורות האמיתיות של “חולית", השאר בסרט הוא מאבקים בין בתי אצולה, כמו בימי הביניים, שהועברו לשנת 23,346 לספירה.

הישראלי המשתולל בשדה התעופה

שדה תעופה במדינה באירופה, אני בתור מול מסוף אל־על בדרך חזרה לארץ, הכל מתנהל איכשהו בתוך אי־הסדר הרגיל, אבל אז מתרחש משהו לא רגיל. מול הדלפק שאמור לאפשר לאדם להיפרד מהמזוודות שלו, לקבל מושב ולהמשיך לטיסה נשמעות צעקות. הישראלי המשתולל פועל שם. מה הפעם?


אני שומע שהוא צועק משהו לא ברור מנהמת לבו מול דיילת, שאומרת לו: “אתה לא יכול לטוס". הוא מנופף בניירות וטוען שהוא עשה בדיקת קורונה, והיא ועוד אנשי צוות שנזעקו לעזרתה אומרים לו שאלו הבדיקות הלא נכונות. אהה. הוא עשה בדיקות בבית מרקחת, בדיקות שאומנם מעידות שהוא שלילי לקורונה, אבל לצורך טיסה צריך בדיקות על טפסים שונים, והן קרויות בדיקות PCR.


אנשים כמוהו, עם טופס בדיקות לא נכון, או שעשו את הבדיקות הנכונות אבל יותר מ־72 שעות לפני הטיסה, או פספסו משהו אחר, ראיתי גם בדלפקים של חברות תעופה אחרות שם, באותו יום. הם קיבלו את גזר הדין באכזבה, בייאוש, אבל סרו הצדה בתבוסה ולא השתוללו.

נמל תעופה (צילום: Shutterstock)נמל תעופה (צילום: Shutterstock)


הישראלי שלנו צעק ונופף היטב בידיו, תופס חלל גדול. “כל היום קורונה קורונה", הוא אמר באנגלית בסיסית מאוד. “הנה, זה בדיקה". הוא נופף בטפסים. הרחיקו אותו לקצה האולם, מאחורי איזו מחיצה שניתן היה לראות דרכה איך מנסים להרגיע אותו ואיך הוא לא נרגע.

אתם חושבים שלא ראיתי אותו במטוס אחר כך? הוא ישב בביזנס. לא ירחיקו ישראלי ממולדתו. לא ולא. כשאני כותב שורות אלו, עברו כבר מספיק ימים ומספיק בדיקות כדי שאדע שלא נדבקתי ממנו בטיסה לארץ.

חשיפה ממחתרת מרד החתולים

קול קורא לחתולים עם נפש חופשית: לא ניתן ידנו לתוכנית לרווחת החתולים שהוכרזה על ידי השלטון. חתול, חתולה יקרים, הממשלה החליטה לנקוט מדיניות שתיצור בה תלות. זו דרך חלקלקה. היום יד השלטון מאכילה אתכם כשאתם רעבים, מחר תהיו תלויים לגמרי בממסד ולא תגידו אפילו מיאו אחד בניגוד לדעת הממשלה. לא נניח את נס הקוממיות עד שנשכנע את כל החתולים שדרכנו צודקת.


כל חתול או חתולה שמתחככים בנציג השלטון היום, יסורסו או יעוקרו מחר. זוהי תוכניתם, ראו הוזהרתם. לא זו דרכנו! נמשיך להיות בני חורין, דואגים לעצמנו בכוחנו, ולא נהיה עבדי המשטר. הם טוענים שהם קיבלו את החוק למען “רווחת" החתולים בקהילה. אנחנו לא רוצים את הרווחה שלהם ולא רואים את עצמנו חלק מהקהילה שלהם. ככה היינו תמיד: חתולים עצמאיים עם רוח בלתי ניתנת לריסון, וכך נישאר. לא יסרסונו ולא יעקרונו.

חתולי רחוב (צילום: רשאל סרוטי פלאש 90)חתולי רחוב (צילום: רשאל סרוטי פלאש 90)


אנחנו לא גארפילד! משהו בנו ימות אם נהיה חתולי הממסד המפוטמים, נולדנו להיות רזים וחופשיים ולא שמנים אך מעוקרים ומסורסים. לזה הם קוראים רווחת חתולי הרחוב? אם הם חושבים שזו רווחה, שיעשו את זה לעצמם. לא נסכים ולא ניכנע! נשלוף ציפורניים ונסמר הגב!


ססמתנו: כל חתול עם נשמה מורד בתוכניות הממשלה. מיאו מיאו מיאו.

 סיכום הטירוף

מדינת ישראל לא תיפול בגלל מנהיג אחד. אבל היא עלולה ליפול בגלל מסע רדיפה אמוציונלי ואובססיבי נגד מנהיג אחד.

פינת השלולית

“ראיתי שהוא לא מתחיל איתי, אז רציתי לעשות עליו מוּב אבל לא היה לי אומץ", משפט כזה נשמע בשלולית מפי נסיכה, ואני שוקע בהרהורים כדי לפענח את המשמעויות של המילה החדשה, “מוּב" (האם היא בבניין פָּעַל, הִפְעִיל או שמא בבניין הנדיר שִׁפְעֵל? האם ניתן לומר למבב?). ואני מבין גם שאין שום חידוש במילה העתיקה ביותר בשלולית, הנחוצה ברגע שאמור להוביל לנשיקה: אומץ. 