חצי מאה עברה מאז התפרקה הביטלס, שניים מחבריה מתים, יצירתם והקורות אותם הופצו בכל הפורמטים, ופול מקרטני, יבדל"א, מנהל בעצם הימים האלה קרב מאסף כפייתי, נוקדני ולעתים אינפנטילי ומעורר חמה, לתיקון הרקורד ההיסטורי; כלומר שיפור מעמדו בהיררכיה האייקונית ובמפעל ההנצחה. בהיעדרם שובר הלב של ג'ון לנון וג'ורג' הריסון ועם שיתוף פעולה פסיבי של רינגו סטאר, שדעתו תמיד מוסחת וענייני כבוד מעניינים לו את התחת, מקרטני מתרוצץ בר בשטח, מתראיין, מקדם, מארח ומשמיץ, לא כבעל תואר האצולה שהוא עם הון אישי כמו תקציב של מדינה קטנה שתכף יהיה בן 80, אלא כטיפוס המתיילד שפליטות הפה שלו הן קלאסיקה ושלשתלטנות הנרגנת שלו היה חלק נכבד בפירוק ההיסטורי.

ההתקפה מתקיימת בארבעה צירים: באמצע אוקטובר יצאה הגרסה האולטימטיבית של האלבום "Let It Be" במלאת לו 51, חמישה דיסקים, מיקס חדש ומצוחצח מאת ג'יילס מרטין "העוקב אחרי חזונו של פיל ספקטור" (המפיק המקורי, שמת בינואר השנה בגיל 81 בכלא שבו ריצה עונש מאסר על רצח), מיקס גרוע של גלין ג'ונס מ–1969 ו–27 שירים שלא הופיעו באלבום המקורי, סשנים, אלטרנטיבות ושעשועי אולפן, מידע פרטני מיד ראשונה על כל השירים וספר בן מאה עמודים עם הקדמה מאת הניצול מקרטני. החבילה תעלה לכם 117.99 דולר. עם הקופסה ראה אור ספר גדל ממדים לשולחן הקפה בסלון בשם "Get Back". שעטנז של הספר מהאלבום מ–1970, שהיה שילוב של צילומי כרומו ושיחות אולפן קטנות ששווקו כתיעוד של העבודה באולפן. מי שעלה בידם להניח יד על הוויניל ב–1970, גילו בעוגמה ובכאב לב כי דפי הספר המקורי הודבקו ברשלנות והתפזרו בדפדוף הראשון.

הספר מלווה את הסדרה התיעודית החדשה "Get Back", שש שעות בשלושה פרקים, שתעלה לשידור ב–26 בנובמבר בערוץ +Disney. את הסדרה ערך וביים פיטר ג'קסון, שלא יוצא בבוקר מהמיטה אלא אם ניתנה לו רשות להפיק טרילוגיה, כפי שמעידים "שר הטבעות" הראוי, שהיה מבוסס על שלושה ספרים מאת טולקין, ו"ההוביט" המוגזם והמרוח שהיה מבוסס על אחד. כפי שיתברר מיד, הקושי של מקרטני לעזוב את הרקורד ההיסטורי במקומו ולא לשכתב אותו בחמדנות אלימה ללא מי שיכולים להעמיד דברים על דיוקם, הוא בחלקו סגירת חשבון ארוך ומדמם שהוציא אותו הנבל שפירק את הביטלס, האשמה שהוא הודף כבר 50 שנה ושהעלתה את לנון ואותו על משעול של סכסוך מכוער.

הוא כנראה הביטל האהוב ביותר, בחזותו הנערית, גישתו האופטימית וכמובן כישרונו - לעת זקנה אני נזהר מהמילה גאון - ושיריו הנפלאים. אבל הוא ימשיך לעמול על השלמת תקרת הקפלה הסיסטינית שלו עד מותו. זאת גם המוטיבציה להדפסת "The Lyrics: 1956 to the Present", אסופה בשני כרכים של כל דבר שמקרטני עשה, שאמורה לשמש תחליף לאוטוביוגרפיה שגרתית שלא התחשק לו לכתוב. הוא התראיין עשרות שעות למחבר מטעמו, המשורר פול מאלדון; סיפר מה עומד מאחורי 156 משיריו וסיפק צילומים, פתקים ושמונצס מארכיונו הפרטי. במקום ביוגרפיה סדורה מתפקעים הכרכים ממאמרים רבים שאינם חוששים מלשורר בשבחו. את השיר הראשון, "I Lost My Little Girl" כתב מקרטני ב–1956 כשהיה בן 14.

הביטלס (צילום: צילום מסך Get back)הביטלס (צילום: צילום מסך Get back)

מותר למקרטני לחגוג את עצמו. גם הישרדות היא ערך כשהיא צמודה לכישרון נדיר. אבל היא לא נותנת לו רשות למעשה נבלה: קרדיט הכתיבה המשותף של לנון ומקרטני הופיע תמיד כ–Lennon-McCartney. מקרטני שינה אותו ל–McCartney-Lennon. זה נמוך. לא בגלל הנחה סמויה שלנון היה המנהיג ומחבר השירים הבכיר, אלא משום שהדעת נותנת שהקרדיט נקבע על עיקרון אלפב"תי: ל' לפני מ' ו–L לפני M.

את "הפלישה הבריטית: הנקמה" מלווה מקרטני בהגבהת פרופיל, בהנפקת אמרות שפר מביכות ובחיפוש קטטות עם אנשים שלא עשו לו רע; לפחות לא לאחרונה. לפני שלושה שבועות הוא התמסר לכתבת דיוקן ב"ניו יורקר" אצל עורך השבועון גבה המצח דיוויד רמניק, להזכירכם שעורכים אינם מוותרים על כיבודים ולא ממהרים להעניק תופינים לכותבים שזה תחום הכיסוי שלהם. מקרטני התראיין ב–BBC ובמקומות אחרים וגם הנחה את רינגו להשתתף במהלך היחצני. רינגו חובק אלבום חדש, כך שמגע עם תקשורת לא היה בניגוד לאינטרס המובהק שלו.

ההרעשה הגיעה לשיאה בערב שבו פתח מקרטני את ביתו באיסט המפטון לנכבדים והניח לשמנה להתחכך בסולתה, כולל פיצות זעירות ומעדנים אחרים לאלק (הפולט) בולדווין ולסלבס צמרת. שיא הערב היה הקרנת גרסה של 100 דקות שנערכה לשם היכרות עם הסדרה. מערכת הסאונד שהוצבה על החוף נחוותה כאיום צונאמי באוקיינוס האטלנטי. זה הפתיע גם אותי שלא הוזמנתי, אבל צפיתי בגרסה המקוצרת, משום שהיא הגיעה לידיהם של בעלי עניין.

אישית, 100 דקות הספיקו לי וגם הן בעייתיות. "Get Back" מבוסס על גישה שניתנה לג'קסון ל–56 שעות חומר גלם מצולם, שמהן ערך במאי 1970 מייקל לינדזי–הוג את הסרט "Let It Be" שאורכו 80 דקות. הסרט המקורי משקף את ההכרה המרה שהחברות והיצירתיות של הביטלס הגיעו לסוף הדרך. הם התייצבו מרים, זועפים ומנותקים בהאנגר קר, אפלולי ונטול אופי בטוויקנהם, שנבחר כדי לאפשר תנועת מצלמות. חלק ניכר מהזמן הייתה מצלמה מונחת על מקרטני בצילומי תקריב אימתניים.

הסרט תיעד מציאות שבה היה מקרטני החבר היחיד שאש הביטלס עדיין בערה בו. לנון הביא את יוקו אונו לאולפן, כנראה עבירה שדינה סקילה בלהקה. רוב הזמן ניתן לחתוך את המתח והעקיצות ההדדיות בסכין. מקרטני לבדו מרחף במונולוגים פדגוגיים וילדותיים למדי מעל טקס האשכבה. איכות הצילום הייתה גרעינית, שרוטה, מוארת רע, והבימוי סתמי בתנאים קשים. מצב הרוח משתפר כאשר הלהקה חזרה לאולפני Abbey Road. הביטלס הפשירו, חייכו, דיברו ביניהם, שרו וניגנו בחדווה שנמצאה מחדש.

מסתיים כשהם עולים להופעה החיה האחרונה שלהם על גג הבניין ועוצרים את התנועה ברחובות. עטופים מעילים כבדים ברוח חזקה ניגנו הביטלס כמי שידעו - למרות דיבורים לא פרקטיים על הופעות עתידיות - שזה הוואלס האחרון. בטוויקנהם רקדו ג'ון ויוקו כשהאחרים מנגנים; השניים היו מכורים להרואין. "Let It Be" היה פילם נואר קלאסי. כך נראה סוף. ג'קסון הופך את הביטלס להוביטים. כדרכו, זה לוקח שש שעות בזמן שגם 100 דקות מאתגרות את הישבן והסבלנות. הצלולואיד עבר אצל קוסמים דיגיטליים; התמונה חדה יותר, מוארת פי שלושה בגוני פסטל, הצללים נסוגו לאחור, הכל פריך, משויף ועדכני כאילו צולם הרגע.

האודיו נהדר, והכל נראה טוב, חוץ מהעובדה שמדובר בשכתוב ברוטלי של ההיסטוריה. הפרידה לא הייתה נעימה. להריסון נמאס מנזיפותיו של מקרטני, והוא נעלם ליומיים. במהלכן שקלו חבריו להחליף אותו באריק קלפטון, אם לא ישוב להקלטות. לא מדובר בחבורה סנטימנטלית. בכל המוצרים שהזכרתי, כולל בסרט, מפוזרות השיחות האינטימיות ביניהם. מקרטני אומר: "זאת תהיה אנקדוטה קומית, נניח עוד 50 שנה, כאשר יאמרו, 'אתם יודעים שהם התפרקו בגלל שיוקו ישבה על מגבר'". להריסון כל כך נשבר ממקרטני, שמסביר לו כיצד לנגן, שהוא הלך הביתה וכתב באחר צהריים אחד את "Wah-Wah", המתלונן על חבריו שאינם שומעים אותו. לנון אומר למקרטני ישר לפנים: "אינני מתכוון לשקר לך, אני אקריב את כולכם עבורה (אונו - ר"מ)". מכיוון שג'קסון מחזיר עם "Get Back" את החוב שמקרטני מאמין שמגיע לו עם ריבית, נבלעים החיכוכים במהלך שש שעות ומאבדים מעוקצם. הכל נראה הרואי, נשגב ואייקוני.

המוזיקה שהגדירה אותנו נמצאת שם, אבל חייבים לומר ש"Let It Be" אינו אלבום טוב. זו פרידה חמוצה–מתוקה שיש בה כמה שירים טובים. הסדרה, כמו הסרט, מתארת את העבודה במקביל על שני האלבומים האחרונים, והשירים שנכנסו ל"Abbey Road" טובים בהרבה ואין רגע מתוק יותר מזה שבו הריסון עוזר לרינגו לפתח את "גנו של התמנון" לשיר ומציע לו את קטע המעבר. הייתה שם גם קולגיאליות גדולה, אבל היא נסדקת לנגד עינינו. מקרטני רוצה שנראה את הסוף דרך עיניו. זאת דרישה אחת יותר מדי. "ג'ון כבר לא שם זין", אמר מקרטני לרמניק, "הוא ניקה את השולחן והיה בדרכו למעבורת עם יוקו".

פול מקרטני (צילום: איור: נעמי ליס מיברג)פול מקרטני (צילום: איור: נעמי ליס מיברג)

על פי מקרטני, הוא לא פירק את הביטלס, כולם כבר היו ארוזים. הוא הכריז ראשון על הפירוק במהלך ראיון לקראת אלבום הסולו הראשון שלו. כולם כבר עשו אקזיט; הריסון הקליט את "All Things Must Pass" עם ספקטור. לנון הקים והקליט עם "Plastic Ono Band", ורינגו הוציא אלבום קאברים לשירים ישנים. בעיה נוספת עם "Get Back" - היא מתנכלת שלא בכוונה לרקורד האולטימטיבי של הביטלס, האנתולוגיה בעשרה פרקים שעלתה לשידור ב–23 בנובמבר 1995 וגלשה ל–1996, כלומר 25 שנה לפני ג'קסון. מי שזוכר כיצד התיישבנו מול הטלוויזיה בדחילו ורחימו נרעשים לקראת השיר החדש "Free as a Bird" מסקיצה שהותיר לנון והשלושה השלימו, יכול להעריך את הגול העצמי. האנתולוגיה הייתה האמירה הדפיניטיבית של הביטלס על עצמם. מקרטני עומד מאחורי השתלטות עוינת על ההיסטוריה. רדיפת אמוק כזאת אחרי קרדיט רטרואקטיבי גורעת ממעמדו ומכל מה שהוא עושה היום.

הרוח החדשה הנושבת מ"Get Back" יותר חיובית ומציגה גרסה אלטרנטיבית שגורמת לך לתהות לאיזו מהגרסאות להאמין. על פי מבחן התוצאה, הביטלס התפרקו באווירה עכורה ובעזרת עורכי דין ומנהלים שניסו לשריין את חלקו היחסי של כל אחד בשלל. ולא נותר לנו את מי לשאול. רינגו מעדיף לא להיכנס לזה בהנחה שהפרטים ידועים לו; וזאת ההזדמנות האחרונה של מקרטני לנסח את ההיסטוריה לשיטתו. "Get Back" היא כמו סיום אלטרנטיבי ל"קזבלנקה"; במקום ידידות מופלאה עם לואי עולה בוגרט למטוס עם אינגריד ברגמן.

זה מדכדך לראות את ג'קסון עוסק ברביזיוניזם; מישהו יקרא לזה פרשנות חדשה או נרטיב מעודכן, אבל הדעת נותנת שהמסמך האותנטי הוא המקורי, עם איזון הוגן בין רגעי קוצר הרוח והמשטמה לשמחת החיים המחודשת בהופעה על הגג. בראיון ל–BBC התנהל מקרטני כמו דג זהב עם מלתעות. "לא אני יזמתי את הפירוק", אמר, "זה היה ג'וני שלנו. ג'ון הקים לעצמו חיים חדשים עם יוקו. הוא תמיד רצה לפרוש מחברת אנשים. מי שגידלה אותו הייתה דודה מימי שדיכאה אותו, לכן הוא תמיד חיפש דרך מילוט". לרמניק הוא שחרר עקיצה לרולינג סטונס: "לא בטוח שאני צריך לומר את זה, אבל ה'סטונס' הם להקת קאברים של בלוז, זה מה שאני חושב שהם. אנחנו פרשנו רשת רחבה בהרבה מהם".
גם אם הדברים נאמרו לפני מותו של צ'רלי ווטס ממחלה, מקרטני אמור להיות רגיש מספיק כדי לבלוע חזרה את האמירה המטומטמת שלו. היא סרת טעם גם משום ש"הסטונס" שרדו 50 שנה יותר מהביטלס וניגנו רוק אמיתי בלי לגלוש לפופ סתמי שפעם באלבום היה מקרטני שולף משרוול חולצת פוליאסטר.

"כל חפירה היסטורית מגיעה לנקודת רוויה אשר מעבר לה הופכת חקירה חדשה לחקירה ישנה באריזה חדשה. מההיבט הזה נדמה כי הגענו כנראה למיצוי חקר הביטלס". זה ציטוט ממאמר ישן על הביטלס ב"רולינג סטון" והוא מדויק. עוד נכתב שם: "הוא עשה פחות מכל כוכב רוק אחר בהיסטוריה לדפוק את מזלו הטוב". עכשיו, כך מצטייר, הוא מפר את העקרונות ששירתו אותו היטב.

בשנים האחרונות נחוג כל אלבום ביטלס בן 50 בהוצאת מהדורה מהודרת. ההוצאות החדשות הללו אינן קלות לעיכול: יש בהן מלל רב מדי. סקיצות לשירים בהתהוות שאינן מלמדות הרבה על תהליך היצירה. שיחות סרק בין ארבעת המופלאים בשיא תהילתם, כאשר כל פטפוט סתמי זוכה לתלי פרשנות, ניתוחים סמנטיים ובדיקת מדיד השמן של מצב הרוח. בשולי הקופסאות הללו יש הנאה מסוימת, אך במרכזן נטל מעיק על מערכת השמע והעצבים.

על "Abbey Road", הקופסה המונומנטלית לפני שנתיים בלבד, אמר בנמונט טנץ', שהיה הקלידן של טום פטי, ש"יעשו הביטלס טובה לכולם ויוציאו את כל חומרי הגלם בנפרד; מי שירצה יקנה את המיקס החדש בדולבי וסראונד 5.1 ואחרים יישארו עם הוויניל השרוט מ–1969". ל"Abbey Road" המחודש, שהוא בעיניי אלבומם הטוב ביותר, האזנתי בדיוק פעמיים. אני מגלה קושי אמיתי ברבות השנים לתקוע דיסק של הביטלס בכוונה לשוב ולהאזין לו. זה קשור כנראה להנדסת זמן פנאי כאשר השנים שנותרו קצרות יותר מאלו שחלפו. המפגש הראשוני היה מרגש ומטלטל קרביים. אין כמו פעם ראשונה. גם העשירי היה מענג. הביטלמניה הפכה לקלאסיקה, בהמשך למיתולוגיה ואחריה לאנתולוגיה. לא משנה כמה חזק תנער את הבקתה בביבר הזכוכית הקטן ותוריד עליה פתיתי שלג מלאכותיים, היא תמיד תיראה אותו דבר. מגיע יום שבו אינך פרטנר יותר להבלים של לנגן שירים ב"אלבום הלבן" ברברס כדי לשמוע שפול מת.

על פי ניסיונו הפתטי לעתים להישאר פג בחזותו, פול מקרטני הופתע באותה מידה. זה מה שהיה כה נפלא בלחטוף את ההמולה המכונה ביטלמניה בין העיניים. לנסות להפריד בין צרחות ההערצה האוניברסלית ובין החיבור שלנו אליהם. גאונות מוזיקלית ומלודיות נדירה אינן קלות לפענוח. זו גאונות מוזרה בדרכה ומפתיעה בפוקוס החד שלה. לא תמיד יש לה קשר ליכולת הלחנה וכתיבה רחבות יותר. מוצרט היה גאון כזה, ולכן נולד המאמץ המקיאווליסטי לעצור אותו. מקרטני זייף וחרק בעליות כאשר חרג מהנתיב שלו. זה קורה גם עכשיו.

התחכום המוזיקלי הטבעי והאינטואיטיבי שלו הודח הצדה על רקע הפיכתו של לנון לקדוש מת. מקרטני איבד את אהדת המבקרים כאשר החל להתברבר והקיף עצמו בשיבוטים מוזיקליים נטולי מקוריות ("כנפיים") וביצע בפומפוזיות א–לה ברברה סטרייסנד את שיר הנושא עתיר הפירוטכניקה של ג'יימס בונד. מותו של לנון קיבע אותו בתודעה כיוצר בעל משקל סגולי כבד יותר משל מקרטני. בעיקר משום שלנון ידע להתחזות לאינטלקטואל מעורב פוליטית ומקרטני הטיף לצמחונות.

רגע אחד הם היו דמויות מצוירות ב"צוללת צהובה" המחפשות קסם ותמימות ביקום חלופי. ברגע השני הם תועדו כארבעה גברים נרגנים, מרירים ומסוכסכים, שקועים בעימות כה עמוק ועקרוני שהם לא החלימו ממנו עשר שנים לאחר מכן, כאשר לנון נרצח. גם את התמונה הזאת מבקש מקרטני לתקן. התהייה החבויה בבטן הדיון המחודש, שדי נכפה עלינו, היא המסתורין כולו; שאלה שנשאלת תמיד בעניינם של יוצרים גדולים, כיצד הם עשו את זה? מה מקור הכימיה והחיבור בין ארבעה מוזיקאים, לא זהים באינטליגנציה ובתובנה שלהם וגדולים יותר יחד מכל אחד מהם בנפרד. הם התקיימו מההקלטה ל"Decca" ב–1962, כאשר לא עברו את האודישן, ועד ההופעה על הגג. כיצד זה קרה? מדוע זה התפשט כשריפה בשדה קוצים תרבותי ודעך כה מהר, היא השאלה שקשה להשיב עליה חוץ מהקלישאה המשומשת שזה גורלן של להקות רוק רבות ושל ציוותים מרגשים של יוצרים הנמצאים בחיפוש אחרי אמירה מקורית.

לא קשה להבין את היצר המניע את מקרטני. הוא אנושי ומוכר. אבל הבחישה התזזיתית הזאת, שכתוב ההיסטוריה, הדרת חברים וקולגות וחמיסת קרדיטים - אינן יאות לו. היא חושפת את הצד האפל שלו, שרוב הזמן הוא מצליח לרסן. הצד שאמר לרמניק: "אפילו בימי המגיפה, עם המסיכה על פניי ומשקפי שמש, אנשים עצרו אותי ברחוב ואמרו 'היי פול!"