אנחנו יודעים זה מכבר שיושבי הפרלמנט בירושלים, שרים וחברי כנסת, נגועים בדחף שאינו בר־כיבוש להפצת שקרים באופן סדרתי. החבר'ה משקרים חופשי-חופשי. מתחייבים לא לשבת עם אדם מסוים בממשלה וזמן קצר אחר כך חולקים איתו קואליציה. אחרים מספרים סיפורי בדים על קהל משולהב שממתין להם בחוצות העיר, כשבסוף מתגלה שלא קהל ולא נעליים.
למרות תרבות הבלוף, באף אחד מהמקרים הללו לא הגיעו תגובות מכוערות ואלימות כמו אלו שהתפתחו נגד ח"כ סילמן. יודעים מה, אפשר שבמצוקה הרבה שבה היא נתונה לאחרונה, סילמן ניפחה את הסיפור. ייתכן שלא. הדבר לא לגמרי ברור כרגע. אם אין תיעוד בנמצא, וזה אפשרי לחלוטין שלא יאותר, בשלב הנוכחי האמת נמצאת אך ורק אצל סילמן. אגב, גם אי־הדיוקים שמסתמנים בפרטים מידיה הם סבירים לחלוטין. מי שחווה אירוע אלים יודע שהזיכרון לא תמיד מצליח להיות מדויק לאחריו. יש שזוכרים מצוין את האירוע ויודעים לרדת לפרטי פרטים, בעוד אצל אחרים רק קווי המתאר נחרטו, בזמן שהמרכיבים הספציפיים אבדו בין הטראומה לאדרנלין.
זו אחת הבעיות של נפגעי אלימות וקורבנות תקיפה מינית. הבושה, הזמן שחלף, הפחד והתקיפה עצמה מעמעמים הכל. זר לא יבין זאת. גם לא צייצן גס וציני. כשמגיעים לבתי המשפט, זה נהיה גרוע עוד יותר. ישראל היא גן עדן לפושעים. מי שהיה בחקירה נגדית במשפט פלילי יודע על מה אני מדבר. עורכי דין מיומנים וערלי לב משפילים, משקרים ועושים קציצות מנפגעים ונפגעות, הכל בחסות הליך תקין לכאורה. ומנגד, שופטים אדישים ופרקליטות שקורסת ונאנקת תחת השחיקה והעומס.
זה בדיוק האקלים שבו מתנהלת סילמן, שהפכה ממי שלדבריה הותקפה באלימות לגורם השלילי בכל הסיפור הזה. לא להאמין: הקורבן היה לנאשם. פתאום היא נדרשת ובאלימות להביא הוכחות חד־משמעיות וסימוכין לתקיפתה. היא עומדת למשפט שדה אכזרי.
אדם פגוע מוצא את עצמו, אחרי שהוכה נמרצות, מתחנן בפני הרשויות שיבינו שהוא הקורבן ולא הבריון שפירק אותו. כמו במקרה הזה, פשוט מדהים לראות איך גנגסטרים ואנשים ערלי לב נכנסים במהירות לתפקיד הקטגור, הדורש הוכחות ניצחות מהניזוק. אני לא יודע אם הסיפור של סילמן אמיתי או לא, אבל לנוכח השנאה המטורפת שהיא סופגת, מי בכלל יעז בעתיד לספר שהותקף או להתלונן על כך? עדיף לחטוף ולשתוק.
התרעות פיקוד העורף