הסיפור של גל אוחובסקי סחף את הרשתות השבוע, וחסר למי שלא הביע את הדעה הנכונה בעניין. ומהי הדעה הנכונה? לצלוב בלי לראות בעיניים, לשפוט אותו כאנס מורשע, לגדף, להקיא, להוקיע ולהזדעזע מכל אדם חשוך שאינו נוהג בדיוק כמוך. למען הסר ספק, אין בדברים האלה כדי להגן על אוחובסקי או על מעשיו, ממש לא. אבל יותר משהסיפור חשף את פניו האמיתיות של אוחובסקי, הוא חשף שוב את פני הנורמות שסיגלנו כחברה.

ראשית, כי גם הסיפור של אוחובסקי נפל לתוך ההתנצחות הפוליטית הממוחזרת. האם התקשורת מחבקת אותו במקום לבעוט בו, האם הימניים צודקים בדרישתם שהשיימינג לאוחובסקי יהיה בדיוק באותה רמה של השיימינג שעשו לרחבעם זאבי (גנדי), והאם השמאלנים צבועים בהתייחסותם אליו.

שנית, משום שהשיח הפרוע אינו מבדיל בין אמירה אומללה (ע"ע אלעזר שטרן או הבדיחה הלא מוצלחת של דני רופ) לבין אונס - הכל מתוקשר בווליום מקסימלי. באווירה שנוצרה, כל פרשייה שקשורה למין זהה לאחרות, מה שלכאורה אמור למגר תרבות של הטרדות, אבל בפועל פוגע ביכולת להתייחס בחומרה יתרה לתקיפות מיניות חמורות.

שלישית, מכיוון שתרבות השיימינג עצמה היא אלימה, ואבוי למי שיאמר זאת במקום להשתתף בלינץ׳, כי מיד יתקפו אותו באמירה שהוא מגן על אנסים ומן הסתם בטח חבר שלהם, דו־פרצופי ומלחך פנכה. אבל האם השיימינג הפרוע הופך אותנו לטובים יותר, או רק גורם לנו להסתמא בתחושה שאנחנו "הטובים" ואילו אלה שעל המוקד מייצגים את כל הרשע בעולם?

גם אוחובסקי עצמו היה מהמטיפים שעמדו בשער ועסקו בלא מעט שיימינג, ואני לא כותבת זאת כדי לשמוח לאידו. טוב שמתקיימת חקירה משטרתית בעניין העדויות נגדו, כמו גם בירור בעניינו של איתי פנקס ארד, חבר מועצת עיריית תל אביב. אבל במקביל, מי שמשתייך לקבוצה שמוגדרת כקורבן, מתקשה להפנים מה קורה כשהוא צובר כוח, ולהבין שגם לו יש יכולת פוגענית.

לא כל מי שעוסק בשיימינג הוא קורבן קדוש שנלחם במפלצות. שיימינג הוא לא רק אקט הגנתי, אלא גם אקט תוקפני ואפילו אלים. נכון, לא כולם כמו אוחובסקי, ולא כולם פוגעניים, אבל חברה מתוקנת לא מתחילה ונגמרת ביכולת הוקעה המונית. בחברה הישראלית דהיום יש יותר מדי בריונות, יותר מדי כוחנות, וגם יותר מדי שיימינג. שלוש תופעות שכנראה קשורות זו לזו.

בעיות גמילה

הממשלה החדשה היא לא כוחנית מהסיבה הפשוטה, שאין לה הפריווילגיה הזו. היא קטנה ושברירית, ולכן גם לא מתעמרת במפלגות החרדיות ולא מנסה להתנקם או לייבש את הציבור החרדי מתקציבים. המפלגות החרדיות, לעומת זאת, יושבות באופוזיציה וטרם נגמלו מהבריונות. מרבית חבריהן מתיימרים להיות "הנרדפים", כי זו פוזיציה נוחה שלא דורשת אחריות. תקציב הישיבות כמעט לא נפגע, חוק הגיוס רוכך עד כדי מסמוס, אבל העסקנים החרדים טרם שינו את הז'רגון המטונף, המתגונן לכאורה. חה"כ משה גפני, שהציבור שהוא מייצג לא משרת בצבא, כינה את ראש הממשלה נפתלי בנט, לוחם לשעבר בסיירת ואיש הציונות הדתית, כבוגד במדינתו. לא פחות. גם הפופוליזם סביב תקציב עיקור וסירוס חתולי הרחוב חצה את גבול הטעם הטוב, כשיעקב ליצמן כינה את הממשלה "כלבים שמממנים חתולים".

מתוך פוזיציית הקורבן התמידית, הבריונות והאטימות הן לכאורה אקט הגנתי. הגדיל לעשות ח"כ מאיר פרוש עם הצעת חוק לסבסד מדיחי כלים למשפחות מרובות ילדים (קרי: חרדים). למה? כי המיסוי על כלים חד־פעמיים, מסיבות של איכות הסביבה, הוא לכאורה "אנטי־חרדי".

יש משהו מאוד סמלי ומקומם באדם שרואה רק את הצורך שלו ומתעלם מהנזק שהוא גורם לסביבה. כך בדיוק מתנהג פרוש. בעיות הזיהום אינן נוגעות לו. מה לו ולזה? מבחינתו, המדינה צריכה לקנות מדיחי כלים כדי להמשיך לתמרץ משפחות ברוכות ילדים, שמחנכות אותם לתפיסה הקלוקלת שתפקידם הוא להיתמך במדינה כמה שיותר. מה שמעניין את פרוש הוא נוחות, ולעזאזל הסביבה - שמישהו אחר ידאג לממן אותו ולנקות אחר כך. זאת התפיסה הקורבנית־בריונית שהעסקנים החרדים התרגלו אליה.

ח''כ מאיר פרוש (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)ח''כ מאיר פרוש (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

פייק מוחלט

גם בהפגנת הליכוד שנערכה השבוע ניסו לחמם את האטריות הקרות של הבריונות שמתחזה לקורבנות. עיקרי הגישה הם ניתוץ הממלכתיות, וכמה שיותר בוטה - יותר טוב. התזה היא שערכים בכל מקרה אין, אז לפחות להשקיע במה שמלהיט את יצר ההמונים ומייצר תמיכה. השקר שהוגש השבוע הוא שהתקציבים שנועדו לטפל בבעיות שהוזנחו והביאו לגל אלימות חסר תקדים בחברה הערבית - הולכים לחמאס. פייק מוחלט. "עבאס לוקח כספי מסים כדי להרוג את החיילים שלנו" - זה הנרטיב הרקוב.

אז כן, המארגנים הצליחו לגייס את איתמר בן גביר וכמה אלפי מפגינים וניסו להפיח חיים באמירות אומללות על צ׳חצ׳חים מלפני עשרות שנים. אבל קשה שלא לתהות אם החבר'ה האלו מבינים עד כמה מפחיד לעמוד מבחוץ ולהביט בהתלהמות הזו. מרבית אזרחי ישראל רואים בה הרס שיטתי של החברה, ובצדק. למעשה, התזה הפסיקה לעבוד. היא מייצרת להט ותמיכה שניזונה משנאה פנימית ומשקרים, אבל בסופו של דבר, ככל שבליכוד מגבירים את הווליום, הם מרחיקים מעצמם את תמיכת הרוב.

מאחורי האשליה של הסחף עומדים הרבה מאוד אנשים שמפחיד אותם לחשוב שמי שמתבטא ככה יחזיק שוב במושכות השלטון. שמתנחמים בכך שלפחות עכשיו, בידי מחוללי הכאוס יש פחות משאבים ציבוריים. הטראמפיזם היה בנוי על בריונות בתחפושת של קורבן, אבל טראמפ הפסיד כך את השלטון, וגם הליכוד. ניר ברקת, יולי אדלשטיין, אבי דיכטר ואחרים כבר הבינו את המלכודת הליכודית ושוברים את הראש איך להנמיך את האמוציות ולהתחבר באופן מינימלי להיגיון. גם אופיר אקוניס, צחי הנגבי ואמיר אוחנה כבר לא מתייצבים מאחורי כל ססמה משתלחת כמו פעם, כי הם רואים שהמשוואה השתנתה.

אפשר ואפילו חובה לבקר את הממשלה, אבל לא ככה. אין שום ענייניות בהתנהלות הליכוד, וזה מה שגרם לה לאבד את השלטון על אף התמיכה מחבריה. מרבית אזרחי ישראל נרתעים מהבוז לממסד ולממלכתיות, מהשקרים חסרי הגבולות. הם היו רוצים אלטרנטיבה, אבל לא כזאת.

מתוך אשליה של סחיפת ההמונים, האופוזיציה מפספסת את ההזדמנות לבקר את הממשלה, וברוך השם - יש על מה. ההתנהלות הרעילה מאפילה על כל ביקורת, ומזכירה למה למרות הביקורת - כרגע אין באמת אלטרנטיבה פרט לכאוס. ככל ששלמה קרעי, דודי אמסלם ומירי רגב מפליאים במטפורות וב"יאללה בלגן", הם מלהיטים סוג מסוים של אנשים, אבל מרחיקים מהם את מרבית העם. זאת המשוואה, ולכן היא מסוכנת לא רק לישראל, אלא בעיקר עבורם.

[email protected]