"שום דבר איננו קבוע יותר מהזמני", אומר פתגם צרפתי ידוע, וזה יהיה נכון גם אם יחליפו את סדר המילים, כלומר שגם הקבוע כביכול איננו חסין מפני שינויים, ובפרט כשמדובר במזרח התיכון. ולפעמים זה פחות המצב שמשתנה, אלא יותר ההערכות והפרשנויות לגביו — בין שמאינטרסים ובין שמחוסר הבנה. דוגמה בולטת היא הפרשנויות לגבי יחסי העולם הערבי הסוני, או חלק ממנו, עם איראן.

תומס פרידמן, הפרשן המדיני של "הניו יורק טיימס" סבור, למשל, שנסיגת ארצות הברית מאפגניסטן שינתה את סדר הכלים על לוח השחמט המזרח־תיכוני הקפוא, ושכתוצאה מכך הולכת ומתפתחת מציאות של יחסי קרבה בין סעודיה והמפרציות האחרות לטהרן.

ניחא שכשפרידמן מדבר על לוח השחמט הקפוא הוא מתעלם לגמרי מההפשרה המשמעותית ביותר שחלה באזור, דהיינו הסכמי השלום והנורמליזציה בין נסיכויות הנפט ובחריין לישראל; אך להעניק לנסיגה האמריקאית מאפגניסטן, על הבלגן שאפיין אותה, את הקרדיט לאיזושהי התפתחות מבורכת באזור – זה מעורר תדהמה בעיניי. מה גם שרוב הפרשנים, וזמן לא רב לפני כן גם פרידמן עצמו, לא חסכו ביקורות על מה שאירע ועל מהלכיו של הנשיא ביידן.

אך פרידמן ממשיך, וייתכן שהוא משקף מבחינה זאת, ולא בכדי, את עמדת הממשל: "ביידן צדק במאה אחוזים, שכן נוכחותה של אמריקה באפגניסטן וערבויות הביטחון הרשמיות או המרומזות לגורמים שונים באזור הביאו גם להתנהגות פסולה ומזיקה — חרמות, כיבוש, הרפתקאות פרועות וכו'".

הוא נוקב ב"הרחבת ההתנחלויות הישראליות בעומק הגדה המערבית" כאחת הדוגמאות לתזה הזאת. אך כאן הוא מגיע לנושא העיקרי מבחינתו, דהיינו שבגלל הנסיגה ההדרגתית של ארצות הברית מהמזרח התיכון, נוצר כר נרחב להפגת המתחים בין העולם הערבי הסוני לאיראן. הוא מזכיר בהקשר זה התבטאויות חיוביות של מנהיגים ודיפלומטים משני הצדדים. במילים אחרות, לדעתו האיום האיראני שוב איננו חמור כמו מקודם.

ברם, המנהיגים הערבים כנראה יותר מפוכחים מפרידמן, והרבה יותר ממנהיגיה הנוכחיים של ישראל, והם אינם מתרשמים מהשינויים לטובה שחלו, כביכול, בכוונות טהרן. אדרבה, הם מסיקים מסקנות נכונות מהתמורות שחלו במדיניות החוץ האמריקאית בתקופת ביידן, ולא פחות מכך מהתמורות בפוליטיקה האמריקאית הפנימית, כשהממשל המקרטע מוחזק כמעט בכל נושא כבן ערובה בידי השמאל הקיצוני במפלגה הדמוקרטית בקונגרס, שאיננו מסתיר את התנגדותו ליחסים הקודמים שבין ארצות הברית לבעלות בריתה המסורתיות במזרח התיכון.

המדינאים הערבים אינם מזלזלים בחשיבות הקשרים עם ארצות הברית, אך מבינים שבמצב הנוכחי יש לכך מגבלות. מחוות כאלה או אחרות ואפילו צעדים סמליים כלפי האיראנים הם חלק מהמשחק הדיפלומטי, אך עובדות היסוד לא השתנו: איראן ושליחיה הם בעיניהם כמו מקודם האיום האמיתי.

לראיה, סעודיה הכריזה לפני ימים אחדים על המוסד הכספי של חיזבאללה, "קרד אל־חסאן", כגוף טרוריסטי. לסעודיה אין אשליות לגבי כוונות איראן, בין שבמישרין ובין שעל ידי שליחיה כמו חיזבאללה, והיא נחושה להמשיך במדיניות שמטרתה לבודד את איראן ככל שניתן. חרף החיוכים ההדדיים, סעודיה והאמירויות האחרות ערות כמו ישראל לסכנות מאיראן מתגרענת, טרוריסטית וחותרת להגמוניה מזרח־תיכונית.

אך פרידמן, לפחות בעיני עצמו, איננו רק עיתונאי, אלא גם חוקר וחוזה עתידות, ובנוסף לניתוחים המדיניים, התזה העיקרית לחזונו על המזרח התיכון המשתנה נובעת מתהפוכות הטבע שיכתיבו לכאורה למדינות השונות לשתף פעולה ביניהן. אולם לפי שעה אין כל סימן לכך שאיראן, למשל, תרפה ממגמותיה התוקפניות בגלל שיקולים אקולוגיים — ובוודאי לא נגד ישראל. כאמור, גם אם ייתכנו שינויים זמניים מסוימים, הם אינם מעידים על שינוי במגמות הקבועות.