מסע בין עולמות

אני כבר לא זוכרת מתי הייתי בבית בערב, מתי סתם ישבתי מול הטלוויזיה, נשנשתי קרקרים וחיפשתי איזה סרט טרגי שיצמצם לי את כל הכאב של השנה האחרונה לכדי כלום ויגיד לי “את רואה? קחי הכל בפרופורציה, תמיד יש גרוע יותר". אני מציפה את עצמי בעבודה, הערבים שלי לא פנויים בכלל, יש לי שלוש סדנאות כתיבה שרצות במקביל, תוכנית רדיו והרצאות בכל רחבי הארץ. מחרתיים, לדוגמה, אני מרצה באופקים. מה זה אומר?

זה אומר שאתעורר בשש וחצי בבוקר, אכין לגפן את בגדי המשפחתון שלה, כשהיא תתעורר בחיוך, כמו תמיד, אציג לה הצגה מול המיטה שלה. ההצגה, אגב, היא מחרוזת של כל שירי הילדים שהיא אוהבת, וכשהיא תמחא כפיים (היא למדה למחוא כפיים!), אוציא אותה מהמיטה, אנשק, אכין אותה לגן ובדרך תקבל הדרן.

אחר כך אעבוד, אכתוב, אשיב על עבודות בית שתלמידים שלי שולחים אליי, אשנה את השם בחשבונות הארנונה, החשמל והמים ואזמין צ'קים אחרים, על שמי בלבד, כדי לתת לבעלת הדירה ולהיא מהוועד.

“בעיקר", אקרוץ ואכנס אל האוטו. כשאגיע הביתה, אשלם לבייביסיטר, אבדוק את גפן, אנשק בעדינות את מצחה, אכנס אל מיטתי הריקה, ולא אסתכל אל הצד השני. גם ככה יעבור המון זמן, אם בכלל, עד שיפקוד אותו שוב מישהו.

אבל זה בסדר, גם כשפקד הקודם את מיטתי, היה זה גב לגב, תענוג של ממש. אולי אבכה, יכול להיות שאבכה קצת ואירדם. המטפלת שלי אומרת שזה טבעי ובסדר ולגיטימי, יותר מזה, היא גם מוסיפה, מציינת ומחזקת שגברים עוברים מיד הלאה, מוצאים לעצמם זוגיות ולא מתמודדים עם האבל. האמינו או לא, זה בדיוק מה שקרה.

אבל אחר כך, היא מחייכת אליי, אחר כך הם פתאום מבינים, וכשאתן קמות מהשבעה, רעננות, צעירות, חכמות וחזקות פי כמה, הם מתחילים את שלהם. כך או כך, שלוחה לבחור ולעלמתו החדשה ברכתי הכנה, אני בחרתי לפרק, עם זאת, לא ציפיתי שהתחלופה תהיה מהירה כל כך.

אני מביטה בך משחקת על משטח הפעילות, שולחת את אצבעך הקטנה לסובב את מחוגי השעון הגדול והצבעוני שרכשתי לך. “יש לך מוטוריקה עדינה!", אני קוראת אלייך בקול מצחיק, כדי שגם אם לא תביני את מה שאמא אומרת, תוכלי להשתתף בשמחה, ואכן כך, את מחייכת וצוחקת, מנש הכלב מצטרף מיד אל המסיבה ומלקק את פנייך, את תופסת באוזניו ומרחיקה אותו.

לא מזמן אמרו לי שתי חברות באיזה מפגש: “מרסל, אל תחכי, כשתהיה הזדמנות, תביאי לה אח". הסתכלתי בהן, קצת מבוסמת מיין, ולא הבנתי, “אתן צוחקות, נכון?". הן נשענו על הקיר ופרשו לפניי את משנתן. מעליהן, על הקיר, עוד עמדו המסמרים שפעם אחזו תמונות משותפות של האיש שאיתו חלקתי שש שנים. “לא, אל תיתני לה לגדול לבד, אל תחפשי אהבה, את רואה שזה שטויות", אמרה אחת מהן, השנייה הצדיקה אותה וחיזקה: “היא חייבת אח, אסור לה להיות לבד".

מה לבד? אני אמא שלה ויש לנו את מנש, ואף על פי שזה לא תחת אותה קורת גג יש לה גם אבא. אבל פתאום, ואחרי שהן הלכו, כשהיא שיחקה שם בשעון על משטח הפעילות, דמיינתי אח או אחות קטנה זוחלים סביב זו שרק עכשיו למדה לזחול ומשמיעים מלמולים שהיא רק עכשיו למדה להשמיע. אני עוד פצועה, אני מדממת, אני כאובה מלידה קשה, מבדידות נוראית, מזה שלא ראו אותי וזלזלו בי וגם אחרי הגירושים נמשך הזלזול, איך אתפנה שוב לבחילות, לעירויי ברזל, ללידה, ללילות לבנים, מה פתאום. יש לי אחת ולה אתן הכל מהכל. אני צעירה מספיק ולא עושה שטויות, אני שומרת על עצמי כדי שלא תרגיש באף מחסור.

אני מתישה את עצמי כדי לנסות לרכוש בית קטן לי ולה. יכולנו לקנות בית מזמן, אבל הצד ההוא התחמק כל פעם בתואנה כזו או אחרת. אלוהים, בגלגול הבא נסה לקחת ממני את התמימות בגיל צעיר. יכאב קצת, אבל לפחות יעבור בזמן.

היא משחקת, משמיעה קולות, ואני מקלפת קלמנטינה. כשהיא רואה שזה משהו אכיל, היא זוחלת אליי מיד ואיתה גם מנש. אני יורדת מהספה ויושבת על הרצפה, היא מתיישבת ומצפה, גם הוא, אני נותנת לה למצוץ כמה בקבוקונים קטנים עם מיץ, ולמנש חצי פלח של קלמנטינה. הם משמיעים קולות, הפאג הסיני השמן והאשכנזייה הקטנה שלי, והלב שלי מתמלא ברגעים הקטנים האלו כמו שלא התמלא במהלך חיי הקודמים.

ולרגע אני רוצה עוד אחד, וחושבת לעצמי על הקידוש שהתחננתי שיעשו לי ועל הבית שדמיינתי לי, ופתאום אני רואה את זה קורה ומישהו בחולצה לבנה עומד ומקדש לי, למנש, לגפן (את "בורא פרי הגפן" הוא מדגיש ואפילו צועק, והיא מתמוגגת מאהבה) ולפרי הקטן שיש בבטני. ואני יודעת שזה לא יקרה עכשיו, ולמען האמת אין בי שום רצון שזה יקרה עכשיו, כי לא בונים בית על אדמה פצועה, חרוכה ומלאה בבורות, קודם אסדר קצת את היער השרוף הזה ורק אחר כך אתחיל לחפש מיקום ראוי ויסודות.

האמת היא שפרסמתי מודעה. “למכירה עריסה חדשה לגמרי + מזרן אורתופדי +  כילה". תמחרתי את זה ב־200 שקל. הבוקר נכנסתי אל המודעה ומחקתי אותה.

אשאיר את העריסה כך, גם לא אפרק אותה, הרי אם חיבקה בתוכה תינוקת כמו גפן, שרויה בה הברכה. ואני לא יודעת, אולי כן ואולי לא, אולי תישאר שם עוד זמן רב, כשבתוכה כל מיני בובות יפות ותו לא ואולי יום אחד, כשגפן כבר תלמד ללכת ותעזור לאמא, נפנה שתינו את הבובות לטובת הקטן שבדרך.

בינתיים שתישאר שם. בלילות המשונים שבהם אני שבה הביתה עייפה ובוכייה, אני מסתכלת בעריסה הזו ונזכרת שהיד המנדנדת את העריסה, זו היד הבוראת עולמות. ועולמות כמובן, צריכים להיות יפים, הם חייבים להיות יפים. אה, ושיהיה בהם גם קידוש.